ביקורת ספרותית על חרמש - להב החרמש #1 מאת ניל שוסטרמן
ספר טוב

---

תארו לעצמכם עולם עתידני בו האנושות הצליחה להשיג חיי נצח.

דמיינו אתכם בעוד עשרים או שלושים שנה. האנושות כל כך חזקה ומתקדמת, כל כך פורצת גבולות ומתוחכמת, שהיא הצליחה לנצח את הדבר שאף אחד לא יכול לו – המוות.

חשבו רגע על ההשלכות של הדבר הזה.

הפחד שיש בכל אחד מאיתנו, הקול הקטן שמהדהד בראש – זה שאומר שלא נספיק להגשים את החלומות שלנו – איננו עוד. הרי אנחנו חיים לנצח. אנחנו יכולים לטוס ליפן גם בעוד מאתיים שנה, או להוציא לאור את הספר שחלמנו עליו בעוד שלוש-מאות שנה, והמקצוע ההוא שסקרן אותי תמיד… טוב נו, נגיע גם אליו מתישהו.

המציאות האלמותית הזו מסוכנת עבור כל אחד מאיתנו. זה אירוני בצורה בלתי רגילה – איך אפשר לחשוב שהמוות כל כך הכרחי לאנושות? איך אפשר שלא להיות בעד חיי האלמוות?

אבל חשבו על זה רגע אחד לעומק: אם לא נמות, איך נעריך את החיים עצמם? איך נוכל להעריך את הטוב מבלי קיומו של הרע? איך נוכל להעריך את השמחה מבלי קיומו של העצב?

ומה לגבי ההשלכות הכלל-עולמיות של עידן האלמוות? כיצד נוכל לאפשר את התרבותם של בני האדם החיים חיי נצח, ולהוביל את העולם כולו לפיצוץ אוכלוסין שלא נראה כמותו בהיסטוריה האנושית?

לצורך כך נוצרה החרמשות.

זהו התפקיד הנעלה ביותר בעולם העתידני שיצר ניל שוסטרמן בספרו "חרמש", הראשון בטרילוגיית "להב החרמש" (הוצאת "ידיעות ספרים"). תפקידו של החרמש הוא לצמצם את האוכלוסייה האנושית על כדור הארץ – מקום מושבה היחיד של האנושות.

המשימה די פשוטה: לעמוד במכסת הרציחות הרבעונית שלך.

במציאות של עידן האלמוות רק החרמש יכול להביא לקִצו של האדם. רק החרמש מסוגל לבחור מי ימות ומי יחיה. רק החרמש הוא בעל הכוח המשמעותי ביותר בעולם.

בהתאם לחשיבות ביצוע המשימה, תפקיד החרמשות צריך להתבצע על ידי הטובים והמוכשרים שבאנשים. ההגונים והחכמים ביותר. אלו שיכאבו את מותם של ההרוגים, ובו בזמן יבינו את חשיבות פעולתם.

אבל האם אדם שנמצא בעמדת כוח באמת מסוגל להישאר נאמן לחברה בחלוף הזמן? האם החברה יכולה להפקיד את הכוח החזק ביותר בעולם בידי קבוצה מצומצמת של אנשים, ולסמוך על קבוצה זו שתעשה את עבודתה נאמנה?

"פעם היה זה תפקידו של הטבע לשים קץ לחיי אנוש. אבל אנחנו גנבנו ממנו את התפקיד. עכשיו יש לנו מונופול על המוות. אנחנו המפיצים היחידים שלו." (מתוך הספר)

העלילה נפתחת בבית משפחת טרנובה. הנערה סיטרה שומעת את צלצול פעמון הדלת. היא רגילה לאורחים הרבים המתדפקים על דלתם ולכן אינה רואה בזאת שבירת שגרה. כשהיא בכל זאת מרימה את מבטה, היא רואה את תגובת אמה המבוהלת אל מול האורח הלא צפוי.

משפחת טרנובה מארחת ביד רמה את החרמש פאראדיי לארוחת ערב. אלו הם חיי החרמשות – בני האדם חוששים ממך ולכן עושים הכל כדי לרצות אותך. סיטרה, לעומת זאת, היא נערה דעתנית שאינה מפחדת להביע את דעותיה בפני החרמש פאראדיי. בדרך כלל, אנשים נוהגים להתחנף אליו במחשבה שיצילו עצמם מהמוות, אבל סיטרה – אין בה כל פחד.

החרמש פאראדיי נפרד לשלום מהמשפחה ויוצא לרצוח את שכנתם המבוגרת בבית ממול, לא לפני שהוא שׁוֹאֵל סכין מבני המשפחה.

באותו הזמן, הנער רואן מוצא עצמו עד למותו של הבחור הכי מקובל בשכבה בידי אותו חרמש. רואן מתעלם מהפצרותיו של החרמש פאראדיי, ובוחר להישאר לצד חברו לשכבה ברגעיו האחרונים.

בעקבות המפגש המיוחד של החרמש פאראדיי עם שני הנערים, הוא מחליט להציע להם לשמש לו כשוליות. השניים ילחמו האחד כנגד השנייה על התפקיד, ולאחר שנה של אימונים ומבחנים, הטוב מביניהם יוכתר לחרמשות.

למרות ההבדלים הרבים בין השניים – סיטרה ורואן סולדים מפעולת החרמשות מכל וכל, ומסרבים להצעה בפה מלא. אך משלא נותרת להם ברירה, הם יוצאים למסע מרגש, מאתגר ומהפנט על תפקיד החרמשות.

"זה שלא רוצה בחרמשות," אומר החרמש פאראדיי, "הוא המתאים לה ביותר."

אם כן, מי מבין הנערים הוא המתאים ביותר לתפקיד? מי מביניהם לא רוצה את התפקיד עד כדי כך שהוא זה שיקבל אותו? מי מבין השניים יגבר על חברו?

הרעיון של הספר קסם לי – הוא ייחודי, מסקרן וחדשני. אבל אני חייב להודות שהביצוע היה קצת צולע. הסיבה העיקרית לכך היא שהרגשתי שזאת סוג של עלילה מקדימה לסיפור האמיתי (כמו "צופן המגפה" בסדרת "הרץ במבוך", לדוגמה).

המקרה של "חרמש" קצת אחר. זה הספר הראשון בטרילוגיה, אבל הרגשתי שחצי ממנו נכתב בניסיון נואש להוביל אותי לנקודה מסוימת בה העלילה האמיתית מתחילה.

איך אפשר לשים לב לכך שהסופר ניסה לזרוק עלינו מלא מידע כללי לפני העלילה המרכזית שלו?

בגדול, רוב הספר כתוב בקפיצות זמן חסרות פרופורציה – מה שבעיניי מעיד בדיוק על הבעיה שתיארתי. לדוגמה: סיטרה ורואן מתאמנים, נגמר הפרק, קפיצה של חודש קדימה, רואן נהיה חזק יותר, נגמר הפרק, קפיצה של חודש קדימה, וכך הלאה.

ובכל זאת, האם אקרא את הספרים הבאים? אני חייב להודות שאני אפילו מצפה לקרוא אותם, בעיקר כדי לראות לאן העלילה עוד תמשיך. יש בספר קסם מיוחד שאני אישית די אהבתי.

באופן כללי אני מוצא ספרים עתידניים שכאלה מאוד מעניינים והם מעלים בי תהיות לא מעטות – איך האנושות תראה בעתיד? לאן המוח האנושי עוד יוביל אותנו? והאם העולם הולך למקום טוב יותר?

» ביקורות נוספות של לידור
» ביקורות נוספות על חרמש - להב החרמש #1