אחד הדברים שאני הכי שונא בעצמי זה אי היכולת להפסיק לחשוב. כל סיטואציה, שיחה או אינטראקציה מובילה לים של מחשבות.

מה היה קורה אם הייתי עונה אחרת? מה היה קורה אם הייתי בוחר אחרת? מה אם לא הבנתי נכון? מה אם טעיתי? מה אם לא אצליח? מה אם אכשל?

כל עניין המחשבות הזה הוא משהו שמפריע לי כבר המון שנים. לפעמים פשוט בא לי להפסיק לחשוב. ללחוץ על איזשהו כפתור שיעשה מיוט בראש שלי. שישחרר את הלחץ, החרדה, הציפיות, הרצונות, החלומות.

קראתי בחג את הספר "ציידת המחשבות" (192 עמודים). הוא ישב על המדף בחנות שאני עובד בה בשנתיים האחרונות. פעם בכמה זמן הגיע לקוח, ביקש אותו, קנה והלך. אף פעם לא הבנתי או בדקתי על מה הספר. זה תמיד הרגיש לי לא מאוד ברור. זה ספר פרוזה? ספר נוער? ספר עיון?

אחרי תקופה די ארוכה של היכרות עם הספר, סוף סוף קראתי אותו. איך כן הייתי מגדיר אותו?

זה ספר לילדים ונוער (אבל מתאים גם למבוגרים, ובמיוחד אם ההקדמה למעלה דיברה אליכם).

זה ספר עלילתי (אבל יש בו רגעים מציאותיים שכאילו נלקחו מהחיים שלי).

זה ספר עיון (הוא לימד אותי כיצד לנהוג עם המחשבות שלי כמו שאף ספר עיון לא הצליח).

על מה הספר?

אליזבת' היא מדענית זוכת פרס נובל. היא עובדת במעבדת המחשבות של הטכניון במחלקה למדע ממש מגניב. במעבדת המחשבות, אליזבת' עוזרת לילדים בכל הארץ להתמודד עם המחשבות שמציקות להם. היא מלמדת אותם (ואותנו) מהם ההבדלים בין תחושות, רגשות וטורדנים, כיצד הכי נכון להתמודד איתם ומה הדרך הכי חכמה לעשות את זה.

זה ספר שיש לו פוטנציאל לשנות חיים. אני יודע שזה משפט די קיצוני, אבל אני רציני לגמרי. עבורי, זה היה מין מדריך להתמודדות עם מחשבות ועם הקושי שהן מכניסות לחיים שלי. מצאתי את עצמי ממרקר חלקים מסוימים, כותב דברים בצד, מפחד לפספס את הרעיונות החשובים מאחורי המילים.

בלי קשר לעלילה שהייתה מעולה, הספר כתוב ממש טוב והאיורים צבעוניים, מוסיפים עניין ומרתקים. אהבתי במיוחד את החוויה הכוללת סביב אליזבת'. יש אפשרות, לדוגמה, להיכנס לאתר אינטרנט מיוחד ולשלוח בעצמנו מכתב לאליזבת'.

אני חושב שזאת הסיבה שהספר הזה היה לי לא ברור עד היום. יש בו קצת מכל דבר – וזה מה שהופך אותו לכל כך מיוחד. אנחנו לא מקבלים רק ספר, אלא חוויה שלמה של משהו מאוד ייחודי ושונה. משהו שבאמת אין בנוף הספרותי היום.

