כשנתקלתי בספר לראשונה, היססתי. לא ידעתי אם אצליח להתחבר אליו. מה לי ולנערים חרדים מארצות הברית? שום קשר.
אך הביקורות כאן היו משבחות, לכן החלטתי לנסות. בפעם הראשונה, זה לא צלח. והחזרתיו כלעומת שבא, אך דבר מה בי לא היה שלם, הרגשתי שלא נתתי לספר את הכבוד הראוי לו. על סמך מספר עמודים או פרק בודד אי אפשר לשפוט ספר.
אני שמחה מאוד שצדקתי.
מדובר בספר נפלא, עשיר בכל טוב, בחוכמה, בידע, ברגשות, באכזבה, תקווה, חרטה ועצב לצד שמחה. זהו ספר לא גדול המכיל בתוכו עולם ומלואו. עולם שריתק אותי ואף ריגש עד דמעות, בעיקר בעמודים האחרונים של השיחה בין דני, אביו וראובן.

מדובר בספר המתרחש בארה"ב לקראת סיום מלחמת העולם השניה, הסופר משכיל לתאר את קורות חייהם של שני נערים חרדים מניו יורק ואת החברות שנרקמה ביניהם בדרך ייחודית: משחק בייסבול אלים.
אנו נחשפים אל לבטיהם של דני, ראובן ושאר הדמויות המאכלסות את הספר. דני הוא חסיד גאון צמא ידע אשר נועד לגדולות: לרשת את אביו ולהיות אור לכל החסידים, דבר שדני לא חפץ בו, דני, לעומת תוכניות אביו, כמהה להיות פסיכולוג והוא בולע ספרים אסורים על פסיכולוגיה.
אל מול דני, ניצבת דמותו של המספר ראובן, ראובן הוא אליטה מתמטית שתשוקתו היא להיות רב. לראובן אב שהוא עילוי בפני עצמו בעולם התלמוד המסורבל והוא ינק מאביו את קריאת הגמרא בצורה עיונית מעמיקה, לעיתים התעמקות בסוגייה אחת במשך שעות וימים, גישה שאינה מקובלת על ידי אביו של דני וחרדים אחרים, אל מול כאלה שדווקא רואים בה את היופי ולא טעם לפגם.

ספר זה הוא ממתק לעיניים. צללתי בהנאה רבה אל תוך רזי הסיפור, להוטה לגלות אילו עוד טפחים יגלה לי פוטוק, מה יקרה לגיבורנו, האם יצליחו לסתום את הגולל על המחלוקות?
אהבתי לראות את החברות שצמחה בין ראובן לדני, משנאה תהומית של השניים שהתבטאה בצורתה הנחרצת ביותר במשחק בייסבול רצחני, לחברות נפש שעברה מהמורות רבות ועדיין הצליחה לשרוד. כיצד הצליחו לגשר בין הפערים ביניהם, פערים מבית, זאת לצד הרקע של המלחמה, רצח ששת המליונים, תגובות האומה היהודית אמריקנית לכך אל מול תקומתה של מדינת ישראל שלעניות דעתי היא מקבילה אל החברות של דני וראובן שהצליחו אף הם להתפתח ולפרוץ במישור האישי אל מול הלאומי. ההצלחה של הדילוג על כל המכשולים לעבר עתיד טוב ומבטיח שדני וראובן יהיו שלמים עמו למען עצמם ולא למען אחרים. התהליך שכל הדמויות עברו, כולל המשניות, בעיקר שני הנערים והאבות, היה מרתק ומחכים, זאת לצד התיאורים התלמודיים, הפילוסופיים והפסיכולוגיים השזורים בספר שהיו נהדרים והוסיפו רובד עמוק לספר לא רק מבחינה עלילתית אלא גם מבחינה אינטלקטואלית.

