ביקורת ספרותית על המיועד מאת חיים פוטוק

---

במסגרת קורס כלשהו עם מרצה שאני מעריך מאוד שאלתי איזה ספר הוא ממליץ לי לקרוא? "המיועד" (The Chosen באנגלית שזה 'הנבחר' לכאורה בתרגום מילולי) היה אחד ההצעות. השגתי את הספר ממורה שלימדה במקביל אליי והסכימה לתת לי אותו ומיד קראתי בו. קראתי בו שוב כדי להיבחן עליו בקורס אחר ושוב פעם כדי להגיש עליו ביקורת בקורס שלישי...
בקיצור, אני מאוד אוהב את הספר הזה. אנסה בדבריי הבאים לתרום משהו משלי לפורום המכובד וכמובן במאמץ שלא לתת ספוילרים ומחילה מראש אם חלילה מעדתי.
כפי שכתבו כאן כבר- הספר עוסק ביחסי החברות שבין שני נערים בארה"ב במהלך שנות מלה"ע ה-2. ראובן מלטר הבן של פרו' מלטר מבקר התלמוד ודני סנדרס הבן של האדמו"ר ר' יצחק סנדרס ראש חסידות קיצונית ואנטי-ציונית. האמת היא שכשכולם כאן כותבים על "חברות" ביניהם זה סוג של ספוילר כי בתחילה הם ממש 'זרים' זה לזה. ראובן, שמנקודת מבטו הסיפור מסופר, קובע בכנות שגם אם הם היו נפגשים אי-פעם היה זה בנסיבות אחרות או לא נפגשים כלל אלמלא 'כניסתה של אמריקה למלחה"ע ה-2'. כי עבור ראובן, דני היה אמנם קיצוני אבל 'קיצוני', איזה 'מוזר אחד', מישהו שבוודאי שונא אותו, מישהו שעליך להתעלם ממנו. ומן הצד השני, עבור דני, ראובן היה בנו של לא אחר מאשר ד"ר דוד מלטר 'ההוא שכותב מאמרים על התלמוד' וממילא הוא בהכרח 'אפיקוירס' ובכלל ההוראה ההלכתית של: "מורידין ולא מעלין" או במילים שלנו: צריך להרוג אותו.
אבל האנגלית המצוינת של דני מיד תופסת את תשומת לבו של ראובן. אולי החוסיד ('ו' בשורוק) הזה אין תוכו כברו? ואולם תוך כדי משחק הבייסבול הם נעשים אויבים זה לזה. דני ישתף אותנו ואת ראובן ברגשות קשים אלה בהמשך הסיפור, בפגישה השנייה והטובה יותר של השניים בבית החולים: 'אני לא יודע למה רציתי להרוג אותך...ממש רציתי להרוג אותך'. גם ראובן ניסה 'לתת מתנות' מ-'אפיקוירס' לדני, הגשותיו המתוחכמות (במושגים של בייסבול) אמללו את דני והדבר לבטח הסב לו הנאה רבה. פרק זה ביחסיהם מגיע אל שיאו בפגישה הראשונה שלהם בבית החולים: "איך זה מרגיש לדעת שעשית מישהו עיוור בעין אחת?" מטיח ראובן בדני בלא כל רחמים. כפי שרואים בהמשך הספר- לא תמיד יש לנו תשובות טובות לשאלות מורכבות...
ד"ר מלטר, אבא של ראובן, בקיא בתלמוד ולפי התלמוד, הוא אומר, מוכרחים לסלוח ליריב אם זה בא להתנצל (ויש מה 'להשיג' על זה בהקשר של מישהו שפגע בגופו של חברו פגיעה ממשית אבל זה לא חשוב בהקשר זה). גם בלא הוראה זו ראובן מרגיש רע עם תגובתו שלו לדני, ודבריו של אביו גורמים לו להרגיש אפילו רע בהרבה- כך לא משיבים את פניו של מי שבא להתנצל! ראובן מחליט שלהבא הוא יקבל את דני אחרת.
חיים פוטוק (הסופר) 'נותן' להם הזדמנות נוספת וזו אכן מנוצלת לטובה. המפגש השני הזה בביה"ח באמת רווי התפתחויות מסקרנות. האנגלית של דני, כאמור, מרתקת את ראובן: 'הדרך שבה אנגלית כה מושלמת יוצאת מפיו של איזה חוסיד הדהימה אותי, ומה שהוא אמר והדרך שהוא אמר את הדברים, הכל פשוט לא התאים לדרך שבה הוא התלבש'. הסטריאוטיפים מתעמעמים קמעא ועמם נופלות גם המחיצות. הם מספרים זה לזה על ההספק של כל אחד מהם בתלמוד והזיכרון הצילומי הפינומנלי של דני מותיר את ראובן עם פה פעור.
בנקודה הזו נכנסת לה הפסיכולוגיה. החוסיד בעצמו הופך לאפיקורס... לכאורה הם נעשים חברים אלא שיש להסתייג. למשך תקופת-מה החברות שלהם היא קצת חד-צדדית, דני זקוק נואשות לראובן בעוד ראובן מגלה סקרנות גרידא (ולפי כמה הערות מד"ר מלטר בהמשך הסיפור ניתן להסיק שאובייקטיבית החברות הזו טובה גם עבור תהליך ההתבגרות של ראובן עצמו אם כי לאו דווקא מנק' מבטו).
אבל, כאמור, דני זקוק לראובן ויש לכך שתי סיבות מרכזיות: ראשית, כעת דני 'לכוד' (כלשונו בכמה מקומות) כמו אביו והוא כמובן לא מרוצה מהמצב הזה, הוא רוצה להיות 'פסיכולוג פרוידיאני אניליטי' (תרגום לא-משהו שלי, מחילה), בכוונתו לקרוא את פרויד וגם כמה ספרים וחומרים של 'גויים'. ב-'קרב' כנגד אביו הוא זקוק למישהו וראובן הוא אדם היחיד: 'אתה תמתין, ואתה גם תהיה בסביבה בגלל שאני אהיה זקוק לך' אומר דני בכנות רבה.
שנית, הוא פגע בעין של ראובן. מסיבה לא ברורה הוא ניסה להרוג את ראובן והוא לא מסוגל לחיות עם זה! הוא מתחנן לרחמים, למחילה.
תיתכן גם סיבה שלישית. דני פשוט זקוק למישהו לדבר איתו אודות כל אותם נושאים שהוא עומד לקרוא עליהם, אבל בשלבים הראשונים של החברות ביניהם זה עוד לא ממש בעיה.
אז חברים של ממש הם לא. אולי טיב היחסים יתואר מיטבית בכך שהאחד 'מושיע' והאחר 'מדוכא'. כך זה גם ישאר עד שדני יהיה סו"ס עצמאי.