רומן גרפי ישראלי חדש למבוגרים! טריגרים: דיכאון, התעללות במקום העבודה.
בעמוד הראשון של הספר נכתבת אזהרה – "ספר זה אינו מתיימר להיות אובייקטיבי". הייתי חייב לציין את זה גם פה מכיוון שהספר הזה צועק סובייקטיביות בכל עמוד שלו, והוא הכל מלבד אובייקטיבי. אני חושב שמי שהחליט/ה לשים את האזהרה בתחילת הספר עשה החלטה נכונה, כי היא נחוצה מאוד. בלי האזהרה הייתי קורא את הספר מנקודת מבט אחרת ואולי הדעה שלי לגביו הייתה שונה.
אז בואו נתחיל בתקציר: עדי ובן זוגה ברק עוברים למקום הטוב ביותר בעולם – ונקובר שבקנדה – לצורכי לימודים. הם די מתרגשים לעבור ממדינת ישראל הרועשת, החצופה והבלתי מתפשרת אל המקום השקט, הרגוע והמחבק ונקובר (האמנם?).
עבדכם הנאמן הלך לביקור קצר בויקיפדיה כדי לגלות שוונקובר באמת נבחרת בכל שנה מחדש לאחת משלוש הערים הטובות ביותר בעולם לגור בהן.
משם מתחיל מסע מבלבל מלווה בהמון שאלות פילוסופיות על החיים. האם ונקובר היא באמת המקום הטוב ביותר לחיות בו? ואם כן, למה עדי לא מרגישה שהיא שייכת? למה היא לא מצליחה להיות מאושרת?
הספר בנוי בצורה מאוד מחושבת. יש שלבים ברורים בעלילה, ואנחנו עוברים אותם עם הדמויות (בעיקר עם עדי). התיאורים והאיורים מנגישים לקורא/ת מגוון נושאים, וביניהם: התמודדות עם דיכאון, חוסר מימוש עצמי וייאוש. ההנגשה נעשית בצורה כל כך מדויקת ונאמנה למקור (כי הכל מרגיש נורא אמיתי).
הספר שונה מהנוף בז'אנר הרומנים הגרפיים כי הנושא המרכזי בו הוא דיכאון. יש פער בין עצבות התוכן לצבעוניות של הכריכה והאיורים (המקסימים, אגב). האמת היא שאהבתי את זה ברמות. היה שימוש מאוד מושכל בצבעים בהתאם למה שקורה בעלילה, וזה השפיע מאוד על חווית הקריאה.
בלי קשר, העלילה עצמה הייתה מאוד מעניינת. אני חושב שבגלל שהיא עוסקת בלימודים באקדמיה היא לא בהכרח תתאים לנוער, ובטח לא לילדים (אבל אם זה מעניין אתכם, לכו על זה). אותי אישית זה עניין בשלב שאני נמצא בו בחיים, והזדהיתי עם הרבה דברים שכתובים בספר.
אני כן אומר שלדעתי אפשר היה להדק את העלילה ולמקסם את חווית הקריאה אפילו יותר. אבל זאת הערה פצפונת שעלתה לי בכמה עמודים בודדים.
בקיצור, זה רומן גרפי די שונה. האיורים בו מקסימים, פשוטים (לטובה!) ומיוחדים. הם מסונכרנים באופן מופתי (לא פחות) עם העלילה והדמויות. אני גם חושב שהנושאים בספר מאוד חשובים ואני ממש שמח שנתנו להם מקום.

כוכבת "ריברדייל" לילי ריינהרט (בטי קופר) בספר שירה ראשון שחושף התמודדות עם חרדה, דיכאון ושברון לב.
אני אישית עוקב אחריה כבר תקופה ארוכה. באופן אישי, היא הדמות שאני הכי אוהב. אני חושב שהליהוק שלה לתפקיד מאוד מדויק כי מצד אחד המראה שלה מאוד בנאלי (בלונדינית עם עיניים כחולות), אבל מצד שני רואים שיש בה משהו מעבר. משהו שהיא מסתירה. משהו שהיא מתמודדת איתו. אני חושב שזאת נקודה שמשותפת גם לדמות שלה בטי, וגם לריינהרט עצמה.
לאחרונה לילי ריינהרט משתפת את הציבור בהמון פרטים מהחיים האישיים שלה. היא יצאה מהארון בתור ביסקסואלית. היא שיתפה בהתמודדות שלה עם מראה חיצוני (היא סבלה מאקנה במשך תקופה די ארוכה). ובנוסף לכל, היא תומכת ותורמת גדולה לבריאות הנפש, בעיקר בגלל שהיא בעצמה מתמודדת עם דיכאון וחרדה.
אז כששמעתי שהיא מוציאה ספר שירה – קודם כל התלהבתי. אני מעריך אותה בתור שחקנית ויוצרת, ואני חושב שהיא עושה המון למען אחרים. אם יש משהו שאני אוהב, זה אנשים שמגיעים לעמדות כוח ומנסים להפיץ טוב. היא אחת כזאת.
ועכשיו נעבור לספר עצמו. חלק מהשירים מאוד קצרים, לפעמים אפילו משפט או שניים. חלקם ארוכים יותר ותופסים שניים-שלושה עמודים. הייתי אומר שהשירים הם מעין הארות שלה לאורך היום, מחשבות שצצות פתאום, או רעיונות להתמודדות עם דברים בסביבתה.
הרבה מהשירים עוסקים בדיכאון, בהתמודדות שלה איתו, בהרגלים שהיא הכריחה את עצמה לאמץ כדי להתמודד. הרבה שירים עוסקים באהבה ושברון לב, ואהבתי מאוד את השילוב ביניהם. שיר אחד מציג סיפור אהבה של דיסני, ושיר אחר מציג אהבה מרוסקת.
אני כן אגיד שלא יצאתי בתחושה אופטימית אחרי קריאת הספר. אני לא חושב שזה דבר רע. באופן אישי, אני אוהב ספרים שגורמים לך לחשוב עליהם.
אני נזהר לומר שזה ספר עצוב / דיכאוני – כי זה לא. אני חושב שזה פשוט ספר על החיים. ספר על אישה צעירה שחיה את החיים ומתמודדת עם כל מיני דברים. ברגע שהיא נותנת ביטוי בכתב לדברים שהיא חווה, היא פתאום קולטת (וגם מי שקורא יקלוט) שאלו בעיות שכולנו חווים. דברים שכולנו מתמודדים איתם בדרך כזאת או אחרת.