היה מרתק להיווכח שעל אף פי שהספר נכתב בזמן שאינו זמננו, על דמויות שהן רחוקות ממני שנות אור, במדינה שהיא רחוקה [תרתי משמע] עדיין הרגשתי חיבור עצום עד כדי כך שהסיום שלו נגע בי והזלתי דמעות. החיבור הזה, על אף הרקע השונה ממנו הגעת, אל ספר טוב, הוא ההוכחה הניצחת שספר הוא משובח ואלמותי. בר קיימא.


אין ספק שספרים אחרים של הסופר ממתינים לי.

במסגרת קורס כלשהו עם מרצה שאני מעריך מאוד שאלתי איזה ספר הוא ממליץ לי לקרוא? "המיועד" (The Chosen באנגלית שזה 'הנבחר' לכאורה בתרגום מילולי) היה אחד ההצעות. השגתי את הספר ממורה שלימדה במקביל אליי והסכימה לתת לי אותו ומיד קראתי בו. קראתי בו שוב כדי להיבחן עליו בקורס אחר ושוב פעם כדי להגיש עליו ביקורת בקורס שלישי...
בקיצור, אני מאוד אוהב את הספר הזה. אנסה בדבריי הבאים לתרום משהו משלי לפורום המכובד וכמובן במאמץ שלא לתת ספוילרים ומחילה מראש אם חלילה מעדתי.
כפי שכתבו כאן כבר- הספר עוסק ביחסי החברות שבין שני נערים בארה"ב במהלך שנות מלה"ע ה-2. ראובן מלטר הבן של פרו' מלטר מבקר התלמוד ודני סנדרס הבן של האדמו"ר ר' יצחק סנדרס ראש חסידות קיצונית ואנטי-ציונית. האמת היא שכשכולם כאן כותבים על "חברות" ביניהם זה סוג של ספוילר כי בתחילה הם ממש 'זרים' זה לזה. ראובן, שמנקודת מבטו הסיפור מסופר, קובע בכנות שגם אם הם היו נפגשים אי-פעם היה זה בנסיבות אחרות או לא נפגשים כלל אלמלא 'כניסתה של אמריקה למלחה"ע ה-2'. כי עבור ראובן, דני היה אמנם קיצוני אבל 'קיצוני', איזה 'מוזר אחד', מישהו שבוודאי שונא אותו, מישהו שעליך להתעלם ממנו. ומן הצד השני, עבור דני, ראובן היה בנו של לא אחר מאשר ד"ר דוד מלטר 'ההוא שכותב מאמרים על התלמוד' וממילא הוא בהכרח 'אפיקוירס' ובכלל ההוראה ההלכתית של: "מורידין ולא מעלין" או במילים שלנו: צריך להרוג אותו.
אבל האנגלית המצוינת של דני מיד תופסת את תשומת לבו של ראובן. אולי החוסיד ('ו' בשורוק) הזה אין תוכו כברו? ואולם תוך כדי משחק הבייסבול הם נעשים אויבים זה לזה. דני ישתף אותנו ואת ראובן ברגשות קשים אלה בהמשך הסיפור, בפגישה השנייה והטובה יותר של השניים בבית החולים: 'אני לא יודע למה רציתי להרוג אותך...ממש רציתי להרוג אותך'. גם ראובן ניסה 'לתת מתנות' מ-'אפיקוירס' לדני, הגשותיו המתוחכמות (במושגים של בייסבול) אמללו את דני והדבר לבטח הסב לו הנאה רבה. פרק זה ביחסיהם מגיע אל שיאו בפגישה הראשונה שלהם בבית החולים: "איך זה מרגיש לדעת שעשית מישהו עיוור בעין אחת?" מטיח ראובן בדני בלא כל רחמים. כפי שרואים בהמשך הספר- לא תמיד יש לנו תשובות טובות לשאלות מורכבות...
