“המטרה: לזוז כמה שיותר. להרגיש כמה שפחות.

הגורמים: רבים. בעיקר כאב שנגרם בכל מיני דרכים.

העלילה: תזזיתית. שני צעירים אמריקאים שאיבדו חבר יוצאים למסע בעולם. יש להם שבוע ויש להם כסף והם נוסעים כדי לחלק אותו באפריקה, במזרח אירופה, לעניים ביותר, אבל לא באיזה סוג של פילנטרופיה מערבית שנותנת את הכסף ונשארת לטקסים של תודה והוקרה, אלא ככה סתם, לאנשים שבצידי הדרך, כאילו בלי כל הטררם, או, יותר נכון, עם טררם מסוג אחר שנשען על מצפון מסוג אחר ורציונל אחר, כולו עשוי כאב שמחפש איזו דרך לייצר משמעות במקום שהיא בעצם לא קיימת.
 
הביקורת: אוף. יש כל כך הרבה דברים רעים להגיד עליו. זה שהוא לא רק אומר את מה שיש לו להגיד אלא צורח את זה לתוך מגפון שנמצא סנטימטר מהאזניים של כל מי שמוכן לשמוע וזה שהוא משוויץ בלא להשוויץ,  מין ילד רע שיודע שהוא כזה ולא מפסיק להנות מלנפנף בזה, וזה שהוא לא מפסיק לחזור על עצמו ושאחרי ככה וככה עמודים כבר ברור לך מה היה, מה קורה וכל מה שיהיה. כל כך הרבה פעמים שאלתי את עצמי למה אני קוראת את זה ואיכשהו לרגע לא התכוונתי באמת להפסיק לקרוא.

ההנאה: לא מובטחת. תלויה, מן הסתם, במידת ההזדהות, אבל לא רק. גם במידת העניין במצוקות של דור שאמנם אני לא חלק ממנו אבל הילדים שלי כן. אולי גם בהבנה של מי שלא רוצה ללכת בתלם, או סתם לא מצא את התלם שהולם אותו. כנראה גם בהסכמה עם מה שהוא צורח על התרבות החומרנית שלנו ועל איך שהיא חירבה את העולם ועל כמה קשה לבאים אחרינו למצוא משמעות נקייה ולא מתייפייפת בעולם שרוב האנשים בו מתקשים להתקיים. אלה שאין להם ולפעמים גם אלה שיש להם. ונהניתי, למרות שלא הפסקתי לקוות שאתבדה ושכל מה שחשבתי שיקרה בעצם לא יקרה, כלומר, למרות שהוא היה צפוי, ולמרות הטונים הצורמים. אולי מפני שבשורה התחתונה הוא יודע לספר סיפור ובמצבי הנוכחי, גם כשצועקים לא ממש אכפת לי להקשיב.”

“יש תקופות של ירידה מהפסים. התחרפנות. מצב כפית. קראו לזה בכל שם שתרצו. יש תקופות כאלה. לפעמים הן מגיעות כתוצאה מחוסר שינה, עומס עבודה. דברים כאלה. היום, למשל, מתוך ימים ושעות של עמל סיזיפי בפינוי כלים מהמטבח למחסן, רק כדי להביא כלים אחרים מהמחסן למטבח, ובפרישת תועפות נייר כסף על משטחים שונים, הגעתי כנראה למצב כזה. מתוך אדי האקונומיקה ששטפו את מוחי מצאתי את עצמי מצטטת את ההגדרה הטופולוגית למרחב קומפקטי. הידעתם? מרחב הוא קומפקטי אם לכל כיסוי פתוח שלו יש תת כיסוי סופי. חברי פייסבוק שלי מאוד אהבו שהבאתי את ההגדרה הזאת בסטטוס שלי. כנראה גם אצלם זו שעה היסטרית כזו. אצלי היא לא עברה, כפי שאפשר לשים לב מרצף הכתיבה של השורות האחרונות.

אבל עייפות יתר, היא בדרך כלל מצב שחולף בלי הרבה השפעות ארוכות טווח. כלומר כל עוד דואגים לא לנהוג תחת ההשפעה שלה, כל מה שיש אלה פרצי צחוק היסטריים שמתחלפים לעיתים בצעקות לא פרופוציונליות על אנשים שנמצאים במקרה בטווח הראיה. כמה שעות שינה, מנוחה טובה, והכל עובר. לעומתה יש מצבי התחרפנות קשים בהרבה, והם כנראה לא חולפים. לא בקלות.

ויל יוצא לחו"ל עם חברו הנד. איזה חו"ל? לא ממש משנה. כמה שיותר מחוץ לארץ וכמה שיותר ארצות. והם חייבים לעשות את זה מהר, כי בעוד שבוע ויל חייב להיות חזרה, מוזמן לאיזו חתונה. הטיול לא עומד בפני עצמו, אלא הוא אמצעי למסירת שלושים ושמונה אלף דולרים מיותרים לויל, לאנשים שנראה לו שיעשו בהם שימוש טוב יותר. הטיול הזה היה נראה להם בזמנו רעיון טוב, אם כי הם לא ממש תכננו אותו. בגלל זה, המסע משתבש להם כל הזמן. או שלא רק בגלל זה. זכרונות ילדות מציפים אותם, ובהם גם זכר חייו של ג'ק, שהיה חבר שלהם, עד שנהרג בתאונת דרכים מחרידה.

וזהו. הספר הזה הוא תיאור השבוע הזה, כל יום ויום. כמעט כל שעה ושעה. ומעבר לתיאור המסע הוא תיאור של רכבת הרים רגשית. מחרידה, של אדם פוסט טראומתי במובהק, שלא מצליח לאזן את עצמו. מיום ליום הופכים הרעיונות להיות הזויים יותר, דפוקים יותר, הרסניים יותר. בהתחלה זה מצחיק, אחר כך זה היסטרי, ובשלב מסויים כבר עצוב מאוד. ספר סהרורי שנע בין מלכוד עשרים ושתים לבין התפסן בשדה השיפון, עם מעט נגיעות א-לה ג'ונתן ספרן פויר, כולל שילוב תמונות בגוף הטקסט, חללים ריקים, ושאר תעתועי כתיבה. כתוב היטב, נכון. מלא שנינויות, אמת. אבל קשה ביותר. או שאולי, בהיותי נפגעת טראומה בעצמי, הוא נגע לי ביותר מדי מקומות כואבים ורגישים. עד אמצע הספר זרמתי, ונהניתי מאוד, ואפילו צחקתי. בשלב מסויים זיהיתי את בלבול הרגשות, זה שהוא מקור לכל בדיחה שחורה באשר היא. לא זרקתי את הספר, כי רציתי לראות איך הוא יגמר. אבל היה ברור ששום דבר טוב לא יכול לצאת מתמהיל שכזה. ואכן. מראות קשים. חזרתי לאקונומיקה.”