חבורת כוח המוח חוזרת בספר חדש במיוחד לקורונה!
עד עכשיו, אייל היה המנהיג הרשמי של החבורה. אבל בספר מס' 26 – "תעלומה בזמן קורונה", ליטל מבקשת להיות מנהיגה במקומו.
השניים לא מסכימים לוותר האחד לשנייה, ומחליטים להיות מנהיגים בשיתוף פעולה.
העלילה הפעם מתרכזת בימים האחרונים של התלמידים בבית הספר, רגע לפני שהקורונה מכניסה אותם לסגר הראשון (אי שם בין פורים לפסח של 2020). החבורה מתמודדת עם תעלומה מוזרה – מישהו סותם את השירותים של בית הספר ומציף את כל הקומה! מי זה? למה הוא עושה את זה? והאם החבורה תצליח למצוא אותו?
למרות המוטיבציה של החבורה, שעכשיו גם יש לה שני מנהיגים שאפתניים, הקורונה דוחה את פתרון התעלומה והם נכנסים לסגר. אחרי תקופה קצרה, הם מתאחדים שוב ומתעקשים למצוא את האשם במעשה!
הספר קליל, קראתי אותו תוך שעה. גם התוכן בו מונגש בצורה מאוד קלילה וברורה. הדבר שהקפיץ מבחינתי את הספר ואת העלילה הוא העיסוק באלימות במשפחה.
אני לא אפרט יותר מדי לטובת אלו שרוצים לקרוא, אבל כולנו מכירים את הנתונים לפיהם האלימות במשפחה התעצמה בעקבות סגרי הקורונה. אני חושב שזה נושא מאוד חשוב שצריך לדבר עליו, ולא רק בשכבות גיל גבוהות, אלא גם אצל ילדים ובני נוער.
זוהר אביב הצליחה להנגיש את הנושא בצורה מוצלחת לדעתי – לא קיצונית מדי, לא קשה לעיכול מדי. האמת שגם בספר הנוער שאני כותב, אני עוסק בנושא של אלימות במשפחה. לכן, אני יודע כמה קשה להנגיש את הנושא הזה – שגם ככה נורא קשה לעיכול. אני חושב שהיא עשתה את זה מצוין.
בקיצור: זהו ספר חמוד וקליל, שיכול לעזור לילדים להבין קצת יותר טוב מהי קורונה ולמה בכלל אנחנו בסגר. בנוסף, יש בו נושאים חשובים נוספים – שוויון בין המינים (ליטל יכולה להיות מנהיגה בדיוק כמו אייל) ועיסוק באלימות במשפחה.

לאחרונה התעצלתי לקרוא. יש יותר מדי מטלות, משימות. יותר מדי דברים על הראש. ובכל זאת, הכרחתי את עצמי לקרוא בתקופה הזאת את הספר "נעדרים קרים". לקחתי איתו לאט את הזמן. פרק פה, פרק שם. לפעמים, כשממש הייתי במתח, שישה-שבעה פרקים ברצף.
אבל בואו רגע נחזור להתחלה: אם יש משהו שאני לא יכול לעמוד בפניו זה כריכות. והכריכה הזאת. הפשטות, הדיוק. זאת כריכה שהיא תאווה לעיניים, לא פחות.
שירה היא בחורה דתייה בת 19 שמשרתת במשטרה במסגרת גיוסה לצה"ל, וזאת למרות שרוב חברותיה בוחרות בשירות לאומי. אבל שירה היא שונה, אחרת, מיוחדת. וכבר בהחלטה הראשונית הזאת אנחנו לומדים את הפרט החשוב ביותר לגביה – שירה הולכת נגד הזרם.
בקיצור, שירה היא מורדת. לא פחות. ככה לפחות אני קלטתי אותה. אם אומרים לה איקס, זה ברור שהיא תבחר דווקא בוואי. היא פשוט כזאת. נהנית לבחור את הדרך שלה בעצמה, בלי שאף אחד אחר יחליט עבורה.
שירה מגיעה למחלקת נ"ק (נעדרים קרים) ומצטרפת אל צפריר (ראש המחלקה), אסתר וירון (שני שוטרים נוספים שמשרתים בנ"ק). המחלקה עוסקת בתיקי ארכיון של "נעדרים קרים" – אנשים שנעלמו בעבר ועד היום מיקומם אינו ידוע. הארבעה עוברים על חומרי חקירה שנאספו עד כה ומקווים למצוא קצה חוט שיסייע לאתר את הנעדרים – חיים או מתים.
במקביל לעלילה המותחת, שירה גם "נזרקת" אל העולם החילוני. היא נחשפת אל עולמות חדשים בבסיס בו היא ישנה בכל לילה, מכירה דמויות שונות ומגוונות – כאלה שהופכות לאנשים הכי קרובים אליה, ואפילו מתנסה בחוויות חדשות.
אני לא רוצה לספר יותר מדי, אבל הספר עוסק בכל כך הרבה נושאים, ולמרות זאת, לא הרגשתי עומס בשום שלב. החל מיחסי דתיים-חילוניים וכלה בהתמודדות עם נטייה מינית, אלימות במשפחה, אובדנות ועוד.
הספר קריא. הוא זורם. הוא קליל. אבל הוא גם כתוב טוב. ממש טוב. זה איזון שהוא על סף המושלם בעיניי, כי אמנם הטקסט זורם בצורה יוצאת דופן, אבל הוא גם כתוב ברמה מאוד גבוהה ואיכותית.
מלבד זאת, העלילה מפותלת ומלאה בתפניות שאני אישית אהבתי. אחרי כל פרק, ובמיוחד בתקופה שפחות התחשק לי לקרוא בה, היה לי מאוד קשה להניח את הספר מהיד. חיכיתי לראות מה יקרה עכשיו, איך שירה תציל או תהרוס את המצב.
הערה קטנה לסיום: כמה שירה מקבלת בתור שוטרת שכל יום שלה מסתיים בשווארמה, פלאפל או חומוס?