ד"ר מלטר, אבא של ראובן, בקיא בתלמוד ולפי התלמוד, הוא אומר, מוכרחים לסלוח ליריב אם זה בא להתנצל (ויש מה 'להשיג' על זה בהקשר של מישהו שפגע בגופו של חברו פגיעה ממשית אבל זה לא חשוב בהקשר זה). גם בלא הוראה זו ראובן מרגיש רע עם תגובתו שלו לדני, ודבריו של אביו גורמים לו להרגיש אפילו רע בהרבה- כך לא משיבים את פניו של מי שבא להתנצל! ראובן מחליט שלהבא הוא יקבל את דני אחרת.
חיים פוטוק (הסופר) 'נותן' להם הזדמנות נוספת וזו אכן מנוצלת לטובה. המפגש השני הזה בביה"ח באמת רווי התפתחויות מסקרנות. האנגלית של דני, כאמור, מרתקת את ראובן: 'הדרך שבה אנגלית כה מושלמת יוצאת מפיו של איזה חוסיד הדהימה אותי, ומה שהוא אמר והדרך שהוא אמר את הדברים, הכל פשוט לא התאים לדרך שבה הוא התלבש'. הסטריאוטיפים מתעמעמים קמעא ועמם נופלות גם המחיצות. הם מספרים זה לזה על ההספק של כל אחד מהם בתלמוד והזיכרון הצילומי הפינומנלי של דני מותיר את ראובן עם פה פעור.
בנקודה הזו נכנסת לה הפסיכולוגיה. החוסיד בעצמו הופך לאפיקורס... לכאורה הם נעשים חברים אלא שיש להסתייג. למשך תקופת-מה החברות שלהם היא קצת חד-צדדית, דני זקוק נואשות לראובן בעוד ראובן מגלה סקרנות גרידא (ולפי כמה הערות מד"ר מלטר בהמשך הסיפור ניתן להסיק שאובייקטיבית החברות הזו טובה גם עבור תהליך ההתבגרות של ראובן עצמו אם כי לאו דווקא מנק' מבטו).
אבל, כאמור, דני זקוק לראובן ויש לכך שתי סיבות מרכזיות: ראשית, כעת דני 'לכוד' (כלשונו בכמה מקומות) כמו אביו והוא כמובן לא מרוצה מהמצב הזה, הוא רוצה להיות 'פסיכולוג פרוידיאני אניליטי' (תרגום לא-משהו שלי, מחילה), בכוונתו לקרוא את פרויד וגם כמה ספרים וחומרים של 'גויים'. ב-'קרב' כנגד אביו הוא זקוק למישהו וראובן הוא אדם היחיד: 'אתה תמתין, ואתה גם תהיה בסביבה בגלל שאני אהיה זקוק לך' אומר דני בכנות רבה.
שנית, הוא פגע בעין של ראובן. מסיבה לא ברורה הוא ניסה להרוג את ראובן והוא לא מסוגל לחיות עם זה! הוא מתחנן לרחמים, למחילה.
תיתכן גם סיבה שלישית. דני פשוט זקוק למישהו לדבר איתו אודות כל אותם נושאים שהוא עומד לקרוא עליהם, אבל בשלבים הראשונים של החברות ביניהם זה עוד לא ממש בעיה.
אז חברים של ממש הם לא. אולי טיב היחסים יתואר מיטבית בכך שהאחד 'מושיע' והאחר 'מדוכא'. כך זה גם ישאר עד שדני יהיה סו"ס עצמאי.

