“אפשר לומר על פיליפ רות שהוא כתב אותו ספר עשרים פעמים. המתכון כולל: ילד/נער/בחור/גבר שנולד בערך ב-1932, גדל בשכונה היהודית של ניוארק מדינת ניו ג'רזי, הורים לו ממעמד בינוני-מינוס שהבן המוכשר עתיד לצאת ממנו בדרכו לגדולות, תוך התוודעות לעולם החיצוני הלא יהודי על מדשאותיו רחבות הידיים ועל בנותיו המפתות. בעצם הוא כתב על עצמו, מן תרגיל של לדמיין את תוואי חייו אילו היה פרט זה או אחר שונה טיפה. כזה גם הספר שלפנינו. אילולא כבר קראתי שישה-שבעה מספריו, הייתי אומר שזה אחד מהספרים הטובים שקראתי אי פעם. לכן הפתרון הוא להשאיר רווח של כמה שנים טובות בין ספרי פיליפ רות. וזה עובד. (אחרים מסוגלים לגמוא אותם בקצב מואץ; אני מכיר אדם שכתב עבודת מסטר על פיליפ רות, וככל הנראה יצא שלם בנפשו.) גיבור "זעם" הוא אדם רב סתירות. חכם, אבל טיפש ברגעים הכי לא נכונים. רציני ומאופס על מטרה ארוכת-טווך, אבל דווקא ברגעים קריטים נעלמת שליטתו העצמית. קל לאהוב אותו, לכן כגודל ההזדהות כך גודל העצב בסוף. לגבי חמשת הכוכבים שנתתי לספר, אודה שכוכב אחד זה על הזדהות אישית עם התפאורה התרבותית. עולם יהודי ניוארק של שנות ה-30-40-50 אינו העולם שלי גם לא של הוריי, אבל הוא כן העולם של הורי הילדים שלמדתי אתם ביסודי ובתיכון, והוא עולמם של הורי אשתי. במידה מסויימת זה היה גם העולם שלי, למרות המהפכה החברתית שעברה ארה"ב בשנות השישים, מהפכה שעקרה את השכונות היהודיות בערים המתועשות (בניוארק היא שרדה עד 1965), ומחקה מושכלות יסודיים של התייחסות בין המינים, ושל כללי התנהגות בכלל. אבל נשמר הרבה מהתרבות של המעמד העליון (ואלה ששאפו להצטרף אליו): החשיבות שיוחסה ליושר, לדבקות במשימה (מה שהיא לא תהיה), להזדהות עם מוסד דת (לא משנה איזה, רק שתזדהה עם זה או אחר), ולתפקיד של קבוצות ספורט בעיצוב אישיותו של אדם הגון.”

“**** פיליפ רות הוא סופר יהודי. היהודיות זולגת מכל שורה ומכל תו, אבל לא היהודיות של בני ברק או השטייטל, אלא היהודיות האמריקאית החצי-חילונית הדביקה, הרגשנית, העממית ועתירת הפולקלור, ההומור, היידישקייט והז'רגון, שבה יהודים הם יהודים כמו שבסופרנוס האיטלקים הם איטלקים. "זעם", או הספר-בכריכת-עכשיו-הסרט שאני קראתי שנקרא "התפכחות" דווקא, ממשיך את הקו היהודי של "מה מעיק על פורטנוי" אבל כך שנגרע ממנו חלק ניכר מהעיסוק והמחשבה הפתטיים והבלתי פוסקים בסקס, נוזלי גוף ושיקצעס. מה שנשאר הוא סיפור יציאתו מהבית של מרקוס בן הקצב (הכשר) מביתו לטובת לימודים בקולג' המרוחק ככל האפשר מבית אביו. בקולג' הוא מנסה להתרכז בלימודים אבל אינו מצליח ממש, כי מסתבר שגם לפני שהמציאו את הפייסבוק היו הסחות דעת מלוא העין, ומרקוס מוצא את עצמו בוהה ברגלה היורדת ועולה של סטודנטית שיושבת לידו בספריה, או רב עם שותפיו לחדר על רקע שעות שינה שונות, או מתבאס שהוא צריך לפקוד שיעורי תיאולוגיה משמימים ולהתפרנס ממלצרות. בסופו של דבר, גם אם הספר הזה קריא מאוד (וקצר), לא היה לי ברור מה הערך המוסף שהקורא מקבל ממנו, אם נשים בצד רגע את העובדה שיש פה סיפור קטן, מינורי ופשוט למדי. מה, שהחיים הם כלום ולפעמים דבר נורא קטן הוא בעל השפעה נורא גדולה? זו לא נקודה כל כך מעניינת, מה גם שלהתגשמות שלה בסיפור יש נופך פשטני. עם זאת, לא יכולתי שלא להתרשם מכך שארצות הברית הפוריטנית של 1951 שונה כמרחק שמיים וארץ מארצות הברית דהיום. מתיחות קולג' בסגנון של "הבנים הלכו למגורי הבנות כשהם לבושים בתחתוניהם בלבד" היו עילה לגירוש מהקולג' וגיוס כפוי למלחמה בקוריאה, בעוד שהיום הדיקן וצוות ההנהלה היו וודאי מוחאים כפיים ומתרשמים מכמה יפה ההיפסטרים מביעים את שאט נפשם מההתמסחרות של העולם ומהאפרטהייד בפלסטין. או משהו. ****”