יש לי בעיה כזאת, שאם אני קורא ספר שאני לא מתחבר אליו – הוא נתקע איתי. מצד אחד, קשה לי להפסיק אותו באמצע. אולי בעמוד הבא יגיע החיבור? מצד שני, הוא נמרח, מייאש ומתיש אותי.

והנה עוברים להם שבועיים, שלושה, ולפעמים אפילו ארבעה – בלי אף ספר.

תקופות כאלה מסתיימות אצלי באחת משתי דרכים: או שאני נאבק בחוק המטופש שהמצאתי לעצמי שאסור להפסיק ספר באמצע, או שאני מסיים אותו, נרגע וממשיך הלאה.

אחרי תקופה כזאת, אני בדרך כלל צריך ספר מדהים. כזה שיזכיר לי למה אני בכלל קורא, למה ספרים זה דבר כל כך מופלא – כזה שאני לא אוכל להפסיק לקרוא.

אז בדיוק אחרי תקופה כזאת, הגיע אל ידיי הספר "וניל" – ספר הביכורים של בתאל ביאו (הוצאת "ידיעות אחרונות" ו"טל-מאי").

לירז, נערה צעירה, נכנסת לאשפוז במחלקה סגורה אחרי ניסיון התאבדות.

לצד הקושי להסתגל ולהכיר אנשים חדשים, היא גם שותקת.

למען האמת, לירז רוצה לדבר.

היא רוצה להגיד, לספר, לשתף – אבל היא לא יודעת איך עושים את זה, או מה בכלל לומר.

היא בעצמה עוד מנסה להבין כיצד הגיעה לאשפוז במחלקה סגורה ולמה היא לא מצליחה להוציא אף מילה מהפה.

לאורך העלילה מתגלות מערכות יחסים מגוונות בין לירז לבין דמויות אחרות שהיו כל עולמה בחייה הישנים, ביניהם: המשפחה שלה והבחור שכמעט היה בן הזוג שלה עוד לפני שהתאשפזה.

במקביל למערכות היחסים שמתגלות מהעבר, לירז מכירה אנשים חדשים במחלקה הסגורה, ונקשרת במיוחד לאלכס – שמאושפזת גם היא באותה המחלקה ואפילו חולקת איתה חדר.

למרות שהקשר המילולי בין לירז ואלכס מבוסס בעיקרו על שיח חד-צדדי, השתיים מתחברות ונקשרות האחת לשנייה, כאילו היה ביניהם קשר טלפתי מיוחד מסוגו.

השתיים מתמודדות עם החיים במחלקה הסגורה ומנסות להבין מה בדיוק קרה ללירז שגורם לה לשתוק, למה ריח וניל מעורר בה רגשות כואבים ואיך מתגברים על מה שאתה לא יודע?

הספר הזה – כמצופה מסדרת הספרים של "פרא – ספרות מקור עכשווית" – מציף התמודדויות קשות של בני נוער.

כשאני קורא ספר כזה, ששם במרכז נער או נערה עם סיפור מהעולם האמיתי, נער/ה שיש להם בעיות ורגשות והכל סובב סביב הלב שלהם והניסיון שלהם להתגבר על מה שעובר עליהם – בגדול, זה פשוט מצליח להגיע אליי.

וזה ישר גורם לי לחשוב על זה שאין מספיק ספרות מקור לנוער מהחיים האמיתיים. אין מספיק ספרות ישראלית לנוער שנוגעת בנושאים חשובים, שהפלא ופלא – תראו מופתעים – באמת מעניינים את הנוער שלנו!

אם נעשה עוד צעד קטן עם המחשבה על המחסור הזה בעולם הספרות, אפשר להסיק שזו גם הסיבה שבני נוער קוראים פחות ופחות ספרים – כי אחוז גדול מההיצע שעומד מולם הוא לרוב ספרי פנטזיה.

השאלה שלי היא: למה?

תקופת הנעורים מלאה בקשיים, והרבה בני נוער מוצאים את עצמם חסרי אונים בהתמודדות מולם. ביטחון עצמי, קבלת השונה, אלימות, נטייה מינית, אהבה, גיוס לצה"ל, ובקיצור – מה לא?