בנקודה הזו פוטוק מוביל את העלילה אל עיקר הרומן, אל השאלה או הנושא המרכזיים שהוא מעוניין להעלות לדיון: לקראת סוף הספר אנו לומדים שחורבן יהדות אירופה בשואה האיומה מעמידה את כלל ישראל בצרה גדולה משני ההיבטים: ההיבט הקיומי הממשי וההיבט של הרוח, התורה.
יהדות אירופה כבר חרבה פעם אחת, כפי שאנו למדים מפיו של דוד מלטר, אחרי שבתי צבי שר"י והצורר חמילנסקי ימ"ש. יהדות פולין המעטירה נחרבה לגמרי והנה הופיעה לה תנועה חדשה: תנועת החסידות. החסידות לפי מלטר (ובעינו של פוטוק כמובן) היוותה את החלופה לתורה הבלתי רלוונטית שנלמדה אי-אז בבתי המדרש: הפלפול. תורה שהותירה את רוב ועיקר היהודים בלא כלום.
הקורא בוודאי ישים לב שעבור פוטוק, ר' יצחק סנדרס הוא לא חסיד אמיתי, ממש כך! דני מכונה 'חוסיד' ע"י ראובן פעמים רבות אף שהוא ואביו לא הולכים בדרך של אותה תנועת חסידות מקורית, כמובן מנק' המבט של פוטוק. דני מגלם באופן חי את אותם יהודי פולין ההרוסים, הריקים מכל, של טרום החסידות. הוא מתמודד עם אותה בעיה לכאורה אף שההקשר כולו השתנה: התלמוד איננו רלוונטי עוד! אתה לא מסוגל להתמודד עם הבעיות האקטואליות שצצות, עם התופעות האנושיות שעולות להן על בימת ההיסטוריה: המדע וכל התופעה המודרנית, עם ארגז הכלים המסורתי מעורב בכמות נכבדה מידי של שקט. התורה מוכרחה לדבר, בקול רם, אבל מי יהיה לה לפה?
פוטוק בתמימותו האמין במדע. אפילו במחקר התלמודי האקדמי שהלך ותפס לו מקום באקדמיה. הוא חשב שזה עשוי להפיח רוח וחיים חדשים לאותו קנון עתיק וחשוב, ואפילו קריטי, של ההלכה היהודית. הוא האמין שפסיכולוגיה תאפשר לנו, בני האדם, להבין את עצמנו; תחזיר לנו את היכולת למצוא משמעות בכל אותו עולם מודרני שצץ לו (זה משתקף היטב בדבריו של דני כשהוא מסביר מה מטרתו המרכזית בלימוד פסיכולוגיה: 'זה עוזר לך להבין את הפנימיות של האדם כפי שהוא באמת'; גם מחשבותיו של ראובן בנוגע לתפקידו כרב ממש בסמוך: 'אני סוג של מרגיש שאני מסוגל להיות יותר שימושי לאנשים בתור הרב שלהם. ליהודים, אני מתכוון. אתה יודע, לא כולם דתיים כמוני או כמוך'. וכדי להגשים את המטרה הזו הוא מוכרח לא להיות 'סוג של חסיד').
החסידים המודרנים הם חלק מעולם גווע, אולי אף ממש גווע ומת לו. נראה שפוטוק דווקא אוהב ואוהד את העולם ההוא, אפילו סוג של מתגעגע אליו. ועדיין הוא מודע היטב לכך שהעולם הזה הוא עולם מת ובלתי רלוונטי. הרב סנדרס הציל את חסידיו והוציא אותם מאירופה, הוא אדם דגול בהחלט, אדם מורכב מאוד, אבל הוא לא יכול להיות הפיתרון לבעיה החדשה.
רק לקראת סוף הספר, ממש בדפים האחרונים, דני בוחר לעשות דבר-מה (שאותו לא אגלה). במעשהו זה אני רואה את היציאה שלו לחופשי, את השחרור שלו. הוא יודע גם אז שהדרך שבה אבא שלו חינך אותו איננה הדרך הנכונה בעיניו אלא שזו היתה הדרך היחידה שאביו הכיר. רק אז הם נעשים חברים, ידידות של אמת נרקמה לה בלא משים.