“תענוג”

“בן יחיד למשפחה יהודית ממעמד הביניים במזרח ארה"ב המתחיל את לימודי המשפטים בתחילת שנות ה 50 כאשר ארה''ב נמצאת עמוק בתוך מלחמת קוריאה. הילד המוכשר של אמא ואבא עושה כל מה שצריך כדי שהוריו יהיו גאים ובין היתר עוזר לאביו באיטליז המשפחתי. אביו הוא קפדן ומקצוען חסר פשרות וזוכה להערצת בנו הצעיר. אולם לקראת בגרותו של הבן היחסים עולים על שרטון כאשר האב הופך להיות חרדתי ואינו מרפה מבנו שלא יכול לדאת יותר את דאגתו של אביו בורח לקולג' מרוחק והרבה פחות אינטלקטואלי ויהודי מהקולג' שהיה בו בשנתו הראשונה. בקולג' המרוחק והשמרני הבחור הליברלי עובר חוויות קשות מבחינתו והזעם שמצטבר בו משתלט עליו ומפיל אותו למלכודת שתעלה לו ביוקר. יש ב"זעם" את השנינות שהפגין רות' ב"מה מעיק על פורטונוי" אך הפעם במינונים הנכונים, יש בו את ההסתכלות הרחבה על החברה האמריקאית כמו למשל "בקנוניה נגד אמריקה" והוא כתוב נפלא. אהבתי כל רגע ואני ממליץ עליו בחום רב.”

“אפשר לומר על פיליפ רות שהוא כתב אותו ספר עשרים פעמים. המתכון כולל: ילד/נער/בחור/גבר שנולד בערך ב-1932, גדל בשכונה היהודית של ניוארק מדינת ניו ג'רזי, הורים לו ממעמד בינוני-מינוס שהבן המוכשר עתיד לצאת ממנו בדרכו לגדולות, תוך התוודעות לעולם החיצוני הלא יהודי על מדשאותיו רחבות הידיים ועל בנותיו המפתות. בעצם הוא כתב על עצמו, מן תרגיל של לדמיין את תוואי חייו אילו היה פרט זה או אחר שונה טיפה. כזה גם הספר שלפנינו. אילולא כבר קראתי שישה-שבעה מספריו, הייתי אומר שזה אחד מהספרים הטובים שקראתי אי פעם. לכן הפתרון הוא להשאיר רווח של כמה שנים טובות בין ספרי פיליפ רות. וזה עובד. (אחרים מסוגלים לגמוא אותם בקצב מואץ; אני מכיר אדם שכתב עבודת מסטר על פיליפ רות, וככל הנראה יצא שלם בנפשו.) גיבור "זעם" הוא אדם רב סתירות. חכם, אבל טיפש ברגעים הכי לא נכונים. רציני ומאופס על מטרה ארוכת-טווך, אבל דווקא ברגעים קריטים נעלמת שליטתו העצמית. קל לאהוב אותו, לכן כגודל ההזדהות כך גודל העצב בסוף. לגבי חמשת הכוכבים שנתתי לספר, אודה שכוכב אחד זה על הזדהות אישית עם התפאורה התרבותית. עולם יהודי ניוארק של שנות ה-30-40-50 אינו העולם שלי גם לא של הוריי, אבל הוא כן העולם של הורי הילדים שלמדתי אתם ביסודי ובתיכון, והוא עולמם של הורי אשתי. במידה מסויימת זה היה גם העולם שלי, למרות המהפכה החברתית שעברה ארה"ב בשנות השישים, מהפכה שעקרה את השכונות היהודיות בערים המתועשות (בניוארק היא שרדה עד 1965), ומחקה מושכלות יסודיים של התייחסות בין המינים, ושל כללי התנהגות בכלל. אבל נשמר הרבה מהתרבות של המעמד העליון (ואלה ששאפו להצטרף אליו): החשיבות שיוחסה ליושר, לדבקות במשימה (מה שהיא לא תהיה), להזדהות עם מוסד דת (לא משנה איזה, רק שתזדהה עם זה או אחר), ולתפקיד של קבוצות ספורט בעיצוב אישיותו של אדם הגון.”