אולי הגיע הזמן לספרות מקור עכשווית, בועטת, רלוונטית ועוצמתית גם לבני נוער?

לפני כמה ימים נתקלתי בספר החדש "ברד נחשים" / אור חיים בן-עטר (הוצאת "טל-מאי" ו"ידיעות ספרים").

המחשבה הראשונה שעלתה לי לראש: כזה אני רוצה. כריכה כזאת. צילום כזה. צבעים כאלה. כזה. בדיוק כזה. וואו.

המחשבה השנייה שעלתה לי לראש: אני קונה את הספר הזה היום.

המחשבה השלישית שעלתה לי לראש: זה הספר הבא שאני הולך לקרוא.

מיכאל, תלמיד כיתה ט', מתמודד עם קשיים רבים. הוא חי בשכונה קשה ברמלה (מספיק קשה כדי שאימו תדרוש מבן דודו ללוות אותו הביתה בלילות), הוא בן להורים גרושים (האב גם שתיין בנוסף לכל), הוא לא כל כך מצליח בלימודים (בלשון המעטה) והוא מאוהב בשירן כבר שלוש שנים, אבל לא מצליח לאזור אומץ ולהתוודות בפניה.

הדבר המרכזי שעוזר למיכאל לעבור את היום הוא המוזיקה. היא מלווה אותו בדרך לבית הספר, מספרת לו את הסיפור של ההולכים סביבו, מעצבת את המחשבות שלו ומגנה עליו מההתמודדות עם כל מה שכבר אין לו כוח להתמודד מולו.

לצד האהבה למוזיקה, מגלה מיכאל את נפלאות הכתיבה. דרכה, הוא מצליח להביע את עצמו, כותב שירים וסיפורים, ונותן דרור למחשבותיו.

"בכל בוקר אני מתעורר כשבליבי רק תפילה קטנה, שאוכל לחייך אל עולמכם המרושע. זה שלא הותיר לי מפלט, מלבד לנפץ ולהרוס כל דבר שחולף בין ידַי." (מתוך הספר).

הספר כתוב בצורה מדויקת להפליא, ועוסק בנושאים שהגיע הזמן שנעסוק בהם: התבגרות בשכונות מצוקה, התמודדות עם עוני, נוער בסיכון, שימוש בריטלין, דימוי עצמי ועוד רבים נוספים.

הדבר הכי ייחודי בספר הוא שהנושאים הללו פשוט נמצאים בו. הם לא הוטחו חזק בפנים שלי – בדיוק ההפך. הם צפים לצד קו העלילה השקט והרגוע, וזה בדיוק מה שהופך את חווית הקריאה למאוד-מאוד מטלטלת.

הנושאים האלו – שכל כך חשוב לעסוק בהם – כאילו חבויים בין מילות הספר, ומקבלים משמעות דרך השפה היומיומית שמאפיינת אותו.

"חזרנו לרֶכֶב. אמא שלפה משום מקום פיתה עם חצילים, טחינה, עמבה וביצה קשה […] אפילו שסירבתי, הפיתה הונחה על הרגליים השמנות שלי." (מתוך הספר).

הספר מלווה גם בשירים של מיכאל, שנכתבים בין המאורעות השונים, וכאילו מדביקים אותם האחד לשני. בעיניי, זו הדרך הטובה ביותר לצעוק החוצה את הרגשות של מיכאל – שלא מצליח לבטא את עצמו בשום דרך אחרת. דרך השירים הוא מבקש שנבין – גם אני טוב, גם לי יש כישרון. והוא עצמו – אפילו לא מודע לכך.

תראו, כולנו עברנו את גיל ההתבגרות. זו קקופוניה עצומה של רגשות ותהיות שאתה נאלץ להתמודד מולה. מה חושבים עליי? מה אני חושב על עצמי? מה אני אוהב ומה פחות? מה בא לי לעשות כשאגדל? האם ההורים שלי מרוצים ממני? האם אני מספיק טוב?

ובכל זאת, קשה להסביר את אותה סערת רגשות שעוברת על כולנו במשך כמה שנים טובות. קשה לשים את האצבע על הסיבות לצונאמי האדיר שסוחף אותנו אל תוכו בתקופה הזו, קשה להבין למה הוא כל כך משפיע עלינו.

הספר הזה… הוא פשוט עושה את העבודה.

נכנסתי היישר אל תוך ליבו של מיכאל, הצלחתי בין רגע להבין אותו ואת הרגשות שלו, ובעיקר, הזדהיתי איתו. חזרתי בעצמי כמה שנים טובות אחורה. נזכרתי איך אני הרגשתי אז, בתקופה ההיא, שמרגישה כל כך ישנה, אך גם מאפיינת את מי שאני היום.

כשמיכאל האמין שאין לו עתיד – אני האמנתי שיש לו. כשמיכאל חשב שמוטב לנשור מבית הספר ולצאת לעבוד – אני האמנתי שאסור לו לוותר. כשמיכאל רצה שהכוכבים יִקְּחוּ אותו אליהם – אני האמנתי שזה עוד יחלוף.