לדידי, פוטוק הקריב כאן את 'המלכה'. הוא סיים את הספר מבלי לסיים את העלילה. הרי רק בסוף הם ממש חברים ודווקא אז אין עוד המשך לסיפור חייהם. אנו נותרים סקרנים איך החברות שלהם נראתה? להיכן היא התפתחה? באיזה מבחנים היא עמדה? מין הקרבה שכזו כדי לשים בקדמת הבימה את ביקורתו הגדולה הנ"ל, את השאלות הגדולות הנ"ל לגבי העולם היהודי.

וכל זה מבלי לדבר על ההבדלים בין האבות. אשאיר את זה לאחרים. ובכל זאת לא אמנע מכמה מילים בנוגע לזה שהרי יש פה כ-100 עמודים שמוקדשים לאותם הבדלים תהומיים ומעניינים שבין האבות. לדוגמא, האופן שבו הרב סנדרס מדבר באותו 'דבר-תורה': החיים שלנו שווים משהו רק אם אנחנו מקדישים אותם, ממש כל כולם, ללימוד תורה. אחרת אנחנו רק 'חצי חיים'. דוד מלטר שואל את אותה שאלה כשראובן מדבר איתו על הבריאות הרופפת שלו, אחרי התקף הלב שהוא חווה, וכדרכו של כל יהודי טוב הוא משיב תחילה בשאלה: 'מה המשמעות של כל הסבל הזה אם כל החיים שלנו הם כהרף עין?' ומיד לאחר מכן באה התשובה: 'משך חייו של אדם זה שום דבר אולי, אבל האדם שחי את אותם חיים הוא משהו ועוד-איך. הוא יכול למלא את חייו הקצרים במשמעות וכך למרות היותם בלתי חשובים מבחינת אורכם הרי הם רבי הערך מצד איכותם' (תרגום שלי, מחילה שוב).
מהי אותה 'משמעות' שבה האדם ממלא את חייו לפי מלטר? הוא מתייחס ומתכוון למעורבותו בתנועה הציונית, למאמריו התלמודיים, כל הדברים שהטרידו אותו ופגעו בבריאותו, גזלו את שנתו בלילות. וראה איזה פלא- הלוא הם אותם דברים ממש שר' סנדרס מקלל איפשהו בינות אותם 100 דפים! מה פוטוק עצמו חושב על כך? האופן שבו הוא מתאר איך ראובן ודני לא מסוגלים להבין או להזדהות עם הרב סנדרס לא משאיר לנו כל מקום לספק!
ויש גם את ההבדל באופן שבו כל אחד מהם בוחר לגדל את ילדיו. בעוד הרב סנדרס תמיד מתעטף בשתיקה ולא מסוגל לדבר עם בנו; דוד מלטר כל הזמן משוחח עם הבן שלו. בעוד האדמו"ר מדגיש את לימוד התורה בלבד, אדון מלטר מקדיש תשומת לב גם לרגשותיו של בנו. למרות שגם הד"ר מוקיר מאוד את הלמידה וצבירת ידע, הוא בו-בזמן ובאותה מידה מקדיש תשומת לב גם לנושאים אחרים, אוניברסליים. הרב סנדרס כל הזמן נותן שמועאסים לבן שלו, וזאת מבלי להזכיר את שמו. מלטר נמנע באופן עקבי מגישה כזו.

