שלום.
כאשר אני מבקר בירושלים, היעד הראשון והקבוע שלי הוא רחוב שבטי ישראל פינת "החומה השלישית" ומשם אני נכנס לתוך "מאה שערים" בואכה דבורה הנביאה שם גרתי שליש מחיי. (שני הרחובות הראשונים מוזכרים, כבר בפתיח, בעת פגישתו של חיים באר עם הקונסול האמריקאי)
כדי להכיר את ירושלים, לא מספיקה נסיעה ברכבת הקלה, או ביקור במחנה יהודה שכל אבטיח שם "מלמיליאן", את ירושלים צריך לחיות ולנשום זמן לא מעט. לחיות את האנשים על שלל גוניהם מלבושיהם ושפתם המשתנה, משכונה לשכונה, (שפת היידיש, יתרון)
העיר המיוחדת הזו בנויה נדבכים נדבכים, גם כמטפורה, וגם באופן הפיזי.
מה שראית אתמול - באותה נקודה - אינו דומה למה שאתה רואה היום, ומה שאתה רואה היום אפשר שתחשוב שמעולם לא היה.
לא לחינם, בדף טרום-הקריאה, מצטט חיים באר את ש"י עגנון המופלא (מתוך "לפנים מן החומה") וכך הוא כותב\מצטט:

"מקומות יש בירושלים שאני מכיר אותם ויודע אותם, וכשאני מזדמן לאחד מהם דומה עלי שלא ראיתיו מעולם.
כנגדם יש מקומות, שמימי לא הייתי שם
וכשאני בא לשם דומה עלי שאני מכיר אותם ויודעם."

הספר מהווה מסע של סיורים ופגישות עם אנשים, ובד בבד (בפתיח) אנו נחשפים, כבדרך אגב, לשושלת היוחסין המפוארת של הסופר, אשר עם קצת "מאמץ?" אפשר שמגיעה עד דוד המלך. (ירושלמי או לא?!)
את ירושלים הטובה והישנה, זו שלפני מלחמת ששת הימים, הכרתי ככף ידי וגם בכף רגלי.
ואף את משפחת וואלס אפשר שהכרתי את אחד מבניה בעבר הרחוק מאוד.
והיום כמעט קשה לי לזהות את המקומות הללו מעין אהובה שקפצה עליה זקנה ופניה נפלו, וכל ניתוחי הבוטוקס והפלסטיקה לא ישיבו לה את עדנתה.
חיים באר מיטיב לצייר את ירושלים בגווניה הטבעיים, הדהויים מעט - כפי שנדמתה ונראתה לי בעת שגרתי בה שנים רבות - מעין סיור מודרך, של אבנים ופרצופים, המתפרס על שנים לא מעטות.
תמונת הכריכה קצת שונה מהתמונות, של אותה שכונה, שלפני שנים רבות.
פעם לא היה מקום בחבלים לטליתות, במקומם היו חיתולים, והקִדמה (של הטיטולים החד-פעמים) אף היא הגיעה לשכונות מרובות הילדים. או אולי לרמוז שהגדיים נעשו תיישים.
בביקורתה לספר הזה לפני זמן-מה , כתבה shila1973 "חזרתי לתל אביב בהרגשת החמצה והגעתי למסקנה שיש בכתביו של חיים געגועים וכמיהה אך המציאות הינה אחרת, אפרורית וחסרת חן".
כן, שילה, את צודקת לחלוטין, הדברים הם רק געגועים וכמיהה, העיר עצמה היא אחרת, אבל תמיד יש געגועים גם לדברים שמשתנים מעת לעת. ואין ספק שחיים באר רחש (ורוחש) אהבה עזה לעיר הזו שבה, לעניות דעתי, כל עולמו מהותו ואישיותו.
יכול להיות שבאמת צריך להקיף את ירושלים עם "חוטי תפירה" (כפי שאמרה פראו נ') לפני שהיא מתפוררת, כי העיר מזדקנת בקצב פי-כמה וכמה מזה של האדם.
ירושלים היא לא עיר לגור בה - היא עיר להתגעגע אליה.
יכולתי, אולי, להרחיב יותר, אך חיים באר עושה זאת טוב יותר ומהוקצע יותר בעשרות מונים מהסקירה הקצרה.
ספר מומלץ מאוד.

ספר טוב עם כתיבה מעולה (כרגיל אצל חיים באר). חיים באר לוקח אותנו בתחנות בירושלים- תחנות ילדותו ותחנות של ערש האומה והאומות. הספר בעצם מאגד עשרות כתבות שכתב חיים באר לאורך השנים (בעיקר בעיתון דבר) על ירושלים ואנשיה.
הספר מצוין אבל הורדתי לו נקודות בגלל שתי סיבות עיקריות- האחת טכנית (ומעצבנת) והשניה עקרונית (ובעיני מעציבה):
1. טכנית- הספר מושקע מאד ונראה שעבר הגהה דקדקנית מאד עם ביבליוגרפיה ומראי מקומות אבל נראה שיד עצלנית פסחה על נושא התמונות. הספר מלווה במקבצי תמונות שזה רעיון תמיד מקסים ויפה שנותן טעם וריח לסיפור- אין טוב ממראה עיניים. אך דא עקא- התמונות רובן ככולן (מלבד 2-3 תמונות) לא שייכות לתוכן הספר. יש פה תמונות נהדרות של מקומות בירושלים אך אין להן כל קשר לנושאי הספר. באותה מידה יכלו לשים תמונות של הרי האלפים או מפראג העתיקה. הדבר חמור הרבה יותר מעצם זה שבהרבה מקומות בספר המחבר מציין שהוא הסתובב עם צלם שצילם את מושא הכתבה. כלומר התמונות בנמצא היכן שהוא אך מישהו לא נתן דעתו לאסוף אותן ומשום מה הם לא הגיעו לדפי הספר. חבל- זו רשלנות פושעת. זה יכל להקפיץ את הספר כמה רמות מעל! זה משהו שקל מאד לתקן אותו ואני מקווה שיתקנו את זה במהדורות הבאות של הספר (ואם כבר בזה עסקינן אז גם מפה קטנה של ירושלים אז והיום לא היתה מזיקה- אבל זה בונוס קטן בלבד).
2. עקרונית- לאורך כל הספר מלווה אותי תחושת הפטרוניזם של המחבר. ההרגשה הזו שהשמש זורחת לו אתם יודעים מאיפה... פטרוניזם כלפי ערבים, נוצרים, עולים חדשים, בני עליה שלישית, ספרדים, מתנחלים (כמובן) אבל בעיקר בעיקר כלפי החרדים. כגילוי דעת- אני לא חרדי וגם לא קרוב אבל כתיבתו של באר "הדליקה" אותי. חיים באר טורח כל הספר להזכיר את כור מחצבתו החרדי ואת שורשיו הטבועים עמוק בעולם החרדי ואת חברותו עם אחיו החרדים, ובתור שכזה הוא לא מפסיק לרגע לבוא איתם חשבון. אתם מכירים את ההרגשה הזו של הצפיה בבריון של הכיתה מרביץ לנודניק של הכיתה? בהתחלה יש לך סיפוק קטן, אח"כ כבר מגיעה אי נעימות וכשהבחור שוכב מדמם וחסר אונים כבר יש לך הרגשת מועקה וקבס עמוק. ככה הרגשתי במהלך דפי הספר... שוב ושוב פטרוניזם והתנשאות על הציבור החרדי, שוב ושוב מכות מתחת לחגורה וכל זה תוך כדי אמירה מוכרת ממקומות אחרים ש"רבים מחבירי הם חרדים".
זו הרגשה שהמחבר ניצל את מעמדו כדי לתאר היסטוריה באופן מאד סובייקטיבי ומוטה ולא באופן אובייקטיבי סיפורי. זו זכותו המלאה של סופר (ויש אומרים אפילו חובתו) אבל אצלי יצרה ההרגשה הזו של ההתנשאות הכללית, בשלבים רבים במהלך הקריאה, הרגשת בחילה עמוקה וצורך לעזוב את הספר לכמה ימים- לתת לבטן לנוח.
ושוב... חבל... כי כתיבתו של חיים באר היא מופלאה בעברית שלה ולדעתי הוא אחד מגדולי הסופרים שלנו ביכולת הכתיבה והעברת הרגשות, הנופים והאנשים. חבל שחיים נפל לבאר שהוא חפר לעצמו ונתן לדעות האישיות שלו דרור וחופש. לא תמיד יוצאים מזה דברים טובים.
ובסופו של דבר, בשורה התחתונה, "על כל פשעים תכסה אהבה"- האהבה של חיים באר לירושלים ולירושלמים שבה, והאהבה שלנו לכתיבה של חיים באר.

