ומי מאיתנו לא אוהב אגדות? זוהי אגדה טרגית למבוגרים בלבד שמעוררת ספקות ושאלות בלב הקורא. ומה צריך כדי שאישה חזקה כמו מדיאה תתפוצץ מכעס וקינאה ותחרוץ דין שלה , של בעלה וילדיה...וכל זאת מתוך בחירה, מתוך מודעות שלמה. בחירה לא מוסרית שזעזעה כל אדם ששמע את המחזה הטרגי.
חץ האהבה פגע בה ושמו יאסון מיון. ליבה היה מוכה תשוקה לחיזוריו. בשבילו גנבה את גיזת הזהב. עקרה לארץ נכריה ובגדה במשפחתה הגרעינית. אהבה טוטאלית וכמו שאומרים "אהבה עד שהמוות יפריד". אבל יאסון למרות האהבה שחש אל מדאה וילדיו פזל אל בת המלך. רצה בטווח הארוך שילדיו יחיו תחת המלוכה. ומה עם מדיאה האומללה והמושפלת שיללה בלילות וכלום לא עזר. כמו הר געש רועש מבפנים תכננה נקמה. פרט אחרי פרט רקמה תכנית שטנית שעוד דורות רבים יסופר בה. וכך היא מזמנת פגישה עם בעלה הבוגד כחלק מתכניתה ומדברת אל ליבו:
" טנופת. אין לי הגדרה טובה יותר, כשאני חושבת על בוגדנותך. באת אלי, אתה, אוייבי, באת אלי? אין זו גבורה ואין זה עז לזון עיניים בקרובים שהם קרבנותיך, אלא זו הגרועה מכל מחלות אנוש- שפלות. אבל בכל זאת טוב שבאת, מעל ליבי יוקל מעט הנטל כשאגנה אותך".
הטרגדיה היוונית באה להדגים שאלות של מוסר. סיפורה של אישה חזקה בשם מדאה שהייתה מכשפה וקוסמת ובחרה לנקום על בגידתו של בעלה על ידי כך שתשמיד את המאהבת הבוגדנית בת המלך, את בעלה שהשאיר אותה לבד וגם את ילדיה.
המחזה שמגיע בספרון עם כתב קטן וצפוף, שנראה כמו פיוט. נכתב על ידי אוריפידס ביון העתיקה ב - 431 לפנה"ס. הוא לא כתב על גיבורים הרואים שגדולים מחיים. או על בני אדם שצריכים דמות חיקוי מושלמת כדי שיוכלו לשאוף אליה. המחזה מציג תוצאות טרגיות וחייתיות של אנשים עם כל הרוע, על מעשיהם והבחירות שהם עושים בחיים. המחזה מתלבט במצבים שמשפיעים עלינו בחיים ואיך מתמודדים אתם. עם השמחה הכעס או האומללות. הוא מציג את מדיאה כקרבן וכאומללה ולא כרוצחת. מטלטל ומשאיר את הצופים פעורי פה מצד אחד, ומצד שני יש במחזה מקהלת נשים שמגלה אמפטיה כלפי מדיאה וכלפי בני אדם והחלטותיהם בכלל. ובכך יוצרים איזה שהוא בלבול מוסרי אצל הצופה לגבי האמת והאם היא מוחלטת. המקהלה מסרבת להיצמד לעמדה מוסרית של טוב או רע. ובכך מנסה לומר שהמעשה היה נקמני ולא מוסרי אך עדיין היכולת לגלות חמלה לסבלו של האחר ישנו. והקהל מתמודד עם הספקות בעצמו.
{אז למי שחשקה נפשו במשהו קצת אחר}


