קצת לפני טיסתי הראשונה לארה"ב שלח לי קרוב משפחתי ספר בדואר ואמר לי בשיחה טראנס אטלנטית שאין לי מה לבוא אליו אם אינני מסיימת לקוראו.
יש לך חודשיים והאנגלית שלך בסדר, אם תתקלי בקשיים פתחי מילון.
רק לאחר שתסיימי אשלח לך כסף לכרטיס.
נו באמת, פיטר! קוננתי. מה השטויות האלו עכשיו? זה עתה השתחררתי מהצבא לאחר שנה ושמונה חודשים של בזבוז זמן משווע.
קניתי מצלמה חדשה וקיבלתי מענק שחרור, לא היה לי בראש להתעמק באנגלית מלבד משפטים בסיסיים כמו : How much ו Thanks a bunch אך הנודניק התעקש ואמר שעלילת הספר התרחשה ממש בשכונה שלו ואם אקרא אבין יותר טוב את החיים שמנהלים היהודים האמריקנים שברחו מאירופה קצת לפני מלה"ע השנייה.
שם הספר היה The Chosen מאת חיים פוטוק.
קיבלתיו בכריכה קשה וקראתיו לא במעט קשיים ושיניים חורקות.
האנגלית שלי הייתה מגומגמת ולא ראויה אך עשיתי את מירב המאמצים להבין, בעיקר בכדי לקבל את הכסף לנסיעה.
בסופו של דבר ולאחר בוחן בע"פ אודות הדמויות, עליתי על טיסת אל על לניוארק ושכחתי מכל העניין.
כשהגעתי, לקח לי שבוע בערך להתגבר על היעפת ורק אז החל בן משפחתי לערוך לי סיורים ולעשות לי היכרות עם היהדות האמריקנית.
זה היה מאיר עיניים ומרתק. הכרתי אנשים מקסימים ומקומות שנראו לכאורה נידחים אך היו ספוגים היסטוריה וקדושה.
הבריות שעמן שוחחתי היו כה שונות מהווייתי, מסוגרות במעין גטו השייך לדוברי יידיש בלבד ולבושות שכבות על גבי שכבות, גם בקיץ.
שוחחתי עם כמה מהנשים, אפיתי חלות וביקרתי בבית הכנסת.
התחברתי מרצון לדמויות רציניות ומלאות הוד והייתי מאושרת.
את הספר הבנתי במלואו רק לאחר אותו ביקור בלתי נשכח בארצות הברית.
הדמויות קרמו עור וגידים והתגבשו לנגד עיני כתלמידי ישיבה תזזיתיים. נצרתי אותם בלבי וקטלגתי את הספר, כאחד החשובים שקראתי בחיי.
כעת ובעיקר בזכות הרשת החברתית המנוהלת ע"י צוקנברג, עוד גאון יהודי, גונבה לאוזניי השמועה כי ישנו תרגום עברי, חדש ועדכני לספר שהיה ועודנו בבת עיני.
בהוצאת תמיר // סנדיק החליטו להעניק מלבוש חדש ליצירה המורכבת והחשובה הזאת.
במתכונתו החדשה העונה לשם "המיועד" הם פיזרו אבק כוכבים בדיוק במינון המתאים והצליחו להפכו לעדכני, נגיש ומרגש מבלי הצורך לארוז את המיטלטלין ולחצות אוקיינוס שלם על מנת להבין "מענטש" מהו.
בשפה נהירה המבהירה לקורא מושגים בבייסבול, מתמטיקה, גאומטריה וזיגמונד פרויד אחד אנו נחשפים לעולמם של שני נערים הבאים משני זרמים שונים בדת ומתחברים זה לזה בקשר בל ינתק.
החיבור ביניהם מפרה והרסני כמעט באותה מידה: טינה וקנאה מובילות להערכה ואהבה והם מוצאים עצמם מתלבטים ומתחבטים בענייני אמונה, נאמנות למשפחה ומסורת.
ספר מוערך בתרגום משובח שכדאי לדור הצעיר, זה שלא ידע את יוסף, לקרוא.
קוגל במיטבו.

הספר 'המיועד' נכתב על ידי חיים פוטק לפני יותר מחמישים שנה (ותורגם מחדש על ידי שי סנדיק)...

בגדול, העלילה מעט קיטשית ובנאלית. הספר סובב סביב ידידות בלתי אפשרית. ידידות בין שני נערים יהודיים (בגיל ההתבגרות), הבאים משתי עולמות מנוגדים. זה מהזרם החסידי-אורתודוכסי וזה מהדתי-מודרני. העולם השמרני והעולם הליברלי.