חיים באר כותב בחסד, בזה אין ספק. הוא אוהב את ירושלים, הוא יודע לנבור ולמצוא אוצרות, והוא גם יודע לספר סיפור, ובכל זאת משהו בספר הזה לא זרם לי. לאורך השנים קראתי לא מעט ממנו. 'עת הזמיר' על "הנביטה המשיחית", כפי שהוא רואה אותה, היה ספר פרוזה טוב, אבל פשטני בתיאור האידאולוגיות אותן הוא מבקר. 'גם אהבתם גם שנאתם' – ביוגרפיה משולשת לא רעה בכלל, על ביאליק עגנון וברנר. ואז הגיע 'חבלים' המצוין, באמת יצירת מופת, שהקדימה את עמוס עוז בסיפור על אהבה וחושך, ובמובנים מסוימים מתעלה עליו.

אבל כאן זה נגמר. 'חבלים' זה השיא של באר. מאז הספרים שלו לא מצליחים להתעלות ליצירות מופת. 'לאן שהרוח הולך' היה בינוני, ולאור הציפיות שלי, אפילו קצת מביך ומאכזב. ועכשיו הספר הזה שהוא בסדר, אבל לא מתעלה מעבר לכך. יש בספר הרבה מידע, אוסף של סיפורים אקלקטיים, מן הגורן ומן היקב, שמתארים פסיפס לא קוהרנטי של דמויות, מקומות, ואירועים. נוצרים תמהוניים מן המאה ה-19, לצד עסקני העדה החרדית של שנות ה-80, אנשי העלייה השנייה, לצד סופרים והוגי דעת. לכאורה מתכון שעשוי להיות מוצלח אלא שעל כל הדמויות שהוא כותב, הוא מתבונן במין מבט מלגלג-חומל אבל גם קצת פטרוני, מה שקצת גורע מההנאה. בנוסף, כנראה מפני שהספר הוא למעשה כינוס של רשימות שהתפרסמו לאורך השנים, זה הרגיש לי מידי אנקדוטלי, חסר סדר, ומשום כך גם חסר אחידות. חלק מהרשימות מעוררות עניין, חלקן משמימות, אבל מה שהיה חסר יותר מכל הוא הדבק שהופך את כל האוסף הזה לספר אחדותי. ההרגשה היא שגם ירושלים קצת מתפוררת.

אחרי הכל הספר לא רע כמובן, יש בו ים של מידע, ופיקנטריה, ומי שאוהב את ירושלים, לא יכול להישאר אדיש. ואני מניח שאני אחזור אליו מידי פעם, לוודא איזה פרט כזה או אחר. אך בשורה התחתונה, למרות שאת רוב המקומות שהוא מתאר אני מכיר, ואני משוכנע שלשמוע את באר מספר את הדברים תוך כדי סיור רלוונטי בירושלים, זו מן הסתם חוויה בלתי נשכחת, בספר משום מה זה פחות עובד.

מישהו כתב, בהקשר לספר הזה, שבאר הוא הרכלן הטוב ביותר, אבל לא הסופר הכי טוב, אני יכול להתחבר למשפט הזה.

בספר הזה "קשר לאחד" ,החלטתי שאיני כותבת ביקורת. נכון הספר נפלא,הימם אותי כמעט בכל עמוד ועמוד על ההיסטוריה בכלל, אודות פרקים שהוא כתב על הישוב הישן של אבי סבתו ועקרונותיהם בישיבתם מהגולה לארץ ומדוע,אודות סיפורים על ברנר הסופר והאדם המיוסר,נישואיו הקצרים והכושלים לחנה ברוידא,על עגנון כאדם, ועל מה שנעשה מאחורי הקלעים בכתיבתו את הרומן האלמותי שלו "תמול שלשום", הופתעתי לגלות גילויים חדשים שרבים מקוראי עגנון לא מודעים כיצד ואיך יצר ומאילו מקורות את הספר, זה היה פרק מרעיש ומפתיע ברמות,מבחינתי , על אליזר בן-יהודה ומלחמתו בקנאים ,וסביבתם שהתנגדו בעיקרון להמצאת ושימוש השפה העברית , מבחינתם היידיש יכלה להמשיך ולחיות עוד הרבה שנים פה בארץ.,על אלברט אינשטיין, היקיים בירושלים, שמואל הוגו ברגמן, אנה טיכו,אביו של הסופר א"ב יהושע,ועוד.

מכאן החלטתי שאני מביאה קטעים מתוך הספר שנגעו לליבי וריגשו אותי מאוד. כל קטע כתוב בנפרד ומוגדש מתחתיו קווים מודגשים.
הסקירה היא ארוכה מאוד. אינכם חייבים לקרוא הכל, אלא לפי סקרנותכם עפ"י הקטעים המודגשים. מה שלא מעניין אתכם אפשרי ורשאים בהחלט לדלג.
אני מתנצלת מראש על האורך הסקירה,אבל באמת שהייתה לי בעיה מה לא להכניס לסקירה ,ולא הכנסתי הרבה מהדברים שכתובים בספר.

