הספר מספר על עולם בו הכל עשוי מזכוכית, עולם שבו לאנשים אין שמות, הם פשוט מספרים מתוצפתים בכל רגע נתון והחלומות הם אסורים.
נשמע לכם מוכר? נשמע דומה ל 1984? או לעולם חדש מופלא? אין ספק, רק שזמיאטין כתב את הספר הזה בשנת 1921.
11 שנים לפני עולם חדש מופלא של האקסלי,
27 שנים לפני 1984 של אורוול.
השניים האלה זכו לחיי נצח וכרטיס כניסה לפנתאון הספרות החשובה של המאה ה 20. זמיאטין לעומתם נשאר כיום כפי שהיה בשנת 1937, השנה בה הוא מת לאחר שגלה לפריז,
אנונימי וחסר כל.
קצת מעצבן, במיוחד לאור העובדה שהוא היה הראשון ליצור את העולם והספרות הדיסאוטופית.
הספר נכתב ברוסיה מספר שנים לאחר המהפכה. כמובן שהוא צונזר כמו שאר כתביו של הסופר. זמיאטין קיבל את העונש הכבד ביותר לכל סופר, עונש מוות יצירתי, שום יצירה שלו לא תזכה לצאת לאור.
מיואש, מתוסכל וכואב, ואולי גם משוגע במקצת, ישב זמיאטין וכתב מכתב לסטלין.
במכתב ביקש לגלות מחוץ לרוסיה כדי שיוכל לכתוב ללא תחושת הרדיפה (היו ביצים לבחור).
באורך פלא, בעזרת תיווכו של הסופר מקסים גורקי, סטלין נענה לבקשתו של זמיאטין ונתן לו לצאת מגבולות אמא רוסיה.
הוא גלה לפריז עם אישתו, שם חי מספר שנים עד מותו, אנונימי וחסר כל.
הספר הגיע אלי אחרי חיפושים לא פשוטים,
והיה שווה כל רגע.
לא אאריך יותר, הארכתי גם כך מעבר למה שרציתי, חבל לבזבז את הזמן, תשיגו את הספר ותתחילו לקרוא.
ואסיים במשפט של הסופר:
"ספרים טובים הם כמו דינמיט.
ההבדל ביניהם הוא שמקל דינמיט מתפוצף פעם אחת,
בעוד שספר מתפוצץ אלפי פעמים".

כאמור, זמיאטין ברא עולם שכולו עשוי זכוכית, ובו יש אנשים שמרשים להם לטייל, לערוך ביקורים, ואפילו מין, הרבה מין, נגיעות, שפתיים, נשים, ריצות הנה והנה, התפרצויות יצרים. לכולם יש עבודה ותפקידים, כולם מתעוררים באותה שעה, הכל בנוי מזכוכית ואין הרבה מקום להתחכמויות.
ציטוט מעניין מהספר:
''הסכין היא ההמצאה היציבה הנצחית והגאונית מכל יצירות האדם. היא האמצעי האוניברסלי ביותר לחתוך את כל הקשרים'' (עמ' 97).

זהו ספר מפוספס, מלא חיים ועם זאת גם מאוד מכני, יש בו יותר יתרונות מחסרונות. היתרון הוא שהאנשים יותר אנושיים וחיים מהאנשים של הגרסה האורווליאנית של 1984, יש איזו שמחה כמעט ילדותית באוויר. החיסרון הוא שאני לא אשקר אם אגיד שבהתחלה הספר היה נראה אפילו משעמם, ולמה?
הסיבה לכך היא שהגיבור הראשי מפטפט הרבה ולפעמים לא נראה מובן, נטורליסטי וטכני, אך עם זאת קורן.

זהו אדם והוא מתמטיקאי, יש לו פרוייקט גדול שיפיץ את בשורת המדינה שבה הוא חי, אבל לאט לאט הכל מתחיל להשתבש. גאוותו והלגלוג שלו על העבר לאט לאט מתקהה בהופעתה של אותה אישה...ואיזו אישה! ומכאן מספיק לחשוף.

ספר ישן וטוב קדימה להשיג ולקרוא עוד דיסטופיות, אנחנו אהבנו.

"אנחנו" הוא ספר מעניין בז'אנר הדיסטופיות ואין בו חידושים רבים לקורא המנוסה בשנת 2010. (דיסטופיה, בניגוד לאוטופיה, מתארת מציאות חלופית שלילית ומהווה למעשה ביקורת על ההווה, ובמקרה של זמיאטין על משטר סטאלין). אך העובדה המזעזת היא שזהו ספר אשר נכתב ב-1921 וקדם לכל הדיסטופיות המוכרות והידועות, ובראשן "1984" המופתי. היה לי קשה לקבל את העובדה שזמיאטין וספרו לא זכו לכבוד להם היו ראויים וכי למעשה ממשיכיו, אשר שאבו ממנו באופן מודע, קצרו את התהילה. לכן, באיחור רב, אני מורידה בפניו של זמיאטין את הכובע, ומצהירה בריש גלי, כל הכבוד לך, סופר אמיץ ויקר. המצאת ז'אנר חדש ומשמעותי, פרצת דרך, ועל כך אני מודה לך!
נב עיצוב העטיפה מיוחד וחדשני ומשרת היטב את הספר ואת תכניו.