ציינתי קודם שהספר נכתב לפני יותר מיובל שנים, ולא בכדי. הספר 'תמים' מידי לדור שלנו. 'תמים' לטוב ולמוטב. ואכן, אם אצטרך לסכם את ביקורתי במילה אחת, אגיד שהספר פשוט 'תמים'. תמים, לטוב ולרע - כלפי מה הדברים אמורים?

כמי שמכיר היטב וחש מחובר לשני הזרמים, חשתי שפוטק 'שיטח' ו'הקליל' את שתי העולמות. היה חסר לי מאוד תיעוד ותיאור מחקרי על התפתחותם של השמרנות האורתודוכסית והפתיחות המודרנית. גם המצע האידאולוגי או ההשקפתי של שתי העמדות כמעט ולא נסקר כלל בספר. הספר מידי תמים בכדי להיכנס למורכבות הזו. וחבל.

הספר 'תמים' גם בעלילה שלו. אל תצפו לאיזה טוויסט מפתיע ולתפנית והתפתחות דרמטית בלתי צפויה - ממש לא, הספר צפוי ו'תמים' לכדי זה. התמימות מורגשת גם בידידות שבין שני הנערים. זו ידידות תמימה, ידידות, שמחוסרת מורכבות או דיאלקטיקה. ידידות של עולם אטופי. והתמימות מדבקת היא. התמימות אינה מאפיינת רק את שני גיבורי הספר, אלא עוברת היא כחוט השני בשאר הדמויות. פוטק מתאר דמויות אידאליות הצבועות כולם בצבע שונה אך אחיד . דמויות שיצאו מהקופסא. דמויות תמימות.

ה'תמימות' כה רבה, עד שאין בספר אזכור מפורש למיניות. מדובר בשני נערים מתבגרים, והיה צפוי שחלק מהותי משיחתם יעסוק סביב אהבה ומיניות. ואעפ"כ הספר חף מזה. הספר 'נקי' ו'תמים'.

אף כתיבתו של פוטק 'תמימה'. בכתיבה עדינה, רגישה ואנושית מתאר פוטק את החברות בין שני הנערים. בחופן רגישות ובמלא חום ואהבה פוטק מעצב את הדמויות, ללא הצטעצעויות ומלאכותיות. בקיצור, הכתיבה נאה, זכה וטהורה. כתיבה משכנעת ותמימה.

ארבעה כוכבים אאיר ל'מיועד' בשל התמימות הזכה שאבדה בעידן הפוסטמודרני. הכוכב החמישי אינו מואר, וגם הוא מחמת ה'תמימות'. יש גבול. המורכבות הייתה חסרה לי...

ואתם, רוצו לקרוא. זו פנינה ספרותית של ממש!