בנקודה הזו פוטוק מוביל את העלילה אל עיקר הרומן, אל השאלה או הנושא המרכזיים שהוא מעוניין להעלות לדיון: לקראת סוף הספר אנו לומדים שחורבן יהדות אירופה בשואה האיומה מעמידה את כלל ישראל בצרה גדולה משני ההיבטים: ההיבט הקיומי הממשי וההיבט של הרוח, התורה.
יהדות אירופה כבר חרבה פעם אחת, כפי שאנו למדים מפיו של דוד מלטר, אחרי שבתי צבי שר"י והצורר חמילנסקי ימ"ש. יהדות פולין המעטירה נחרבה לגמרי והנה הופיעה לה תנועה חדשה: תנועת החסידות. החסידות לפי מלטר (ובעינו של פוטוק כמובן) היוותה את החלופה לתורה הבלתי רלוונטית שנלמדה אי-אז בבתי המדרש: הפלפול. תורה שהותירה את רוב ועיקר היהודים בלא כלום.
הקורא בוודאי ישים לב שעבור פוטוק, ר' יצחק סנדרס הוא לא חסיד אמיתי, ממש כך! דני מכונה 'חוסיד' ע"י ראובן פעמים רבות אף שהוא ואביו לא הולכים בדרך של אותה תנועת חסידות מקורית, כמובן מנק' המבט של פוטוק. דני מגלם באופן חי את אותם יהודי פולין ההרוסים, הריקים מכל, של טרום החסידות. הוא מתמודד עם אותה בעיה לכאורה אף שההקשר כולו השתנה: התלמוד איננו רלוונטי עוד! אתה לא מסוגל להתמודד עם הבעיות האקטואליות שצצות, עם התופעות האנושיות שעולות להן על בימת ההיסטוריה: המדע וכל התופעה המודרנית, עם ארגז הכלים המסורתי מעורב בכמות נכבדה מידי של שקט. התורה מוכרחה לדבר, בקול רם, אבל מי יהיה לה לפה?
פוטוק בתמימותו האמין במדע. אפילו במחקר התלמודי האקדמי שהלך ותפס לו מקום באקדמיה. הוא חשב שזה עשוי להפיח רוח וחיים חדשים לאותו קנון עתיק וחשוב, ואפילו קריטי, של ההלכה היהודית. הוא האמין שפסיכולוגיה תאפשר לנו, בני האדם, להבין את עצמנו; תחזיר לנו את היכולת למצוא משמעות בכל אותו עולם מודרני שצץ לו (זה משתקף היטב בדבריו של דני כשהוא מסביר מה מטרתו המרכזית בלימוד פסיכולוגיה: 'זה עוזר לך להבין את הפנימיות של האדם כפי שהוא באמת'; גם מחשבותיו של ראובן בנוגע לתפקידו כרב ממש בסמוך: 'אני סוג של מרגיש שאני מסוגל להיות יותר שימושי לאנשים בתור הרב שלהם. ליהודים, אני מתכוון. אתה יודע, לא כולם דתיים כמוני או כמוך'. וכדי להגשים את המטרה הזו הוא מוכרח לא להיות 'סוג של חסיד').
החסידים המודרנים הם חלק מעולם גווע, אולי אף ממש גווע ומת לו. נראה שפוטוק דווקא אוהב ואוהד את העולם ההוא, אפילו סוג של מתגעגע אליו. ועדיין הוא מודע היטב לכך שהעולם הזה הוא עולם מת ובלתי רלוונטי. הרב סנדרס הציל את חסידיו והוציא אותם מאירופה, הוא אדם דגול בהחלט, אדם מורכב מאוד, אבל הוא לא יכול להיות הפיתרון לבעיה החדשה.
רק לקראת סוף הספר, ממש בדפים האחרונים, דני בוחר לעשות דבר-מה (שאותו לא אגלה). במעשהו זה אני רואה את היציאה שלו לחופשי, את השחרור שלו. הוא יודע גם אז שהדרך שבה אבא שלו חינך אותו איננה הדרך הנכונה בעיניו אלא שזו היתה הדרך היחידה שאביו הכיר. רק אז הם נעשים חברים, ידידות של אמת נרקמה לה בלא משים.

