חבל מאוד שמה שאת כותבת ברשימות הקריאה שלך את לא כותבת בצורה של ביקורת. את כותבת ממש טוב.

לא מנסה לשכנע אף אחד אבל זה ספר טוב.
מצורף השרבוט:
בין הסלעים מול בית החווה בדרום-מערב מונטנה, רואה פיל ברבנק, החוואי המחוספס ומולטי-טאלנט מקומי, את דמותו של כלב רץ. הוא רואה אותו לעתים קרובות ואין לו ספק שבסוף הכלב ישיג את טרפו. רק פיל ועוד אדם אחד בעולם כולו הצליחו לראות את הכלב הזה, וזהו המבחן האולטימטיבי לכל מי שעובר בסביבה – אם יקרה נס והכלב יתגלה למישהו מלבד פיל יהיה זה סימן לאיכותו הנדירה של אותו אדם ויהיה לו סיכוי להשתוות לפיל הכל-יכול. אז מי הוא באמת, אותו פיל ברבנק: בוב הבנאי המוכשר? הגבר שבגברים? מנהל חוות בקר מתוסכל שלא מוצא פורקן לשכלו החריף ולכישוריו החריגים? הבריון ששונא נשים, יהודים, אינדיאנים, מתעשרים חדשים, עירוניים, כפריים ואת כל היתר (אולי חוץ מקוצרי חציר נוודים שאין להם אלוהים) או אדם אומלל ובודד שמחביא סוד גדול ומקדים לכסח את החיים באגרופיו החשופים בטרם החיים יכסחו אותו, או במילים של הסופר "הוא תיעב את העולם לפני שזה יקדים לתעב אותו"? תומס סוואג' בונה כאן עלילה של המערב הישן מלפני מאה שנים, עולם קשוח של עובדי אדמה וחוואים ששורדים בתנאי אקלים קשים כאשר המוות הוא אירוע שגרתי ומי שקופא מקור או נהרג על ידי סוס משתולל או נלכד בלהב של מכונת קציר, זוכה לניד ראש ומשיכת כתפיים כי ככה זה - "הערבה לקחה אותו". וכך קורה שבמקום שאין בו רחמים ויש תבנית קבועה שממנה אמורים להיות עשויים אנשים ראויים, צומחים סודות וסבל וכאבי לב נסתרים.

אין ב"סקירה" הזאת כדי לשכנע; לפחות לא אותי.