כל מה שאני רוצה שתיהנו. זה הכל.



מדוע "קשר לאחד:
----------------
אי שם בשנות החמישים כשבאר היה יוצא מבית הספר עם חבריו הם היו פוגשים "זקנה מסתורית שהילכה עלינו קסם ואימה כאחד. היא הייתה לבושה -מדים שחורים כחיילת בצבא הישע,פניה גרמיים,אפורים וחולניים,ובעיניה, שכובע מרופט, שחור גם הוא, הצל עליהן,התנוצץ ניצוץ זר. האישה שכולם קראו לה "קשר אחד",מלמלה,לעיתים בלחש ולעיתים בקול צווחני,סדוק דברי שירה סתומים,אנחנו, שנשכרנו אחריה מכושפים כילדי המלין ההולכים בעקבות החלילן שורננו בקולות צהלה שברי השורות שהצלחנו לקלוטו לזכור מתוך שיריה......זמן לא רב לאותה הופעה מגוחכת,בשעה שאמי נענתה סוף סוף להפצרותיי והלכה עמי "לכל בו ה. שוורץ"....ראינו אותה...כאחת היודעת היטב את אשר לפניה ,היא הלכה לאורך המדרכה הנגדית, בידה האחת אחזה סלילי חוטים חרוטי,ובידה השניה גללה חוט תפירה לבן שקצהו כבר היה קשורל שער הברזל של אחת החצרות. כשהגיע האל פינת רחוב יפו,,,,קשרה את החוט אל פנס רחוב ומשם פנתה ימינה והמשיכה הלאה עד האיקליפטוס הזקן שלפתח חנות,,,מה שלומך פראו נ'?פנתה אמא אל הזקנה שסיימה להקיף את הגזע העבות ונעמדה מולה,פנייתה {של אמא}הפתיעה גם אות אותה וגם אותי ,לא ידעתי שאמא בכלל מכירה אותה ואפילו יודעת את שמה."את אינך רואה שאני עסוקה , גברת?גערה בה "קשר לאחד" וניסתה לסלה מדרכה." אני מצטערת גב' פראו נ',לא התכוונתי להפריע לך,"ניסתה אמא לפייס אותה "אבל אולי תסבירי לי מדוע את קושרת את העצים ואת עמודי החשמל בחוט תפירה?,"את לא רואה טיפשה אחת ,שירושלים עוד רגע עומדת להתפרק למיליארד וחצי חתיכות ,להתפרק ולהתפזר לאטומים,לאלקטרונים,לניטרונים ולפרוטונים?"ענתה לה הזקנה ונופפה כנגד פניה בסליל חוטי התפירה."והחוט"?לא ויתרה לה אמא ,"בשביל לחבר ביחד את כל החלקים בקשר לאחד, בשביל זה החוט, גברת".


שבחי הישוב הישן:
--------------

פרק שלם ארוך ומקיף היסטורית וסיפורית מקדיש הסופר באר לישוב הישן בירושלים. וזאת מבחינתו כדי לתת יד זיכרון לתושבי הישוב ולסביו אביה של סבתו ר' אליעזר דוד הכהן שהיה ראש סופרי קונסול אויסטרייך-אונגרן בפלך של ירושלים העותומנית. לרבים מאיתנו ילידי הארץ ותוצרת החינוך ההיסטורי שלה ,לימדו אותנו שהישוב הישן בירושלים ובכלל בשאר ערי הארץ חיו מנדבות של נדיבים ולא נדיבים שהובאו מחו"ל. חיים באר אינו כופר בראייה הזאת ,אבל מראה זוויות אחרות ומעניינות דרך ההיסטוריה של סבו ."חיי הישוב הישן כולו ,היו חיים של רגע לפני,רגע קפוא עומד על עומדו,על סף זינוק שלא זונק מעולם. בשעת ברכת המזון שלאחר הסעודה היה סבא מצניע את הסכין תחת המפה ,שמא יבוא באמרו ברכה"ובנה ירושלים",שבברכת המזון לכלל צער מטירוף דעת על החורבן וייטול נפשו בכפו...."ירושלים הייתה לסבו ,לר' אליעזר דוד הכהן ולבני הישוב הישן ארץ חיים,אחוזת קבר באדמת הקודש,באו כדי למות בה ולהיקבר באדמתה,לא תנאים וגורמים כלכליים הגדירו את האזור היהודי בארץ אלא הקברים הקדושים,הם שעוררו בלב היהודים בעולם את הרצון לעלות לארץ.....כל הקבור בא"י כאילו קבור תחת המזבח....שבשעת תחיית המתים יקומו מקבריהם או ניסו להשתחרר ממצב זה. הם לא ביקשו ולקחת לעצמם בא"י ממשלה וחירות קודם הזמן,.....הם קיבלו עליהם בא"י שהיא ארצם את עולו של הסולטן הטורקי כשם שקיבלו עליהם בארצות מוצאם את עולן של ממלכות הגויים. דינא דמלכותא דינא .סבא היה אומר שאין לחזור על מעשיהם של בני ישראל במדבר,לאחר חטא המרגלים ממש על סף כניסת הכניסה לארץ,אין לצאת כפי שיצאו בכוחם ובעוצם ידם למלחמה,על אף גזרתו של משה שלא לעשות כן,וסופם שניגפו. אין לדחוק את הקץ. כמה סיפורים היה מספר על עונשם של דוחקי הקץ,על בני אפרים שטעו בחישוב קץ הגלות במצרים ומרדו במצרים,וסופם שעצמותיהם פזורות בארץ מדבר בתוהו ילל ישימון,תחת זאת יש לשבת ולחכות לרגע שהאלוהים יתגלה כעב או כאור הגנוז הזורח בחצי הלילה ותבוא הגאולה השלמה,הם לא עלו על החומה,...הם ישבו לרגליה,על ספם של שערי הרחמים הסתומים שבצדה המזרחי של חומת ירושלים....את עצמם מינו ל"שומרי החומות".

גלגולם הנוכחי של אנשי הישוב הישן היא העדה החרדית המתבדלת שבירושלים היא עדת "נטורי קרתא",שומרי הקרת...וכו' וכו'.לדבריו של באר "לסבי ,לא הייתה ירושלים גלות חדשה ולא רק משום שלא הייתה במתכונתה של עיירה במזרח אירופה או כל קהילה יהודית באחת מארצות המזרח,ירושלים הייתה להם גלות,הגלות המזוקקת ביותר,גלות בטהרתה,עיר בהסתר פנים ,כשם שהוא היה כהן בהסתר פנים." הפרק שבו מספר הסופר אודות הישוב הישוב הישן בירושלים ,מבחינתו זוהי העלאת חוב זיכרון ותרומת זיכרון של אביה של סבתו ובני ביתו. הפרק הזה נכתב באהבה והערכה גדולה לו ולבני הישוב היהודי הישן בירושלים.


