נהדר.

הערה בנוגע לתרגומים של מדיאה: התחלתי לקרוא בתרגום של בוזגלו ואחרי מבוא טוב, איפשהו בשני העמודים הראשונים קלטתי שהתרגום הזה די גרוע ועברתי מהר מאוד לאהרון שבתאי. מדי פעם בהמשך הקריאה הצצתי בתרגום בוזגלו מתוך סקרנות מורבידית כלשהי, וזה לא באמת משתפר. מאוד אהבתי את התרגום של בוזגלו לקלירואה (שהוא ספר לא טוב במיוחד, אבל זה מחוץ לעניין), אך כאן.. פחות. הוא דוחף לספר אנכרוניזם בכמעט אובססיה ושכתוב של המקור.
אני מעריך הנגשה לשפה מודרנית, וכפי שבוזגלו מציין הרבה בראיונות על התרגומים שלו, המחזות הללו נכתבו להמון הפשוט ולא לשניים וחצי אנשים שיודעים מילונים בעל פה, אבל הוא הולך מקיצוניות התרגומים הארכאיים, הבומבסטיים והבלתי קריאים של טשרניחובסקי לקיצוניות השנייה, ומביא משהו שמרגיש כמו "תנך רם". וזו לא מחמאה.
אהרון שבתאי מוצא את דרך האמצע אם לשפוט לפי התרגום שלו למחזה הזה ול"אדיפוס המלך" שגם קראתי; הוא לא ארכאי ומלא פאתוס להחריד אבל גם לא משטח. מה גם שאני מאוד מעריך את כמות ההערות העצומה בסוף הספר ואת המקורות מהתקופה שהוא משבץ בסיומו כדי להכניס קונטקסט מסוים למי שמעוניין בצלילה עמוקה יותר. לא להאמין כמה הוא מכניס לספרון צנום כזה תוך שהוא שומר על חווית קריאה סוחפת.

בכל מקרה, למחזה עצמו.
מדיאה היא דמות מרתקת לחלוטין בגלל כמה שהיא לא נפוצה בספרות העתיקה יותר שיצא לי לקרוא. מדיאה היא פאקינג גירלבוס. גירלבוס טרגית, אבל גירלבוס.
יש בדמות שלה מרד יסודי נגד היחס לנשים (ולברברים!) בחברה היוונית והצבעה על עוולות וצביעות המציאות בה המחזה נכתב. המונולוגים שלה מושחזים והטרגדיה שלה, הייצוג של מעמד נשים ומשמעות גירושין בעת ההיא, קורעת לב.
מה גם שאהבתי איך הסיפור הזה בא כקונטרה למיתוס ה"באושר ועושר", בכך שהוא מתרחש אחרי עלילת ה"ארגונאוטיקה" (שעדיין לא קראתי ולמרות שלצערי אין אותו בספריות סביבי אני אתור אחריו) והסיום הלכאורה מוצלח של תלאותיה והרפתקאותיה.
הכרתי כבר את סיפורי גיזת הזהב מקריאה בספרי מיתולוגיה יוונית לילדים בגיל צעיר, וזה מגניב לראות סוג של ניפוץ של המיתוס הזה במחזה יווני מהעת העתיקה (שכמובן שלא נכלל באף קובץ מיתולוגיה יוונית לילדים שקראתי).

אולי הרבה מהקריאה שאני עושה כאן היא מודרנית, אבל מה לעשות, אני אדם מודרני שקורא מתוך עולם מחשבה מודרני, וכך אני בהכרח מתחבר רגשית או לא מתחבר רגשית לכל יצירה עתיקה, אם ארצה ולא ארצה. אני יכול לנסות להבין מחשבה עתיקה, או להעריך מבנה כתיבה יפה ומחושב, אבל כל זה לא אומר שהיצירה תעשה לי משהו בלב, וזו בהחלט עשתה.

ועדיין, אני חייב להגיד שאני קצת מאוכזב מקיומו של הדיאלוג האחרון כאן, זה הרגיש לי לא טבעי ולא במקום במיוחד, בפרט כשהוא לא מחדש יותר מדי. ניטפיק קטן.

4.5 \ 5.