זהו ספרו הראשון של בן-עטר, ואני כבר מחכה לאלו שיבואו אחריו. הכתיבה קולחת, רגישה ומיוחדת, אך גם קשוחה ובועטת. הספר מציף אל פני השטח נושאים שחשוב לעסוק בהם. נושאים שאנחנו לא עוסקים בהם מספיק.

הערה אחרונה (ולא כל כך קצרה) על הוראה וחינוך:
הפן החינוכי בספר ברור לעין. מיכאל נתקל במהלך העלילה במגוון דמויות חינוכיות, והדמויות שמצליחות להשפיע עליו הן אלו שפונות לרגש שלו. אלו שמנסות להבין אותו, שנמצאות שם בשבילו. שמחבקות. שאוהבות.

במהלך הקריאה, כאילו נגלו בפניי תחנות חייו של בן-עטר עצמו. ראיתי כיצד כל תחנה בחייו התעצבה בהתאם לדמות החינוכית שעמדה מולו. ראיתי עד כמה הכרחי עבורו הפן הרגשי בחינוך ובהוראה.

בתור נער שהיה שם לא פעם – כשיש מישהו שמקשיב לך, ששומע אותך, שרוצה להבין אותך… כשיש מישהו שרוצה להכיר את הלב שלך, ולא רק ללמד אותך היסטוריה או מתמטיקה… כשיש אדם שמאמין בך… הוא עוזר לך לגדול ולצמוח. אתה מגלה שהילד חסר הביטחון שהיית (ולפעמים הנך עדיין) יכול לפנות מקום לבחור שמאמין בעצמו.

אין לי איך לבקר את הספר הזה מבלי להרגיש שלא במקומי. חלקכם גם יתהו מה בכלל אני מבין. הרי אני גבר, ואלו נושאים שרק נשים חשות על בשרן במהלך חייהן. אבל גם בי יש צד שרואה את יחסם של גברים כלפי נשים בחברה, למרות היותי גבר.

"גברים מסבירים דברים לי ולנשים אחרות, גם אם הם לא יודעים על מה הם מדברים. חלק מהגברים." (מתוך הספר)

מכירים את זה שאתם שומעים שיר מסוים או נחשפים למילה שמעולם לא הכרתם, ומאותו הרגע אתם נתקלים בהם בכל מקום אפשרי?

זה בדיוק מה שקרה לי בחודש האחרון.

נחשפתי בכל פלטפורמה אפשרית לפערים העצומים בין המינים, ליחס המחפיר של גברים לנשים, ולהתמודדות היומיומית של האישה בעולם הגברי והפטריארכלי.

הרגשתי כאילו אנחנו חוזרים כמה צעדים (לא קטנים) אחורה במאבק לשוויון בין גברים לנשים.

"העובדה שאני המחברת של הספר החשוב מאוד שהתברר שהוא קרא עליו בניו יורק טיימס כמה חודשים קודם לכן, בלבלה את כל הקטגוריות הסדורות שארגנו את עולמו, שהוא קפא ללא אומר, ואז חזר לנאומו המתמשך." (מתוך הספר)

זה התחיל בדוקומנטרי על ג'פרי אפשטיין בנטפליקס.

אחר כך נתקלתי בספר "גברים מסבירים לי דברים" של רבקה סולניט (הוצאת "אסיה") – שבלעתי בשקיקה תוך לילה.

ואז הוצפה מהדורת החדשות בדיווחים שהפכו לדבר שבשגרה – "אישה נרצחה על ידי בעלה", "בן הזוג רצח את חברתו והתאבד", "בן הזוג צילם את גופת הנרצחת ושלח לחברו".

אני מוצא את עצמי יושב מול התכנים הללו. מול הדיווחים החדשותיים. מול הספר. מול נטפליקס. אני שואל את עצמי: האם אני עיוור? האם יש משהו שאני מפספס? איך לעזאזל אנחנו הולכים אחורה במקום להתקדם קדימה?

הנושא הזה תפס אותי לאחרונה גם בתהליך כתיבת הספר שלי. אני די בטוח שהוא התחיל לצאת ממני בטבעיות בעיקר בגלל החשיפה שלי אליו בתקופה האחרונה.

תבינו, בספר שלי יש אישה שהייתה על גג העולם. הכי חזקה, הכי עוצמתית. יום אחד האישה הזאת מאבדת את כל מה שחשוב לה בחיים, ובעיקר – היא מאבדת את עצמה. היא הופכת חלשה, מסכנה, חסרת שאיפות.

ואני – תוך כדי החשיפה המסיבית שלי למאבק הכוחות בין גברים לנשים לאחרונה – החלטתי ביחד עם הדמות שלי שדי, נמאס. היה לנו קשה, התמרמרנו על החיים, בכינו, לא יצאנו מהמיטה. אבל הגיע הזמן להמשיך הלאה.

פתאום הדמות שלי (ביחד איתי, כן?) קולטת מה קורה סביבה.

היא מחליטה שהגיע הזמן להילחם.