עגנון-או שמא ממי קיבל בלק את אוזניו הקצרות /הרהורים הב"ח { פירוש מחבר פירוש בית חדש על כתבים}על תמול שלשום.
------------------------------------------------------------------------------------------------
המחבר באר נתקל בספר "תמול שלשום" עוד כשהיה נער ששאל ספרים מספריית בני ברית וקרא את כל ספרי הנעורים הרגילים שאנו מכירים מטרזן, קרל מאי,
ג'ק לונדון,וכו'.יום אחד בא אליו הספרן הגליצאי והמליץ לו לקרוא את ספרו של עגנון "תמול שלשום"ובכך התוודע לראשונה ולא לאחרונה לספר הזה של עגנון.
בחלק הזה חיים באר מספר על הכתיבה של "תמול שלשום".בפרק הזה שקראתי התוודעתי לראשונה לגאוניותו של עגנון,בכתיבתו עד לפרטים השונים והמשונים שמהם נטל עגנון את השראתו,עיצב את דמותם של הגיבורים,שינה עלילה,בפרטים החשובים ולא החשובים לכאורה לקורא,גם אם הוא לא קרא ואו/יודע אותם.

עשר שנים קודם שיצא לאור "תמול שלשום" הדפיס עגנון בספר השנה של א"י לשנת תרצ"ה,שנערך בידי אשר ברש, כמה מ"פרקי בלק",מעין בלון ניסוי של הספר הגדול שהיה בתהליך עבודה,בפרקים אלה -בלק הוא: "כלב שמן ובעל בשר ששערו לבן ועיניו מרופפות ופיו מזוהם כשל חזיר,מאותם הכלבים שהיו משוטטים בירושלים עד שלא נכנסו האנגלים לארץ".שש שנים לאח"כ,בחנוכה תש"א,שב עגנון והדפיס מחדש פרקים אלה,לאחר שעברו תהליך עריכה ועיבוי,בקובץ הוצאת שוקן לדברי ספרות,
וגם כאן תיאורו של בלק זהה לתיאור הקודם. בפרקים אלה -בלק הוא:" כלב שמן ובעל בשר ששערו לבן ועיניו מרופפות ופיו מזוהם כשל חזיר,
מאותם הכלבים שהיו משוטטים בירושלים עד שלא נכנסו האנגלים לארץ".

והנה ב"תמול שלשום" שיצא לאור בשנת 1945 כרומן רחב יריעה,נכונה לקורא בעל הזיכרון או החשדן הפתעה מרתקת. על בלק עוברת מטמורפוזה מוחלטת,והוא זוכה
סוף- סוף לדיוקן שייקבע מכאן ואילך בתודעת הקוראים:"כלב חוצות,שאזניו קצרות,וחטמו חד וזנבו דלול ומראה שערו ספק לבן ספק חום ספק צהוב,מאותם הכלבים שהיו משוטטים בירושלים עד שלא נכנסו האנגלים לארץ".

מה אירע לבלק בין נוסח א' לנוסח ב'?

בארכיון עגנון שמור מכתב של הזואולוג ישראל אהרוני השופך אור על תהליך ההשתנות,ומאפשר לנו להציץ אל תוך המעבדה הפנימית של עגנון.

מכתבו של אהרוני נושא את התאריך 5 ביוני 1945,כלומר חודשים אחדים קודם ש"תמול שלשום" יצא לאור מתחת למכבש הדפוס וכך נאמר בו ע"י אהרוני הזואולוג:

"לפי רשימותי דומה הכלב המתשוטט פרא בחוצות קרית וכפר בארצינו לכלב רועים -כלה צאן, כלב נוטר צאן. אולם הכלב המשולח והנעזב מהווה גזע מיוחד,
לפי מראהו ידמה,לכאורה לכלב פראי המקורי: לפי אזניו הקצרות והמחודדות וגם אפו הארוך וחד ומבנה גולגלתו אינו רחוק ביותר מן השועל,אפס כי אין זנבו שעיר מאוד ומראה שערו, שהנו על פי רוב חום-צהוב, עונה בו,כי מוצאו מגזע מדברי יותר....."

משכך עגנון חש שבלק שלו דומה לכלביי הגויים ששוטטו בחוצות עיירות גליציה ולא לכלבים המקומיים שסובבו בחוצות הערים בארץ,והוא מריץ מכתבים אל ידידו הזואולוג, במכתב ניכרים סימנים בעפרונות צבעוניים שמתח עגנון מתחת למילים מסוימות כדי להדגיש את הפרטים הנחוצים לו לצורך עבודתו.

ומכיון שמזכירים פה את אהרוני, נאמר כי הלה נהג להתפאר כי הוא היה המודל שעל פיו עיצב עגנון את דמותו של ארזף, מפלחץ החיות,{בספר "תמול שלשום" לש"י עגנון ישנו מפחלץ חיות הנקרא 'ארזף'. אהרוני טען כל חייו כי עגנון ביסס את דמותו של ארזף עליו,על פי ראשי התיבות:'אהרוני - ראש זואולוגֵי פלשתינה'.עגנון לא הכחיש במפורש את הטענה על ההשראה לדמות, אך כן הכחיש את טענת ראשי התיבות במילים:"ואתה חושד אותי שקראתי לארץ ישראל פלשתינה?"}.
השמועה זאת הגיעה לאוזניו של עגנון והוא כדרכו צנף ולגלג על אהרוני ע"ג עיתון ההארץ ,על שלקח זכויות לא לו. כי עגנון כדרכו לא התחלק בגאונותו ובתהילתו אם אף אחד.

גאוניותו של עגנון הייתה גם בכך משהיה קורא באופן יומיומי את העיתונים באותת תקופה כגון:""חבצלת,"הדאר","האור","החרות",הארץ", משהיה עוקב על כל מיני פרסומים כמו קשירת פאשקווילען על זנבות כלבים משוטטים כדי לחרף ולגדף מאן דהוא על התנהגותו ולהשפילו ולהרחיקו מקהל הציבור,כנ"ל עקב גם על תחזיות מזג אוויר באותה תקופה שהייתה נכונה לו להכניסה ולתארה בספרו. ובאר מפרט ונותן סימנים אחד לאחד מה היה כתוב בעיתון ומה כתב עגנון ברומן ,כמובן בסגננו שלו.

