יש לי בעיה כזאת, שאם אני קורא ספר שאני לא מתחבר אליו – הוא נתקע איתי. מצד אחד, קשה לי להפסיק אותו באמצע. אולי בעמוד הבא יגיע החיבור? מצד שני, הוא נמרח, מייאש ומתיש אותי.
והנה עוברים להם שבועיים, שלושה, ולפעמים אפילו ארבעה – בלי אף ספר.
תקופות כאלה מסתיימות אצלי באחת משתי דרכים: או שאני נאבק בחוק המטופש שהמצאתי לעצמי שאסור להפסיק ספר באמצע, או שאני מסיים אותו, נרגע וממשיך הלאה.
אחרי תקופה כזאת, אני בדרך כלל צריך ספר מדהים. כזה שיזכיר לי למה אני בכלל קורא, למה ספרים זה דבר כל כך מופלא – כזה שאני לא אוכל להפסיק לקרוא.
אז בדיוק אחרי תקופה כזאת, הגיע אל ידיי הספר "וניל" – ספר הביכורים של בתאל ביאו (הוצאת "ידיעות אחרונות" ו"טל-מאי").
לירז, נערה צעירה, נכנסת לאשפוז במחלקה סגורה אחרי ניסיון התאבדות.
לצד הקושי להסתגל ולהכיר אנשים חדשים, היא גם שותקת.
למען האמת, לירז רוצה לדבר.
היא רוצה להגיד, לספר, לשתף – אבל היא לא יודעת איך עושים את זה, או מה בכלל לומר.
היא בעצמה עוד מנסה להבין כיצד הגיעה לאשפוז במחלקה סגורה ולמה היא לא מצליחה להוציא אף מילה מהפה.
לאורך העלילה מתגלות מערכות יחסים מגוונות בין לירז לבין דמויות אחרות שהיו כל עולמה בחייה הישנים, ביניהם: המשפחה שלה והבחור שכמעט היה בן הזוג שלה עוד לפני שהתאשפזה.
במקביל למערכות היחסים שמתגלות מהעבר, לירז מכירה אנשים חדשים במחלקה הסגורה, ונקשרת במיוחד לאלכס – שמאושפזת גם היא באותה המחלקה ואפילו חולקת איתה חדר.
למרות שהקשר המילולי בין לירז ואלכס מבוסס בעיקרו על שיח חד-צדדי, השתיים מתחברות ונקשרות האחת לשנייה, כאילו היה ביניהם קשר טלפתי מיוחד מסוגו.
השתיים מתמודדות עם החיים במחלקה הסגורה ומנסות להבין מה בדיוק קרה ללירז שגורם לה לשתוק, למה ריח וניל מעורר בה רגשות כואבים ואיך מתגברים על מה שאתה לא יודע?
הספר הזה – כמצופה מסדרת הספרים של "פרא – ספרות מקור עכשווית" – מציף התמודדויות קשות של בני נוער.
כשאני קורא ספר כזה, ששם במרכז נער או נערה עם סיפור מהעולם האמיתי, נער/ה שיש להם בעיות ורגשות והכל סובב סביב הלב שלהם והניסיון שלהם להתגבר על מה שעובר עליהם – בגדול, זה פשוט מצליח להגיע אליי.
וזה ישר גורם לי לחשוב על זה שאין מספיק ספרות מקור לנוער מהחיים האמיתיים. אין מספיק ספרות ישראלית לנוער שנוגעת בנושאים חשובים, שהפלא ופלא – תראו מופתעים – באמת מעניינים את הנוער שלנו!
אם נעשה עוד צעד קטן עם המחשבה על המחסור הזה בעולם הספרות, אפשר להסיק שזו גם הסיבה שבני נוער קוראים פחות ופחות ספרים – כי אחוז גדול מההיצע שעומד מולם הוא לרוב ספרי פנטזיה.
השאלה שלי היא: למה?
תקופת הנעורים מלאה בקשיים, והרבה בני נוער מוצאים את עצמם חסרי אונים בהתמודדות מולם. ביטחון עצמי, קבלת השונה, אלימות, נטייה מינית, אהבה, גיוס לצה"ל, ובקיצור – מה לא?
אולי הגיע הזמן לספרות מקור עכשווית, בועטת, רלוונטית ועוצמתית גם לבני נוער?
