מארק, יורי ואלכסנדר (סשה) הם שלושה צעירים ברוסיה, בלתי נפרדים בתחילת דרכם בשנות השבעים-שמונים באחד משני צירי הזמן בעלילה.
עם השנים נישא יורי לרעיה ומארק לאחותה גליה. בחלוף הזמן מתגלה יורי כאגרסיבי ובוטה, ממאיס עצמו על חבריו ומשפחותיהם כולל ילדיו והופך למוקצה. חלק מבני המשפחה עולים ארצה. ברוסיה, יורי איש הצבא וסשה במשטרה מטפסים לדרגות בכירות ביותר.
בשנת 2009- ציר הזמן השני- תמרה אטיאס, בתה של גליה היא מדענית מחוננת בתחום הזיהוי פלילי, גרושה ואם חד הורית לבן צעיר המתגוררת בחיפה בה מתרחש חלק מהעלילה (באזור מוכר לי, במוסגר) ומנהלת רומן עם שכן נשוי. מוטלת עליה משימה בעלת חשיבות עליונה- סיוע בחקירת רצח או התאבדות בדרג בכיר ברוסיה- בשל מומחיותה באיתור טביעת אצבעות שהושחתו על ממצא חשוב ושליטתה בשפה. בבחינת תיק החקירה היא נדהמת לגלות מיהו החשוד האפשרי וקשר לעַבָרָה ('תמרה הביטה במסמך, לא מאמינה למראה עיניה..')
החזרה לרוסיה אחרי עשורים פותחת תיבת פנדורה, מציפה משקעי עבר במפגשים מחודשים בין הדורות, טרגדיות ואבדן, סודות וחיבוטי נפש של חלק מדמויות המפתח שם ובישראל. תמרה מתמודדת עם גילויים לא קלים ועליה לחקור באובייקטיביות מדעית למרות הזווית האישית.
נע בין הארצות והזמנים ומשובצים בספר גם מכתבים אישיים בין הדמויות.
טוב ויפה. אממה, לא התחברתי לכתיבה שסגנונה הנמלץ-נאיבי לאורך הספר ופירוט יתר גרע מחוויית הקריאה. הבראוניס עם הגלידה והקפה ההפוך במסעדה; 'הפסטה עם רוטב כמעט מושלם של פטריות ושמנת'; 'המשקפיים שהשוו (?) לו מראה של שפרירית'. גם בהתעלם מכמה שגיאות כתיב והגהה האפשריות בכל ספר יש משהו בנאלי בדימויים בסגנון 'הגבעה המכוסה פרחי סביון צהובים ולבנים נראתה תחת קרני השמש האחרונות עשויה זהב ויהלומים'. דווקא החלק המדעי-פורנזי המרתק וענייני יותר מתומצת בעמודים בודדים. הסיום מתקתק.
ריבוי הדמויות בספר קצר למדי -בני זוג, הורים, ילדים ונכדים בכמה דורות מבלבל, לפחות בהתחלה.
שורה תחתונה- בסיס טוב עם עלילה ובה קשרי משפחה מסועפים, אהבה ומשקעים, דם רע ותעלומה לפענח.
הכתיבה גורעת.


