נהדר.

הערה בנוגע לתרגומים של מדיאה: התחלתי לקרוא בתרגום של בוזגלו ואחרי מבוא טוב, איפשהו בשני העמודים הראשונים קלטתי שהתרגום הזה די גרוע ועברתי מהר מאוד לאהרון שבתאי. מדי פעם בהמשך הקריאה הצצתי בתרגום בוזגלו מתוך סקרנות מורבידית כלשהי, וזה לא באמת משתפר. מאוד אהבתי את התרגום של בוזגלו לקלירואה (שהוא ספר לא טוב במיוחד, אבל זה מחוץ לעניין), אך כאן.. פחות. הוא דוחף לספר אנכרוניזם בכמעט אובססיה ושכתוב של המקור.
אני מעריך הנגשה לשפה מודרנית, וכפי שבוזגלו מציין הרבה בראיונות על התרגומים שלו, המחזות הללו נכתבו להמון הפשוט ולא לשניים וחצי אנשים שיודעים מילונים בעל פה, אבל הוא הולך מקיצוניות התרגומים הארכאיים, הבומבסטיים והבלתי קריאים של טשרניחובסקי לקיצוניות השנייה, ומביא משהו שמרגיש כמו "תנך רם". וזו לא מחמאה.
אהרון שבתאי מוצא את דרך האמצע אם לשפוט לפי התרגום שלו למחזה הזה ול"אדיפוס המלך" שגם קראתי; הוא לא ארכאי ומלא פאתוס להחריד אבל גם לא משטח. מה גם שאני מאוד מעריך את כמות ההערות העצומה בסוף הספר ואת המקורות מהתקופה שהוא משבץ בסיומו כדי להכניס קונטקסט מסוים למי שמעוניין בצלילה עמוקה יותר. לא להאמין כמה הוא מכניס לספרון צנום כזה תוך שהוא שומר על חווית קריאה סוחפת.

בכל מקרה, למחזה עצמו.
מדיאה היא דמות מרתקת לחלוטין בגלל כמה שהיא לא נפוצה בספרות העתיקה יותר שיצא לי לקרוא. מדיאה היא פאקינג גירלבוס. גירלבוס טרגית, אבל גירלבוס.
יש בדמות שלה מרד יסודי נגד היחס לנשים (ולברברים!) בחברה היוונית והצבעה על עוולות וצביעות המציאות בה המחזה נכתב. המונולוגים שלה מושחזים והטרגדיה שלה, הייצוג של מעמד נשים ומשמעות גירושין בעת ההיא, קורעת לב.
מה גם שאהבתי איך הסיפור הזה בא כקונטרה למיתוס ה"באושר ועושר", בכך שהוא מתרחש אחרי עלילת ה"ארגונאוטיקה" (שעדיין לא קראתי ולמרות שלצערי אין אותו בספריות סביבי אני אתור אחריו) והסיום הלכאורה מוצלח של תלאותיה והרפתקאותיה.
הכרתי כבר את סיפורי גיזת הזהב מקריאה בספרי מיתולוגיה יוונית לילדים בגיל צעיר, וזה מגניב לראות סוג של ניפוץ של המיתוס הזה במחזה יווני מהעת העתיקה (שכמובן שלא נכלל באף קובץ מיתולוגיה יוונית לילדים שקראתי).

אולי הרבה מהקריאה שאני עושה כאן היא מודרנית, אבל מה לעשות, אני אדם מודרני שקורא מתוך עולם מחשבה מודרני, וכך אני בהכרח מתחבר רגשית או לא מתחבר רגשית לכל יצירה עתיקה, אם ארצה ולא ארצה. אני יכול לנסות להבין מחשבה עתיקה, או להעריך מבנה כתיבה יפה ומחושב, אבל כל זה לא אומר שהיצירה תעשה לי משהו בלב, וזו בהחלט עשתה.

ועדיין, אני חייב להגיד שאני קצת מאוכזב מקיומו של הדיאלוג האחרון כאן, זה הרגיש לי לא טבעי ולא במקום במיוחד, בפרט כשהוא לא מחדש יותר מדי. ניטפיק קטן.

4.5 \ 5.