משקראתי כיצד שילב עגנון את תיאורי המציאות בדמויות אמתיות שהסתובבו בירושלים ובכלל והיו ידועות לציבור,ומהם יצר את יצחק קומר כדוגמא,או את בלק הכלב,
את תיאורי מזג האוויר לפי צרכיו ברומן,הבנתי עד כמה הייתה גאוניותו של עגנון,הוא לא סתם ישב וקדח ממוחו את עלילת הרומן,אלא היה חשוב לו לדייק בכתיבת הפרטים הקטנים והגדולים ולהכניסם לתוך הרומן שכתב. לא הכחיש כי אהבתי מאוד את הפרק הזה של באר שגילה לי סודות מעבדת כתיבה של סופרים ושל עגנון בפרט.


"את הסיפורים של אברם אתה קורא?" על יעקב יהושע
----------------------------------------

"בשנת 1979 פרסם חיים באר רשימת ביקורת על שניים מספריו של יעקב יהושע,אביו של א"ב יהושע. יעקב יהושע היה סופרה המובהק של ירושלים הספרדית אשר
לאחר שנים רבות של שכחה והשכחה עצמית שבה וגילתה את עצמה מחדש. באמצעות כשרונו המדהים,חיבתו לפרטים בזכות זיכרונו ולאינוונטר הביתי ויכולתו להקשיב אל זולתו,הצליח יעקב יהושע לרשום את רחישת החיים של אותו עולם אבוד וקסום. מפעלו הספרותי,ובו כתריסר כרכים,הוא לדעת באר מבצע הצלה בעל חשיבות רבה.
לאחר שהתפרסמה רשימת הביקורת של באר במוסף "תרבות וספרות" של הארץ אודות ספריו של יעקב יהושע,טלפן אליו הלה,הודה לו ושאל אותו כיצד יוכל לגמול לו על פרסום הביקורת. חיים באר ביקש ממנו שייקח אותו לסיור בשכונות ילדותו בירושלים וכך אכן נעשה. ופה מספר באר על השכונות ועל הרחובות שלקח אותו יעקב יהושע. "באמצע הסיור בשכונת אבן ישראל,ליד ביתה של סבתו בוליסה אסתר די פראג,התיישב יעקב יהושע על גדר אבן וביקש לנוח מעט,"את הסיפורים של אברם אתה קורא?שאל,משנוכח לדעת כי באר בקי בספריו שלו .הוא העביר את מבטו על פני החצר שכמה משנות ילדותו עברו עליו ואמר:"אברם סופר חשוב".את שם בנו ביטא בקרבה רבה,כאילו היה מדבר על ילד רך בשנים. הרהר רגעים אחדים והוסיף:"אבל אברם יהיה סופר גדול באמת רק אחרי שאני אמות".הסטתי פניי מן האיש העצוב והמפוכח....ובלבי חשבתי כי הספרים הרבים אשר על כתיבתם טרח אדון יעקב הושע שנים רבות,הם לאמיתו של דבר צוואה ורישומיי הצלה מן השכחה בשביל הבן הסופר,שביום מן הימים,בדרכיו הנפתלות וחסרות ההיגיון למראית עין של המעשה הספרותי,ימצא בהם חפץ".

לקרוא את הקטע הזה של האב הנשכח ויצירותיו הנשכחות שאח"כ יבואו לידי ביטוי כך או אחרת בספרי בנו הסופר א"ב יהושע נגע לליבי. אכן נפתלות זיכרונות הגורל ועלייתם כך או אחרת באופנים שונים אח"כ ע"י מישהו אחר,שבמקרה הזה מדובר בין בן לאב.

ואם מדובר ב סופר א"ב יהושע ,הנה מקרה מעניין. א"ב יהושע בחר לדבר באוזני הקהל שבא לכבדו בטקס קבלת פרס ברנר לשנת 1083,על אשתו של ברנר,חנה ברוידא ופרשת נישואיה הקצרים לחיים ברנר."אני אדבר עליה כמטפורה,והפליג בהרהורים על השאלה מה הייתה הזווית שממנה הסתכלה אשה זו במשך כל השנים על ברנר,
לא על האיש,כי אם על יצירותיו,על גיבוריו הספרותיים ועל עולמם הנפשי. לדעת א"ב יהושע,לא נחקרה די הצורך הזווית שממנה רואים בני המשפחה הקרובים והאינטימיים את יצירתו של סופר,כל סופר,ובייחוד דרמטית שאלה זו כשמדובר בסופרים הכותבים דברי פרוזה, סיפורים,רומנים,מַאַמרי ביקורת וכו',שהם יותר מכל שאר האמנים מעלה ביצירותיו חומרי חיים גלויים.

כשקראתי את דבריו של א"ב יהושע ,חשבתי על נשותיהם של הסופרים, אלה המתים ואלה החיים,החשובים,בני זמננו: עמוס עוז,מאיר שלו,א"ב יהושע,חיים באר עצמו,דויוד גרוסמן,נתן אלתרמן,דליה רביקוביץ,ש"י עגנון,יהושע קנז,יהודה עמיחי,ס.יזהר,ניר ברעם,דן בניה- סרי,אהרן שבתאי,ועוד הרבה...היכן קולן של נשותיהן,
איפה הן השפיעו ומשפיעות אם בכלל,על ובתוך בניית תהליך היצירה ברומנים,בספרים?,האם העירו הערות?,האם התחשבו בהערותיהן?,עד כמה היו נוכחות באישיותן ברקע היצירה שנכתבה?עד כמה היו חשובות לסופר בתת- מודע ובמודע בהשפעתן באישיותן,ובדבריהן. אהבתי מאוד את הזווית הזאת שהעלה א"ב יהושע כשדיבר על חנה ברוידא אל ועל חייו ויצירותיו של ברנר: האיש הקשה והלא מובן,הבעל שלא ידע להעניק או להראות אהבה לאשתו ולבנו,והסופר הגאון בפני עצמו.

חנויות הספרים המשומשים -האוניברסיטאות של המחבר.-חיי ביבליופיל
--------------------------------------------------

חיים באר ידוע כמי שחייו אינם חיים אם הוא לא משוטט ונכנס לחנויות ספרים משומשים בכל מיני מקומות,{כולל בחו"ל },החל בשכונת נטורי קרתא,דרך חנויות עלומות שם,שרק ליודעי דבר ומחפשי ספרים מיוחדים,הם מכירים את החנויות,את בעליהם,ואת מערכות היחסים שנוצרים בין המוכרים לבין המחפשים,תיאורי המוכרים מרתקים באישיותם,החל בעליבותם החיצונית בדר"כ,דרך ידענותם הרבה ועד דרך הסחר והממכר שהם נוהגים מול "המכורים" לספרים מסוימים,שהם בדר"כ ספרי רבנים עתיקים,ועוד מהדברים הללו.
אני רוצה להביא קטע שבו מתאר חיים באר סיטואציה שכזאת כאשר מי שנכנס לחפש ספר מסוים באותם חנויות.

