ביקורת ספרותית על שיבה לריימס - ספריה לעם #779 מאת דידיה אריבון
ספר טוב

---

הספר הזה, המשווק (לא רק בישראל) כרומן, כסיפורת, כאוטופיקשן, איננו אף אחד מאלה. זוהי מסה (המקסימום שאני מוכן להתפשר זה אוטו-מסה), וזוהי מסה מצוינת. כל-כך טובה שהיא חונקת, מקשה על הנשימה ממש.
דידיה אריבון הוא סוציולוג צרפתי שגדל בעיירת פועלים ושבדרך נס הצליח להימלט והוליד את עצמו מחדש כגיי אינטלקטואל בפריז, תוך שהוא מפנה עורף למשפחתו הפועלית, העממית, ההומופובית, ובעיקר לאביו.
לקראת סיום הספר דידיה אומר: "ביסודו של דבר, שני גזרי דין חברתיים טבעו בי את חותמם: גזר דין מעמדי וגזר דין מיני. לעולם אי אפשר לחמוק מפסיקות דין. ואני נושא בתוכי את חותם שניהם. אך מפני שהיו שרויים בעימות ברגע מסויים בחיי, היה עליי לעצב את עצמי על ידי שיסויו של האחד באחר". זוהי ליבת הספר.
כאמור, זה ספר חונק. רובו הגדול הוא ניתוח של התמורות הפוליטיות בצרפת ובעיקר יחסיהם של הפועלים והשמאל - כיצד זנח השמאל את הפועלים וכיצד אימץ אותם הימין הלאומני - אבל ישנו גם ניתוח אכזריותם ועוצמתם של גזרי הדין החברתיים הללו, זה המעמדי וזה המיני, על בני האדם.
הספר מלא ברפרנסים, שמות, ציטוטים, משפטים מורכבים ורעיונות לא קלים לפיצוח ולהפנמה, אבל הכתיבה הזאת, המסתית, גם אם היא מתישה לפרקים, הולמת היטב את התוכן החברתי שלה.
ברגעים החזקים ביותר זה מרגיש כמו נחשול עצום של רעיונות ותובנות מדכדכים שנופל על הקורא ושולח אותו אל המצולות, חסר אונים. והרי חוסר האונים הזה הוא גם הדבר שהניע את כתיבת הספר וגם מאיץ את קריאתו.

» ביקורות נוספות של zooey glass
» ביקורות נוספות על שיבה לריימס - ספריה לעם #779