“**** פיליפ רות הוא סופר יהודי. היהודיות זולגת מכל שורה ומכל תו, אבל לא היהודיות של בני ברק או השטייטל, אלא היהודיות האמריקאית החצי-חילונית הדביקה, הרגשנית, העממית ועתירת הפולקלור, ההומור, היידישקייט והז'רגון, שבה יהודים הם יהודים כמו שבסופרנוס האיטלקים הם איטלקים. "זעם", או הספר-בכריכת-עכשיו-הסרט שאני קראתי שנקרא "התפכחות" דווקא, ממשיך את הקו היהודי של "מה מעיק על פורטנוי" אבל כך שנגרע ממנו חלק ניכר מהעיסוק והמחשבה הפתטיים והבלתי פוסקים בסקס, נוזלי גוף ושיקצעס. מה שנשאר הוא סיפור יציאתו מהבית של מרקוס בן הקצב (הכשר) מביתו לטובת לימודים בקולג' המרוחק ככל האפשר מבית אביו. בקולג' הוא מנסה להתרכז בלימודים אבל אינו מצליח ממש, כי מסתבר שגם לפני שהמציאו את הפייסבוק היו הסחות דעת מלוא העין, ומרקוס מוצא את עצמו בוהה ברגלה היורדת ועולה של סטודנטית שיושבת לידו בספריה, או רב עם שותפיו לחדר על רקע שעות שינה שונות, או מתבאס שהוא צריך לפקוד שיעורי תיאולוגיה משמימים ולהתפרנס ממלצרות. בסופו של דבר, גם אם הספר הזה קריא מאוד (וקצר), לא היה לי ברור מה הערך המוסף שהקורא מקבל ממנו, אם נשים בצד רגע את העובדה שיש פה סיפור קטן, מינורי ופשוט למדי. מה, שהחיים הם כלום ולפעמים דבר נורא קטן הוא בעל השפעה נורא גדולה? זו לא נקודה כל כך מעניינת, מה גם שלהתגשמות שלה בסיפור יש נופך פשטני. עם זאת, לא יכולתי שלא להתרשם מכך שארצות הברית הפוריטנית של 1951 שונה כמרחק שמיים וארץ מארצות הברית דהיום. מתיחות קולג' בסגנון של "הבנים הלכו למגורי הבנות כשהם לבושים בתחתוניהם בלבד" היו עילה לגירוש מהקולג' וגיוס כפוי למלחמה בקוריאה, בעוד שהיום הדיקן וצוות ההנהלה היו וודאי מוחאים כפיים ומתרשמים מכמה יפה ההיפסטרים מביעים את שאט נפשם מההתמסחרות של העולם ומהאפרטהייד בפלסטין. או משהו. ****”

“תענוג”

“בן יחיד למשפחה יהודית ממעמד הביניים במזרח ארה"ב המתחיל את לימודי המשפטים בתחילת שנות ה 50 כאשר ארה''ב נמצאת עמוק בתוך מלחמת קוריאה. הילד המוכשר של אמא ואבא עושה כל מה שצריך כדי שהוריו יהיו גאים ובין היתר עוזר לאביו באיטליז המשפחתי. אביו הוא קפדן ומקצוען חסר פשרות וזוכה להערצת בנו הצעיר. אולם לקראת בגרותו של הבן היחסים עולים על שרטון כאשר האב הופך להיות חרדתי ואינו מרפה מבנו שלא יכול לדאת יותר את דאגתו של אביו בורח לקולג' מרוחק והרבה פחות אינטלקטואלי ויהודי מהקולג' שהיה בו בשנתו הראשונה. בקולג' המרוחק והשמרני הבחור הליברלי עובר חוויות קשות מבחינתו והזעם שמצטבר בו משתלט עליו ומפיל אותו למלכודת שתעלה לו ביוקר. יש ב"זעם" את השנינות שהפגין רות' ב"מה מעיק על פורטונוי" אך הפעם במינונים הנכונים, יש בו את ההסתכלות הרחבה על החברה האמריקאית כמו למשל "בקנוניה נגד אמריקה" והוא כתוב נפלא. אהבתי כל רגע ואני ממליץ עליו בחום רב.”