"את החנות הקטנה, ששכנה בקצה רחוב מאה שערים, ממש מול שער המבוא של בתי נייטן, הכרתי היטב מיום שיצאתי למסעות ציד בעקבות אותם הספרים שחמדתי בלבבי. כפי שכבר סיפרתי במקום אחר, זכיתי כאן במבחן שהעמיד אותי בפניו מוכר הספרים, שהגיש לי פעם אחת ערֵמת ספרים ישנים ובהם דיוואנים תימניים עתיקים, ואמר כי אם אשכיל להצביע על הספר היקר ביותר בתוכה אקבל אותו במתנה. כאן גם פגשתי לראשונה,וזו הייתה גם הפעם היחידה,את ש"י עגנון. האיש שלא הכרתיו,ולבושתי גם לא זיהיתי אותו וסברתי בטעות שהוא איש עסקים גליצאי שנעשה לחובב ספר לאחר שיצא בדימוס,ביקש לדעת מי היו אבותי,וכשמניתי בפניו,כרוכל,את שושלת היוחסין שלי עד דור שביעי,הבליע בן שיחי חיוך ואמר "עד כאן ידיעתך מגעת? חייב אדם לדעת מי היו אבותיו ואבות אבותיו לפחות עד אדם הראשון."

"באחד הימים שבין יום הכיפורים לחג הסוכות של שנת תשכ"ד, בשעת בין השמשות,עמדתי במעמקיו החשוכים של בית המסחר לספרי קודש ישנים ועתיקים "האור",
וריח טוב שעלה מן האתרוגים,כפי שכּתב עגנון באחד מסיפוריו,הרג את ריח הספרים הישנים,שרובם ככולם באו מדירותיהם של עניים. בחנתי את הרכישות האחרונות שרכש בעליה, המו"ס ר' אברהם רובינשטיין, מעיזבונו של תלמיד חכם ירושלמי אחד משערי חסד שנסתלק לבית עולמו, ובניו, שרחקו ממסורת אבותיהם, לא מצאו חפץ בספרייתו שהכילה ספרים נדירים ויקרי מציאות, ומכרו אותה למו"ס באפס מחיר."

"בשעה שנכנסתי לבית המסחר לספרים "האור" גדשו את המקום כחצי מניין גברים שהיו מצוידים בזכוכיות מגדילות ועמדו כנגד הפתח ובחנו בקרני האור האחרונות אתרוגים שניטלו מתיבות עץ שהוצגו לראווה על גבי שולחנות ארעיים והופשטו מתכריכי צמר הפשתן שלהם. ממקומי, מאחורי גבו של מוכר הספרים שישב מכונס מאחורי הדלפק ועיין בספר, הבחנתי לפתע בתכונה שהורגשה בקדמת החנות. הנוכחים נסוגו לצדדים ביראת כבוד ופינו במהירות דרך לישיש קטן קומה שנכנס בגרירת רגליים קלה, בירך את ר' אברהם בברכת שלום חמימה ושאל בלחישה אם יוכל לקבל את האתרוג שרב אברום שמר למענו.


"בוודאי, רֶבּ אריה, בוודאי", אמר מוכר הספרים ובקולו נמסכו יחדיו הערצה וחיבה שאין לה שיעור. היה זה הצדיק רבי אריה לוין. את רבי אריה הכרתי היטב.
הוא היה אורח קבוע ב"סניף התנובה" של הורי ברחוב גאולה 12 (לימים רחוב מלכי ישראל 16).פעמיים־ שלוש בחודש היה מזדמן אל החנות ומסתודד עם אבא. פשר ההסתודדויות האלו נגלה לי ולאמא רק לאחר מותו של אבא."

"רבי אריה, שלא יהיה בלבכם עלי על השאלה שברצוני לשאול אתכם עכשיו, אבל האם נכון הדבר שאתם למ"ד ו"וניק?", נועזתי לשאול אותו ברוב חוצפתי.

הוא זיהה אותי מיד אף שמאז ימי השבעה לא גילחתי את זקני שצימח, ליטף כדרכו את ידי והתעניין בשלום אמא. אז השיב רבי אריה, "מפעם לפעם, מיין קינד, מפעם לפעם", והניח ידו על ראשי, ואמר בקירוב כך(לצערי אינני זוכר את לשון תשובתו במדויק),"למ"ד ו"ו אינו משרה, איננו מינוי שאדם זוכה בו לכל החיים. בסך הכל זהו מינוי זמני. בשעה שאדם עושה מעשה טוב הוא נמנה עם אותם למ"ד ו"ו שעליהם העולם עומד, אבל כהרף עין לאחר מכן,כשאדם אחר עושה מעשה טוב,התואר עובר אליו מיד והוא זוכה בו עד לגמר העשייה".רבי אריה עצם את עיניו ולאחר שתיקה הוסיף, "אין פשוט מזה,כל אחד יכול להיות תמיד אחד מלמ"ד ו"ו, גם אתה, מיין קינד".

המו"ס, שמצץ כדרכו סוכריית "פנטרו" נצחית, הושיט עכשיו לרבי אריה את האתרוג. רבי אריה הודה לו, הציץ בו בחטף, כרך סביבו את אגודת צמר הפשתן, הצפינוֹ בכיס הפנימי של החלאט שלו ויצא במהירות את החנות.
לא התאפקתי ודלקתי אחריו. "רבי אריה, רבי אריה, אני חייב לשאול אתכם משהו", קראתי אחריו."מה רצית לשאול, מיין קינד?", חקר אותי תוך כדי הליכה."מדוע כולם עומדים בחנות של רב אברום מזוינים בזכוכיות מגדילות ובוחנים בשבע עיניים את האתרוגים שלהם, ואילו אתם, רבי אריה, הסתפקתם בהצצה חטופה באתרוג שלכם ומיהרתם החוצה?"."היטבת לשאול, יקירי",אמר רבי אריה והוסיף ללכת,"בשתי מצוות,כידוע לכל,צריך להדר מדאורייתא. מצווה אחת היא,כמובן, מצוות פרי עץ הדר,
והמצווה השנייה היא 'והדרת פני זקן'.ואני הייתי צריך להכריע איזו מן השתיים חשובה יותר אם איני יכול להדר בשתיהן. לפני שירדתי למאה שערים לקחתי מהמעבדה באבן יהושע את השיניים התותבות של אחד מדיירי מושב הזקנים שמסרתי שם לתיקון למוחרת יום הכיפורים ואם לא אתעכב אצל רֶבּ אברום, אספיק להגיע, אם ירצה השם, אל בעל השיניים התותבות לפני ארוחת הערב, והוא יזכה לאכול סוף־ סוף כמו בן אדם ולא ייאלץ יותר לטבול את פרוסות הלחם שלו בחלב כמו שעשה ביומיים האחרונים. עכשיו,תסלח לי,אני ממהר לקו 11 שעשוי להגיע בכל רגע".