לדידי, פוטוק הקריב כאן את 'המלכה'. הוא סיים את הספר מבלי לסיים את העלילה. הרי רק בסוף הם ממש חברים ודווקא אז אין עוד המשך לסיפור חייהם. אנו נותרים סקרנים איך החברות שלהם נראתה? להיכן היא התפתחה? באיזה מבחנים היא עמדה? מין הקרבה שכזו כדי לשים בקדמת הבימה את ביקורתו הגדולה הנ"ל, את השאלות הגדולות הנ"ל לגבי העולם היהודי.

וכל זה מבלי לדבר על ההבדלים בין האבות. אשאיר את זה לאחרים. ובכל זאת לא אמנע מכמה מילים בנוגע לזה שהרי יש פה כ-100 עמודים שמוקדשים לאותם הבדלים תהומיים ומעניינים שבין האבות. לדוגמא, האופן שבו הרב סנדרס מדבר באותו 'דבר-תורה': החיים שלנו שווים משהו רק אם אנחנו מקדישים אותם, ממש כל כולם, ללימוד תורה. אחרת אנחנו רק 'חצי חיים'. דוד מלטר שואל את אותה שאלה כשראובן מדבר איתו על הבריאות הרופפת שלו, אחרי התקף הלב שהוא חווה, וכדרכו של כל יהודי טוב הוא משיב תחילה בשאלה: 'מה המשמעות של כל הסבל הזה אם כל החיים שלנו הם כהרף עין?' ומיד לאחר מכן באה התשובה: 'משך חייו של אדם זה שום דבר אולי, אבל האדם שחי את אותם חיים הוא משהו ועוד-איך. הוא יכול למלא את חייו הקצרים במשמעות וכך למרות היותם בלתי חשובים מבחינת אורכם הרי הם רבי הערך מצד איכותם' (תרגום שלי, מחילה שוב).
מהי אותה 'משמעות' שבה האדם ממלא את חייו לפי מלטר? הוא מתייחס ומתכוון למעורבותו בתנועה הציונית, למאמריו התלמודיים, כל הדברים שהטרידו אותו ופגעו בבריאותו, גזלו את שנתו בלילות. וראה איזה פלא- הלוא הם אותם דברים ממש שר' סנדרס מקלל איפשהו בינות אותם 100 דפים! מה פוטוק עצמו חושב על כך? האופן שבו הוא מתאר איך ראובן ודני לא מסוגלים להבין או להזדהות עם הרב סנדרס לא משאיר לנו כל מקום לספק!
ויש גם את ההבדל באופן שבו כל אחד מהם בוחר לגדל את ילדיו. בעוד הרב סנדרס תמיד מתעטף בשתיקה ולא מסוגל לדבר עם בנו; דוד מלטר כל הזמן משוחח עם הבן שלו. בעוד האדמו"ר מדגיש את לימוד התורה בלבד, אדון מלטר מקדיש תשומת לב גם לרגשותיו של בנו. למרות שגם הד"ר מוקיר מאוד את הלמידה וצבירת ידע, הוא בו-בזמן ובאותה מידה מקדיש תשומת לב גם לנושאים אחרים, אוניברסליים. הרב סנדרס כל הזמן נותן שמועאסים לבן שלו, וזאת מבלי להזכיר את שמו. מלטר נמנע באופן עקבי מגישה כזו.

» ביקורות נוספות של Bak2
» ביקורות נוספות על המיועד