ספר שנכתב בשנת 1967 וכעת יצא בתרגום חדש של שי סנדיק. סיפור על חברות בין שני נערים יהודים אמריקאיים בגיל ההתבגרות, ששייכים לשני זרמים שונים: יהדות אורתודוקסית מודרנית מול חסידות שמרנית וקנאית. הסיפור המתרחש בברוקלין בתקופת מלחמת העולם השנייה ובשנים שלאחריה.
התרגום מצויין והסיפור מעניין מאד. היו קטעים שהיו מפורטים מדי לטעמי כמו משחק הבייסבול שמתואר בתחילת הספר על פני עשרות עמודים וקטעים מלימודי הגמרא ותורתו של פרויד.
למרות מה שציינתי, נהניתי מהקריאה ולמדתי הרבה על החסידות, איך היא התחילה ובמה היא דוגלת. זהו ספר מיוחד, המצטיין בכתיבה עדינה ורגישה, אני ממליצה בחום!
הגיבורים הראשיים הם: ראובן מלטר - אורתודוקסי מודרני ודני סנדרס – בנו של אדמו"ר שהוא מנהיג חסידי שמרני וקנאי, שמצופה ממנו שימשיך את דרכו של אביו בעתיד.
הסיפור מתחיל כאשר נערך משחק בייסבול בין שתי הישיבות: הישיבה המודרנית והישיבה החסידית. במהלך המשחק דני פוגע בעינו של ראובן וראובן מובהל לבית החולים. דני מגיע לבקר את ראובן וכך נוצרת ההיכרות בין השניים. למרות פערי האמונה ביניהם, דני מרגיש בנוח לשתף את ראובן בלבטים הכי כמוסים שלו בקשר לעתידו ושאיפתו להיות פסיכולוג.
דני הוא גאון, הוא סקרן מאד וצמא לידע. דני נמשך ללימודי "חול" ומבקר בספריה בסתר וקורא ספרים על פסיכולוגיה. הוא מתעמק בתורה של פרויד ומשתף בכך את ראובן. הוא שומר זאת בסוד מפני אביו כדי לא להכעיסו. אביו איש קשה מאד שדוגל בשתיקה בינו לבין בנו, הם מתפלפלים רק בנושאי הגמרא ואין ביניהם שום שיחות חולין.
לעומתו, ראובן שואף להיות רב בעתיד למרות שהוא מצטיין במתמטיקה ויכול להצליח מאד בתחום. בניגוד לדני ואביו, היחסים בין ראובן לאביו מאד קרובים. הם מדברים על הכל, כולל על החברות והלבטים של דני.
כשנודע ליהודי ארצות הברית על זוועות השואה, חל ניתוק בין ראובן לדני. אביו של ראובן הוא פעיל ציוני, מאמין בהקמת מדינה יהודית בארץ ישראל ואילו אביו של דני מתנגד לציונות ולהקמת מדינה יהודית על ידי יהודים מהגולה לפני ביאת המשיח. בגלל פערי הדעות, הרב סונדרס אוסר על בנו לדבר עם ראובן. הנתק משפיע קשות בייחוד על דני שראובן היה בשבילו חבר נפש ואוזן קשבת לכל הסודות.
האם זה הסוף לחברות האמיצה שנרקמה בין השניים? האם דני ייכנע לאביו וימשיך את דרכו החסידית או שאולי הוא ילך נגד אביו ויפעל בהתאם לצו לבו?
תקראו ותגלו מה עלה בגורל החברות בין השניים ומה צופן להם העתיד.
זהו סיפור על חברות לא שגרתית בין שני נערים, על יחסי אבות ובנים, על משברי אמונה, על קנאות מול פתיחות ואומץ לפרוץ גבולות. קריאה מהנה!

ספר אנושי מאוד וכתוב ברגישות רבה.

מפגשם של אב ובנו מן הקהילה החסידית בניו יורק עם אב ובנו מן הקהילה האורתודוקסית, מכניס אותנו לעומקם של התהומות שבין הפלגים היהודיים.

יש בספר הרבה אהבה: וראשית, אהבת הסופר לגיבוריו על כל מעלותיהם וכשלונותיהם. ישנה אהבת אבות לבניהם, אהבת חברים, הבאים מעולמות שונים, אמיתית ועמוקה,

אהבת היהדות, אהבת הלימוד, הן התורני והן האקדמי.

אנו חשים בעומק השבר הגדול במפגש בין שני העולמות, ובעוצמת השבר שבין הדורות.

אך מן הצד השני, חשתי כיצד אין נקודות מפגש בין העולם החסידי לבין עולמי שלי. המושגים: אמונה מוחלטת, חסידות, ניצוץ אלוהי, צדיקות, חטאים כלפי האל,

נשמה יתרה,שלילת הציונות, השתיקה , והאדמורו"ת - רחוקים ממני כשנות אור, ואין סיכוי שניפגש היכן שהוא.

מומלץ מאוד.