אני לא יודע לאן העלילה תוביל אותה, אבל דבר אחד אני כן יודע – היא סוף-סוף הולכת עם האמת שלה.

ובעצם, זה הדבר הכי חשוב, לא? הרי כולנו בבוא היום נתנדף מהעולם הזה כאילו לא היינו בו אף פעם. אולי הגיע הזמן שנפרוץ את כל גבולות הבלתי-אפשרי, נלחם בכל מי שחושב שלא מגיע לנו, ונוכיח לכולם שאפשר גם אחרת?

למעשה, זה המסר העיקרי ששאבתי מתוך הספר המופלא הזה. למרות שגברים מסבירים לסולניט דברים – לה ולנשים אחרות סביבה; למרות שגברים טועים לחשוב שהם טובים ומוצלחים יותר ממנה; למרות שגברים דואגים להקטין אותה במפגשים עמם; למרות כל אלו – תראו איפה היא היום. תראו כמה תקרות זכוכית היא ניפצה.

כן, אני פונה לכולכם שם. נשים, שחורים, הומואים, מזרחים, כל מי שזה לא יהיה. די, נמאס. אף הגדרה לא תשנה את היכולת שלנו להגשים חלומות, ואם מישהו טוען אחרת – תרחיקו אותו מחייכם.

נשים יקרות, אתן שוות ויכולות לכבוש את העולם. האם זה עדיין לא ברור לכן? אם יש כאלה שטועים לחשוב אחרת, שיבושם להם. בואו נוכיח להם אחרת.

גברים יקרים, להקטין את מי שסביבכם זו לא הדרך הנכונה לכבוש את העולם, תאמינו לי. דאגו לאפשר לכל אחד ואחת את ההזדמנות שמגיעה להם, דאגו להתנהג בשוויוניות לכל מי שסביבכם.

ולכולכם שם בחוץ (ובמיוחד לגברים שבינינו) – אני ממליץ בחום לקרוא את הספר הזה, שהוא כמו מגדלור אימתני באמצע אוקיינוס אפל. לקרוא על הנייר את תחושותיה של אישה במפגשים עם גברים בחייה, טוב, בעיניי זה מדהים.

תוך כדי הקריאה אתה מגלה שלפעמים גם אתה – כן, כן, אתה – מסביר לנשים סביבך דברים שהן יודעות עוד לפני שאתה בכלל חשבת על ללמוד אותם.

תוך כדי הקריאה אתה מגלה שגם לך יש עוד הרבה במה להשתפר.

מוזמנים להצטרף לבלוג האישי שלי: lidorbooks.com
LidorBooks - גם בפייסבוק ובאינסטגרם!

תארו לעצמכם עולם עתידני בו האנושות הצליחה להשיג חיי נצח.

דמיינו אתכם בעוד עשרים או שלושים שנה. האנושות כל כך חזקה ומתקדמת, כל כך פורצת גבולות ומתוחכמת, שהיא הצליחה לנצח את הדבר שאף אחד לא יכול לו – המוות.

חשבו רגע על ההשלכות של הדבר הזה.

הפחד שיש בכל אחד מאיתנו, הקול הקטן שמהדהד בראש – זה שאומר שלא נספיק להגשים את החלומות שלנו – איננו עוד. הרי אנחנו חיים לנצח. אנחנו יכולים לטוס ליפן גם בעוד מאתיים שנה, או להוציא לאור את הספר שחלמנו עליו בעוד שלוש-מאות שנה, והמקצוע ההוא שסקרן אותי תמיד… טוב נו, נגיע גם אליו מתישהו.

המציאות האלמותית הזו מסוכנת עבור כל אחד מאיתנו. זה אירוני בצורה בלתי רגילה – איך אפשר לחשוב שהמוות כל כך הכרחי לאנושות? איך אפשר שלא להיות בעד חיי האלמוות?

אבל חשבו על זה רגע אחד לעומק: אם לא נמות, איך נעריך את החיים עצמם? איך נוכל להעריך את הטוב מבלי קיומו של הרע? איך נוכל להעריך את השמחה מבלי קיומו של העצב?

ומה לגבי ההשלכות הכלל-עולמיות של עידן האלמוות? כיצד נוכל לאפשר את התרבותם של בני האדם החיים חיי נצח, ולהוביל את העולם כולו לפיצוץ אוכלוסין שלא נראה כמותו בהיסטוריה האנושית?

לצורך כך נוצרה החרמשות.

זהו התפקיד הנעלה ביותר בעולם העתידני שיצר ניל שוסטרמן בספרו "חרמש", הראשון בטרילוגיית "להב החרמש" (הוצאת "ידיעות ספרים"). תפקידו של החרמש הוא לצמצם את האוכלוסייה האנושית על כדור הארץ – מקום מושבה היחיד של האנושות.

המשימה די פשוטה: לעמוד במכסת הרציחות הרבעונית שלך.

במציאות של עידן האלמוות רק החרמש יכול להביא לקִצו של האדם. רק החרמש מסוגל לבחור מי ימות ומי יחיה. רק החרמש הוא בעל הכוח המשמעותי ביותר בעולם.

