ביקורת ספרותית על השמיים שבתוכי - יומנה של אתי הילסום 1943-1941 מאת אתי הילסום

---

גילוי נאות: הטקסט נכתב בשצף-קצף אחרי קריאה של מחצית מהספר בלבד. אני מפסיקה לקרוא נכון לעכשיו כי העמדה המוצגת בספר מערערת אותי.

ההתמסרות הרוחנית הזו של אתי, לגורל של השואה, קשה לעיכול. ההליכה כצאן לטבח, תחת איזשהן יומרות פילוסופיות.
וזה לא שהיומרות הפילוסופיות/רוחניות הן נעדרות טעם.
אבל עדיין. קשה לי לראות את הבחירה בזה, הבחירה להביט על הכאב כאיזשהו מקור שאפשר לצמוח ממנו ולהשלים איתו באופן מוחלט.
אולי זה נראה לי חולני, או נעדר מקום בסיסי של בריאות, העדר השאיפה לטוב, ליפה, לבריא, גם במציאות החיצונית. הפוקוס הוא אינטנסיבי על המציאות הפנימית בלבד.
לנסות למצוא את היופי והכאב בפקיד גרמני שצועק עלייך/ או ביבלות שיש לך על הרגליים אחרי שעות של הליכה (כשזה קורה, היא מתחברת לכל האנשים לאורך האנושות שהיו צריכים לכתת את רגליהם).
וזה לא שאין לתפיסה כזאת מקום. וזה מה שגורם לי לאי נוחות.
שיש בתפיסה הזאת משהו יפה, נכון, ועדיין!!! זה מכעיס. ההשלמה הזאת עם הגורל.
היא מעדיפה למות ולא להידחף בתור על החיים.
זה מאוד מערער. כי מצד אחד אני רואה הצדקה לעמדה הזו. להידחף לתור כדי שאתה תחיה ומישהו אחר לא. זה נורא.
מצד שני גם לא להידחף, ולקבל את המוות עם חיוך על הפנים, זה נורא (למעשה הדחקה כיבוי או הכחשה של יצר החיים שלך).
ואני לא יודעת מה פחות נורא.
זו פשוט סיטואציה מזעזעת שנדמה לי שאין ממנה מפלט מוסרי.
ואני לא שלמה עם הבחירה המוסרית של אתי, ואולי גם לא עם מעטה הצדקנות (?) שפרוש עליה (קדושה מעונה?). אבל פה מדובר אולי בביקורת שאינה מן המקום.
בסופו של דבר ניכר שהכוונות שלה יפות.
אבל יש משהו בעיסוק הרוחני/העצמי, האינסופי, שיכול להתיש, ולהרגיש כמו סוג של בריחה מהתמודדות עם איזשהי ממשות ארצית יותר, בסיסית יותר.
כך שנעדרת תגובה ספונטנית נכונה, שיכולה לצמוח מתוך מפגש ישיר ובלתי אמצעי עם החיים, ולא רק תגובה (מסולפת? משובשת קמעה?) שצומחת לאחר עיבוד אינטנסיבי דרך הפריזמה הנפשית.

כמובן, מי אני שאפסול דרך התמודדות כזו כדי להתמודד עם השואה, אירוע בלתי ניתן לעיכול בכל קנה מידה?
אז אני כמובן לא פוסלת את זה כדרך התמודדות, אישית.
אלא רק תוהה אם יש, בבחירה הפסיכולוגית/פילוסופית/נפשית הזו, אמת או יופי שנכונים לכל בני האדם (כלומר, איזשהי אמת שנוגעת בנקודה טהורה בלב האוניברסלי). ולגבי זה, אני לא בטוחה.

» ביקורות נוספות של oldey
» ביקורות נוספות על השמיים שבתוכי - יומנה של אתי הילסום 1943-1941