ג'ק לונדון (1876-1916) היה אחד מגדולי הסופרים האמריקאים וללא ספק מהסופרים הפוריים והפופולריים ביותר. לונדון היה אישיות מרתקת, מכל הבחינות. הוא היה איש ערכים, חתר לצדק וליושרה, מרצה על סוציאליזם ופוליטיקה, אך גם הרפתקן בלתי נלאה, איש מסעות, ידידם של מרחבי העמק, אוקיינוס והר. לונדון היה אדם רב פעלים, ויחד עם אשתו השנייה חי חיים עשירים שהאכזבה, הצער והכאב לא פסחו עליהם גם כן. הוא מת בן 40 בלבד, מרעלת, עקב הזנחת בריאותו, שתיית אלכוהול, וניהול סגנון חיים המאופיין בלחץ ועבודה צפופה. המגפה הסמוקה נכתב כארבע שנים לפני מותו.
בשנת 2073, בקליפורניה ארה"ב, מספר סבא אחד, בן 87, לשלושת נכדיו הצעירים, על החיים שלפני סוף העולם המודרני, לפני "המגפה הסמוקה". הסבא היה פרופסור לספרות אנגלית בעולם כמו עולמנו אנו: עולם של טכנולוגיה, קידמה, שפע עצום, ושלטון האדם התרבותי והמשכיל על האדם הנבער, זה ששימש לבעלי ההון ככלי עבודה לסיפוק כל צרכיו. בעולם ההוא, היו מדענים מוצלחים שהצליחו לגבור על רוב רובם של החיידקים גורמי המחלות. אך יום אחד בשנת 2013, כל זה משתנה באחת והשמיים נופלים. בארה"ב מתפשטת מגפה של מחלה אכזרית וקטלנית, הגורמת לבני האדם "להסמיק"; סומק עז פושט על פניהם ומשם על כל גופם, שיתוק אוחז בהם עד שהם מתים תוך זמן קצרצר, לפעמים דקות. הסבא הזקן יושב עם נכדיו ומתאר להם ברגשנות את מסע הקטל של המגפה בקרב האנושות אותה הכיר ובקרבה צמח, את הניסיונות הכושלים של בני כל המעמדות להימלט על נפשם, את חורבנה של הציביליזציה, את מאבקם של השורדים הספורים להמשיך ולקיים חיים למרות הכל. למרות האובדן העצום, הניתוק התקשורתי המוחלט מיתר העולם, וההכרח הקיומי הצורב להתחיל את האנושות מבראשית.
הרומן העתידני הקצרצר הזה, הוא בעל אופי אלגורי מעורר השראה וחשיבה עמוקה. הוא מצביע על הבדלי מעמדות גדולים, בין שכבת ההון והשלטון, לבין מעמד הפועלים והאיכרים המדוכא. אך החיידק, הגורם לאנשים "להסמיק", ומשתק אותם במהירות עד המוות המהיר, אינו פוסח על אף אחד, ללא הבדל מעמד ומוצא. הוא מזהיר מפני כאוס חברתי טוטאלי, שאחת מסיבותיו הברורות היא הדיכוי של בני המעמדות המוחלשים ונבערותם. לונדון מאמין בהשכלה, בחרות, וזה ניכר בספרו. מה שלא עושה המגפה, עושים בני האדם: בחרדתם, הופכים האנשים הפשוטים ל"פראיים", ובארץ מתחולל תוהו ובוהו של ביזה, רצח, שוד, וגל הצתות ושריפות מטורף המאכל את סמליה של הקידמה המודרנית ואת הישגיה המכובדים של האנושות.
נכדיו של סבא סמית' הם פראים נבערים, אנלפביתים, והוא האדם החי האחרון שנותר מהעולם הקודם. הוא מבכה את אובדנו של המדע המתקדם, הפיזיקה והכימיה, שהרי הוא - איש רוח - למרות ששרד את המגפה, לא יכל להועיל בהשבתו של מצבור הידע החשוב שצברו המדענים שנספו, ובכך לתרום להתאוששות קלה יותר של הקהילה השורדת ולהתקדמות זריזה להשבתו של הסדר הקודם על כנו. לונדון משקף בספרו את הגישה לפיה האנושות, כפי שהיא נעה קדימה ומגיעה לשיאים, כך היא גם נופלת וקורסת, וחוזר חלילה.
תודה להוצאת נהר הנהדרת על תרגום חדש וראשון זה ליצירתו המצוינת של ג'ק לונדון.
הספרון הזה תפס אותי לא מוכנה וטלטל אותי, ברמה התפיסתית והרגשית.
עם זאת, הקריאה בו זורמת, ובפרקים הראשונים, כשמתוארת האינטרקציה בין הסבא לנכדיו, קיבלתי תחושה מדי פעם, של ניחוח ילדי.. אמצעי חכם של לונדון, כנראה, להדגיש מצד אחד את ילדותיותם ומוגבלותם השכלית של הנכדים, ומצד שני את הסבא הקשיש והמשכיל שמוריד את דיבורו לרמתם כדי שיובן.
מומלץ בחום!
תודה לניצה פלד על אחרית הדבר המעולה, ולראובן מירן על ההקדמה מאירת העיניים. רוב תודות לראובן גם על הבאת הביוגרפיה המעניינת של לונדון.