בהתאם לחשיבות ביצוע המשימה, תפקיד החרמשות צריך להתבצע על ידי הטובים והמוכשרים שבאנשים. ההגונים והחכמים ביותר. אלו שיכאבו את מותם של ההרוגים, ובו בזמן יבינו את חשיבות פעולתם.

אבל האם אדם שנמצא בעמדת כוח באמת מסוגל להישאר נאמן לחברה בחלוף הזמן? האם החברה יכולה להפקיד את הכוח החזק ביותר בעולם בידי קבוצה מצומצמת של אנשים, ולסמוך על קבוצה זו שתעשה את עבודתה נאמנה?

"פעם היה זה תפקידו של הטבע לשים קץ לחיי אנוש. אבל אנחנו גנבנו ממנו את התפקיד. עכשיו יש לנו מונופול על המוות. אנחנו המפיצים היחידים שלו." (מתוך הספר)

העלילה נפתחת בבית משפחת טרנובה. הנערה סיטרה שומעת את צלצול פעמון הדלת. היא רגילה לאורחים הרבים המתדפקים על דלתם ולכן אינה רואה בזאת שבירת שגרה. כשהיא בכל זאת מרימה את מבטה, היא רואה את תגובת אמה המבוהלת אל מול האורח הלא צפוי.

משפחת טרנובה מארחת ביד רמה את החרמש פאראדיי לארוחת ערב. אלו הם חיי החרמשות – בני האדם חוששים ממך ולכן עושים הכל כדי לרצות אותך. סיטרה, לעומת זאת, היא נערה דעתנית שאינה מפחדת להביע את דעותיה בפני החרמש פאראדיי. בדרך כלל, אנשים נוהגים להתחנף אליו במחשבה שיצילו עצמם מהמוות, אבל סיטרה – אין בה כל פחד.

החרמש פאראדיי נפרד לשלום מהמשפחה ויוצא לרצוח את שכנתם המבוגרת בבית ממול, לא לפני שהוא שׁוֹאֵל סכין מבני המשפחה.

באותו הזמן, הנער רואן מוצא עצמו עד למותו של הבחור הכי מקובל בשכבה בידי אותו חרמש. רואן מתעלם מהפצרותיו של החרמש פאראדיי, ובוחר להישאר לצד חברו לשכבה ברגעיו האחרונים.

בעקבות המפגש המיוחד של החרמש פאראדיי עם שני הנערים, הוא מחליט להציע להם לשמש לו כשוליות. השניים ילחמו האחד כנגד השנייה על התפקיד, ולאחר שנה של אימונים ומבחנים, הטוב מביניהם יוכתר לחרמשות.

למרות ההבדלים הרבים בין השניים – סיטרה ורואן סולדים מפעולת החרמשות מכל וכל, ומסרבים להצעה בפה מלא. אך משלא נותרת להם ברירה, הם יוצאים למסע מרגש, מאתגר ומהפנט על תפקיד החרמשות.

"זה שלא רוצה בחרמשות," אומר החרמש פאראדיי, "הוא המתאים לה ביותר."

אם כן, מי מבין הנערים הוא המתאים ביותר לתפקיד? מי מביניהם לא רוצה את התפקיד עד כדי כך שהוא זה שיקבל אותו? מי מבין השניים יגבר על חברו?

הרעיון של הספר קסם לי – הוא ייחודי, מסקרן וחדשני. אבל אני חייב להודות שהביצוע היה קצת צולע. הסיבה העיקרית לכך היא שהרגשתי שזאת סוג של עלילה מקדימה לסיפור האמיתי (כמו "צופן המגפה" בסדרת "הרץ במבוך", לדוגמה).

המקרה של "חרמש" קצת אחר. זה הספר הראשון בטרילוגיה, אבל הרגשתי שחצי ממנו נכתב בניסיון נואש להוביל אותי לנקודה מסוימת בה העלילה האמיתית מתחילה.

איך אפשר לשים לב לכך שהסופר ניסה לזרוק עלינו מלא מידע כללי לפני העלילה המרכזית שלו?

בגדול, רוב הספר כתוב בקפיצות זמן חסרות פרופורציה – מה שבעיניי מעיד בדיוק על הבעיה שתיארתי. לדוגמה: סיטרה ורואן מתאמנים, נגמר הפרק, קפיצה של חודש קדימה, רואן נהיה חזק יותר, נגמר הפרק, קפיצה של חודש קדימה, וכך הלאה.

ובכל זאת, האם אקרא את הספרים הבאים? אני חייב להודות שאני אפילו מצפה לקרוא אותם, בעיקר כדי לראות לאן העלילה עוד תמשיך. יש בספר קסם מיוחד שאני אישית די אהבתי.

באופן כללי אני מוצא ספרים עתידניים שכאלה מאוד מעניינים והם מעלים בי תהיות לא מעטות – איך האנושות תראה בעתיד? לאן המוח האנושי עוד יוביל אותנו? והאם העולם הולך למקום טוב יותר?