קראתי את הספר ומיד התיישבתי לכתוב את הערך על עטרה שטורמן בויקיפדיה....

נהדר! עולם פנטסטי ומקומי לעילא ולעילא.

גם הפעם דיאנה בארון מצליחה לעשות מדע בדיוני 'ישראלי' במלוא מובן המילה, כפי שעשתה כבר בספרה הקודם 'המתקן'. בספר הזה, בארון טווה עלילה שמצליחה לגעת בשאלות כבדות של עוני, הגירה, צדק חברתי, יחסי משפט וחברה. היא עושה את זה בדרך רגישה ומסקרנת ששואבת את הקורא פנימה.

ניגשתי לספר במידה מסויימת של חשדנות. משהו בנוכחות התקשורתית של גודמן, משדר איזה עודף ביטחון - למרות שבתכל'ס חלק מרכזי ממה שיש לו להגיד, זה שאנחנו צריכים כולנו להיות מעט פחות בטוחים בעצמנו. הספר כן מפרט היטב ומצביע על ההיגיון שיש בטענות מנוגדות של מחזיקי עמדות שונות בחברה הישראלית ביחס לסכסוך ולשטחים (למעט אולי, לטיעון המשיחי שבאמת, קשה לאמוד אותו בהיגיון). הוא מציג את המתח האינהרנטי שבין האיום הדמוגרפי-דמוקרטי שבהמשך ההחזקה בשטחי יהודה ושומרון, על האתגרים המוסריים הנוכחיים שלה ובעיקר על האיום מפני מציאות שבה נהפוך למיעוט במרחב ששולט על רוב גדול. מנגד, הוא מציג היטב גם את האתגר הביטחוני והאמת הפשוטה שללא השליטה בהר (ולמצער, בבקעה המחברת את ההר למרחב הערבי הגדול), ישראל אינה בעלת גבולות ברי הגנה וקיומה עשוי להיות מאויים.

אני חושב שהספר כן עשה לי סדר. הוא בוודאות מעניין ומורכב. מעלה שאלות קשות ומשרטט - לא פתרונות לסכסוך הישראלי פלסטיני, אבל כן חלופות לעיצוב השיח הפנים ישראלי על האיומים הקונקרטיים על קיומה של מדינת ישראל. בקיצור, למרות הדימוי שאולי יש, אני בהחלט ממליץ.

קראתי את הספר רק אחרי שהכרתי את בלה חבצקין עצמה ואת האמנות הפלסטית שלה, שגם היא עוסקת בשאלות של הגירה, זהות, פנימיות וחיצוניות - בין היתר תערוכה שבה 'הלבישה' חבצקין את אבריו הפנימיים של האדם במגוון בגדי 'אופנה עילית'. הספר עוסק גם הוא בשאלות כאלה - מעבר בין תרבויות, בין מערכות ערכים. מעבר שיש בו מימד אקטיבי, מחיפוש זהות לעיצוב זהות, שמתכתב גם עם הביוגרפיה של המחברת והמקצוע שלה כאמנית יוצרת, מעצבת במה ותלבושות. נהנתי מאוד. ספר אינטימי מאוד ונוגע.

ראשית על הספר עצמו: על אף שמדובר בספר לא פשוט לקריאה, אני חושב שזה ספר מלמד מאוד שחלקים ממנו, בעיקר אלה בהם נתקלתי בימי בתנועת הנוער ובצעירותי, השפיעו השפעה רבה על מי שאני ועל איך שאני בוחר להיקשר לאנשים אחרים.

באשר לתרגום החדש של אהרון פלשמן - הוא בהחלט עושה חסד עם הספר והופך אותו נגיש יותר. אומרים שהתרגום הקודם של צבי וויסלבסקי היה אפילו יותר מעורפל מהמקור הגרמני של בובר, שמלכתחילה נכתב בשפה מליצית. התרגום החדש של פלשמן הרבה יותר נגיש לקריאה גם מהתרגום של יהושוע אמיר מ-2003. עם זאת, הוא מחליף כמה מושגים שעלי לפחות היו חביבים מהתרגומים הישנים ואני מניח שיחסרו למי ש'גדל' על הגרסאות הישנות (המילה 'זיקה' למשל הוחלפה ב'קשר'). בכל מקרה אני ממליץ לגשת לספר בתרגום הזה, וחושב שפלשמן עשה שירות חשוב בהנגשה של בובר לקהל.

למהדורה הזו נוספו גם נספח של המתרגם, ונספח מרתק על יחסו של בובר לבודהיזם והקשר בין הגישה שלו לגישה הבודהיסטית.

סיפור שהוא לא פחות ממטורף. הגעתי לסיפורו של ד"ר דניאל דנה דרך כתבה שכתבתי על קשרים בין אירנים וישראלים. לאחר שראיינתי את דנה, חשתי צורך לגשת ולקרוא את סיפורו (וגם כתבתי עליו ערך בוויקיפדיה). בהחלט סיפור לא יאמן.

אני בצעדי הראשונים בתחום, ובחרתי בספר הזה. הבנתי אחרי שהקשבתי לכמה מהתרגולים הקיימים באינטרנט שאני מתקשה להסיר חלק ניכר מהציניות שלי כשלתרגול נלווה טון 'רוחניקי' ניו-אייג'י של אנרגיות וסגולות למניהן. ובכל זאת, הערכתי שיש לתרגול הזה מה לתת לי וחיפשתי כיוון סדור להעמיק דרכו ופדרמן, שעוסק, מתרגל ומלמד בודהיזם אבל הוא גם פסיכולוג נראה היה לי מתאים. ובאמת, הספר כתוב נהדר. בחלק העיוני הוא נותן סקירה מקיפה ומערבית מאוד של הנושא, ובחלק של התרגול (שטרם סיימתי, אני בשבוע 7 מתוך 8) הוא מעמיק בכל תרגיל ותרגיל עם המטרות שלו, ההיגיון שלו, הכוונה שמאחוריו. התרגילים מבוססות על תוכניות מוכרות (MBSR ו-MBCT, תוכניות לטיפול בחרדה ודיכאון בשילוב מיינדפולנס), ומתלוות להם הקלטות של הנחיה מודרכת באתר של פדרמן. בסוף הספר, פדרמן סוקר בהרחבה גם את ההיסטוריה של המפגש בין העולם המערבי לרעיונות המיינדפולנס שצמחו במזרח ובייחוד במסורת הבודהיסטית. בקיצור, ספר מוצלח, אני ממליץ עליו מאוד. נגיש ומאוד עונה על מה שאני לפחות חיפשתי כדי להתחיל ממנו.

ספר חשוב, מעורר מחשבה ובאמת כפי שנכתב ברבות מהתגובות - משנה חיים. הכתיבה שלו בהירה מאוד אבל יש בו שאריות ארכאיות של רעיונות מלפני 70 שנה על 'טבעם' של נשים וגברים ועל מהות ההומוסקסואליות. אם מצליחים לנכות את המוץ הזה, נשארים עם ספר שעדיין יש בו תובנות חשובות ביותר על טבען של מערכות יחסים.