הבטתי אחריו בהתרחקו. לא יכולתי לגרוע עין מסוליות נעליו שהיו שחוקות מרוב ריצת רגליים. ידעתי כי ביום שיתבקש לישיבה של מעלה עתיד מלאך לרדת מן השמים, ליטול את נעליו ולהניחן למשמרת אצל כיסא הכבוד. ושם, תחת רגליו, כמעשה לבנת הספיר וכעצם השמים לטוהר."


הספרייה הלאומית בירושלים המכשפת את חיים באר
------------------------------------

חיים באר ידוע בהיותו ביבליופיול מכור. אני רוצה להביא פה קטע מדבריו שכתב על תחושותיו כשהינו מבקר בספרייה הלאומית בירושלים.
הספרייה עצמה הוקמה לראשונה בשנת 1890 בבית ברחוב החבשים ,וב-1960 הועברה לגבעת רם. וכך הוא מתאר מי הוא וממה בנויים אישיותם של ביבליופיולים:

"בראשית הייתה התאווה ,התאווה הפשוטה,הוודאית,לספרים,שאין בכוחם של כל הספרים שבעולם למלאותה ...."לאו דווקא להיות בעליהם או לקרוא אותם,
כפי שכותב קפקא ברישום חטף ביומנו,אלא יותר לראות אותם, להשתכנע במציאותם".וממשיך באר לתאר את רגשותיו שלו"לחלוף על קצה האצבעות במרתפים האפלוליים,הממוזגים והשמורים היטב...לנשום את ריח כל הדורות שמשמשו בספרים,לגעת בכריכות העור הרכות,השעירות ובכריכות הקלף הסדוקות שידיים אלמוניות טרחו עליהן לפני מאות שנים לגונן בצדקנות ובקדושה על"נרתיקי החכמות"...לשמוח שמחה עזה,ספק לא רציונלית,למראה כל מיני כתבים למיניהם"...
ומשהושבעה התאווה הראשונית,החושנית,אפשר לעלות לאולם הכניסה ופשוט לרפרף על פני הכרטיסיות האין- סופיות של הקטלוג הענקי, היום כבר הוחלפו בקטלוגים ממוחשבים וחסרי-נשמה.....-להתמכר לשמות לשמות הספרים ולציוניהם הביביליוגרפיים...וכשעייפת גם מכך,די אם תשב בחברת הספרנים,שומרי הסף הנאמנים של המקום,ותטה אוזן לסיפורים המרתקים והמרגשים שלהם על הדרך שכונסו בה הספרים....."

רפי ויזר- מנהל המחלקה לכתבי יד וארכיונים בספרייה, והאחראי על ארכיון עגנון
-------------------------------------------------------------

רפי וייזר היה משנות השישים במחלקת הארכיונים בספרייה הלאומית. וכן היה מנהל המחלקה לכתבי יד וארכיונים בספרייה, והאחראי על ארכיון עגנון.
רפי ויזר היה ידיד נפש של באר ועורכו הישיר של הסופר לאורך השנים שבהם יצאו ספריו.חיים באר כותב על חכמתו ועצותיו של האיש בכללו בפרט בדגש כ -בביליוגרף, או כל סופר שנובר במסמכים שנחוצים לו לספרי,וכך כותב באר במאמר לזכרו של רפי ויזר "חוכמתו של הנוסע הסמוי"{הארץ תרבות וספרות29.9.2019}:

"בימים שעמלתי על כתיבת ספרי "גם אהבתם גם שנאתם" היה לי רפי לאחיעזר ולאחיסמך. הוא פתח בפני לרווחה לא רק את שערי ארכיון עגנון אלא גם את לבו, העמיד לרשותי את זיכרונו הפנומנלי והשפיע עלי מחכמתו, מבינתו ומדעתו. הוא דחק בי שלא להסתפק בציטוט מכתביהם של ביאליק וברנר מן המהדורות המודפסות אלא לטרוח וללכת ל"מכון לבון" או ל"בית ביאליק" ולבחון את המכתבים עצמם. "אתה בעצמך תופתע ממה שתמצא שם באקראי, דברים שהעורכים מטעמיהם ומנימוקיהם החליטו להשמיטם מן המהדורות המודפסות", אמר רפי. "לך, הרי אני לא צריך לומר, ששלושה דברים באים בהיסח הדעת: מציאה, עקרב ומשיח". וכך, בזכותו של רפי עליתי על אוצרות גנוזים. למשל, בשולי גלויה שביאליק שלח לברנר ובה הוא מדווח לו שהוא נמצא בעיצומה של קריאת "שנה אחת" מצאתי הערה סרקסטית שהוסיף ג. שופמן בכתב ידו, הערה שחושפת את כוונתו הנסתרת של הכותב. ביאליק מיען את הגלויה לבית משפחת מֶלֶר בז'וֹלוֹקוֹב שבגליציה לשם נהגו ברנר ושופמן להגיע ממקום התבודדותם בכפר שביער הסמוך, אבל בשעה שהגלויה הגיעה ליעדה ברנר כבר חזר ללמברג ושופמן, שעדיין שהה באזור ז'ולוקוב, קיבל את המכתב לידיו, שלח אותו אל חברו לא לפני שהוסיף בשוליה הערת פרשנות חדה כתער, החושפת את קולו הפנימי, הסמוי, של ביאליק שנבלם מכוח הנימוסים הטובים ומידת ההתאפקות. עורך איגרות ביאליק אמנם נמנע ביודעין מהבאת הערתו של שופמן אבל קוראי ספרי, בזכות רפי, כמובן, יכלו לקרוא את השורה הבאה שבה אנחנו שומעים מהי, אליבא דשופמן, דעתו של ביאליק על "שנה אחת": "נ. ב. קורא אני בכתב ידך וחושב בתוך כך, כי בשירי יש כשרון הרבה יותר".


"בשיעור אחר יעץ לי רפי כי בלכתי לארכיונים מחובתי לבחון את דפי כתבי היד לא רק מלפנים אלא גם, ובעיקר, מאחור."אחור וקדם צרתני",.. "לעתים, מה שמסתתר מהצד השני של הדף,מה שחבוי שם ושאיש לא נתן עליו את דעתו, חשוב לא פחות, ואולי אף יותר,ממה שכתוב מקדימה".בזכות עצת זהב זו הגעתי לתגלית המרתקת ביותר של "גם אהבתם גם שנאתם".{ספרו של באר על מערכת היחסים במשולש ביאליק-ברנר-עגנון} בארכיון העבודה ע"ש לבון,בין ניירותיו של ברנר השמורים שם, מצאתי דף נייר כתוב גרמנית. כמעט העברתי אותו הלאה אלמלא שמעתי את קולו של רפי הדוחק בי"זכור ואל תשכח להפוך את הדף!" ושם, בכתב ידו הפניני של ברנר הופיע טקסט שהוא העביר עליו שני קווי מחיקה: רשימת ביקורת קצרה מקיץ 1909 על סיפורו של עגנון "בארה של מרים", רשימה שנועדה להתפרסם מעל דפי "הפועל הצעיר",
אלא שבסופו של דבר חזר בו ברנר מכוונתו להדפיסה, כנראה משום שהסתייגותו מהסיפור הייתה עלולה לפגוע בעגנון וגנז את הטיוטה בין ניירותיו."


