ביקורת ספרותית על עוד תדעו את מהירותנו מאת דייב אגרס
ספר טוב

---

המטרה: לזוז כמה שיותר. להרגיש כמה שפחות.

הגורמים: רבים. בעיקר כאב שנגרם בכל מיני דרכים.

העלילה: תזזיתית. שני צעירים אמריקאים שאיבדו חבר יוצאים למסע בעולם. יש להם שבוע ויש להם כסף והם נוסעים כדי לחלק אותו באפריקה, במזרח אירופה, לעניים ביותר, אבל לא באיזה סוג של פילנטרופיה מערבית שנותנת את הכסף ונשארת לטקסים של תודה והוקרה, אלא ככה סתם, לאנשים שבצידי הדרך, כאילו בלי כל הטררם, או, יותר נכון, עם טררם מסוג אחר שנשען על מצפון מסוג אחר ורציונל אחר, כולו עשוי כאב שמחפש איזו דרך לייצר משמעות במקום שהיא בעצם לא קיימת.
 
הביקורת: אוף. יש כל כך הרבה דברים רעים להגיד עליו. זה שהוא לא רק אומר את מה שיש לו להגיד אלא צורח את זה לתוך מגפון שנמצא סנטימטר מהאזניים של כל מי שמוכן לשמוע וזה שהוא משוויץ בלא להשוויץ,  מין ילד רע שיודע שהוא כזה ולא מפסיק להנות מלנפנף בזה, וזה שהוא לא מפסיק לחזור על עצמו ושאחרי ככה וככה עמודים כבר ברור לך מה היה, מה קורה וכל מה שיהיה. כל כך הרבה פעמים שאלתי את עצמי למה אני קוראת את זה ואיכשהו לרגע לא התכוונתי באמת להפסיק לקרוא.

ההנאה: לא מובטחת. תלויה, מן הסתם, במידת ההזדהות, אבל לא רק. גם במידת העניין במצוקות של דור שאמנם אני לא חלק ממנו אבל הילדים שלי כן. אולי גם בהבנה של מי שלא רוצה ללכת בתלם, או סתם לא מצא את התלם שהולם אותו. כנראה גם בהסכמה עם מה שהוא צורח על התרבות החומרנית שלנו ועל איך שהיא חירבה את העולם ועל כמה קשה לבאים אחרינו למצוא משמעות נקייה ולא מתייפייפת בעולם שרוב האנשים בו מתקשים להתקיים. אלה שאין להם ולפעמים גם אלה שיש להם. ונהניתי, למרות שלא הפסקתי לקוות שאתבדה ושכל מה שחשבתי שיקרה בעצם לא יקרה, כלומר, למרות שהוא היה צפוי, ולמרות הטונים הצורמים. אולי מפני שבשורה התחתונה הוא יודע לספר סיפור ובמצבי הנוכחי, גם כשצועקים לא ממש אכפת לי להקשיב. 

» ביקורות נוספות של סוריקטה
» ביקורות נוספות על עוד תדעו את מהירותנו