ונחזור לספרייה הלאומית בגבעת רם בצאתו של באר הוא נתקל ב-ר' חיים ברכות,מן הקוראים המתמידים של הספרייה.... באר שואל אותו אם יש לו רעיון כיצד לסיים את תיאורו של באר ברשימה אודות הספרייה,"תראה איש צעיר אמר לי חובב הספרים הישיש והוליך אותי למחלקת ההשאלה,דורות על דורות נע הספר העברי בתנועה אופקית מגלות לגלות וממוקד אש אחד למשנהו,ועכשיו פה,הוא נע סוף-סוף בתנועה אנכית, מלמטה למעלה ,מן המחסנים אל אולמות הקריאה ובחזרה."


תודה על סבלנותכם לקריאה הרשימה הזאת.

את ביקורי האחרון בירושלים תכננתי בקפידה, עוד כשהייתי על המטוס בדרך לישראל.
הקלדתי בנייד רשימה של אתרים שבהם לא ביקרתי מזמן: יד ושם, הר הרצל ובית עגנון.
שוק מחנה יהודה ואולי גם כמה חנויות ספרים.
ספרו של באר יצא בדיוק לחנויות והיתה זאת הזדמנות נהדרת לרוכשו ואולי לקרוא כמה רשימות לפני שאני מתחילה במסעי לעיר הקודש.
ישבתי באוטובוס אגד, קו 405 מתחנת ארלוזרוב והזמן חלף בנעימים.
העיר שהוא תיאר הרגישה לי כמו מתוך ציור ולרגע חלפה במוחי מחשבה שאולי פעם, לפני שנים רבות ניסה להיות צייר לפני שהפך לסופר.
היא היתה יפה וססגונית, מלאה באנשים ייחודים שרובנו עד היום אוהבים ומעריכים.
קראתי אודות אליעזר בן יהודה ויוסף חיים ברנר. ד״ר משה ואלך, הרופא הגרמני המשוגע שמעולם לא ידעתי על קיומו ונדהמתי ממעשיו לטובת חולי העיר, חסרי הממון.
בייחוד התרגשתי מסיפורה של חנה ברוידא שנישאה ליוסף חיים ברנר מתוך הרגשת אהבה כנה ודאגה לו אך אכלה הרבה קש כשהבינה מאוחר מדי (או אולי בחרה להתעלם ממכתביו שהביעו רגש ידידותי בלבד ולא מעבר לכך) את הטעות שעשתה. הוא לא אהבה כדרך שגבר אוהב אישה
מאוכזבת ושבורת לב עזבה את ירושלים עם בנם המשותף אורי ניסן, לאירופה ופירקה את החבילה.

כשהגעתי לתחנה המרכזית מיהרתי לתפוס את הרכבת הקלה לכיוון יד ושם.
לא הייתי שם מאז שירותי במחנה שנלר ורציתי לדעת מה התחדש.
את רוב יומי העברתי בהליכה, קריאה וצפייה במיצגים. קניתי ספרים חדשים, צילומים בשחור-לבן של הוצאות להורג בלאטביה ואוקראינה, אוטוביוגרפיות וספרי זכרונות.
תרמילי התמלא והייתי עייפה למדי.
עליתי לכיוון הר הרצל ומשם המשכתי ברכבת לשוק מחנה יהודה (המצאה אדירה ומהירה, מתי כבר תפעל בת״א ותמגר את כל האוטובוסים?)
נכנסתי לחומוסיה קטנה, פינתית והמשכתי לקרוא אודות הסתעפויותיה של משפחת הסופר, פגישות אקראיות וארועים מילדותו.
הוא סיפר על אישה זקנה שמנסה לחבר את ירושלים באמצעות סליל חוטים כי העיר עומדת להתפרק למיליארד וחצי חתיכות.
אני חושבת שלרגע ראיתי את הישישה ואז פתאום היא נעלמה. אולי המקום לא כל כך השתנה.
העיר עדיין צבעונית ומרתקת, סואנת מאוד אך יש בה מעין מועקה.
בשלב מסויים לא יכולתי להמשיך יותר.
חשבתי שאולי אבוא ביום אחר אך דחיתי שוב ושוב את הנסיעה.
חזרתי לתל אביב בהרגשת החמצה והגעתי למסקנה שיש בכתביו של חיים געגועים וכמיהה אך המציאות הינה אחרת, אפרורית וחסרת חן.
העיר שבה גר פעם ואותה ראה דרך עיניו, עדיין נפלאה ומרגשת אך כשניסיתי ללכת בעקבות הסיפורים, הגעתי למבנים מוזנחים, רעש וזוהמה.
הרגשתי לא שייכת והיה לי קר, פעם ראשונה שחוויתי אסקפיזם של ממש בספר.
האקטואליות היתה לי לזרא.
בבית, אבא שלי אמר שלא נורא ושלפחות נהניתי מהסיפורים והחומוס היה טעים ובכלל, בפעם הבאה יבוא אתי ויקח אותי לשיפודייה שהוא אוהב ונבקר בבית הכרם כי יפה שם.
הסכמתי איתו.

קצת לפני שהלכתי לישון לאחר יום מתיש ורגליים דואבות, סרקתי את האינטרנט.
לא חיפשתי משהו ספציפי רק חיבורי מילים ונתקלתי בפודקסקט הבא.
הקשבתי לו בהתפעמות, זה היה סיום נאות לביקורי בעיר הקודש:

https://itunes.apple.com/us/podcast/%D7%94%D7%A8%D7%92%D7%A2-%D7%A9%D7%91%D7%95-%D7%94%D7%91%D7%A0%D7%AA%D7%99-%D7%A9%D7%90%D7%A0%D7%99-%D7%9C%D7%90-%D7%9E%D7%91%D7%99%D7%9F-%D7%9B%D7%9C%D7%95%D7%9D-the-moment/id1199040139?mt=2&i=1000401783148

בהחלט לקרוא! (מתחת לשמיכה עם מזגן על 25 מעלות)

מאוד אהבתי את הספר. חיים באר כאשר הוא כותב עיתונאית/דוקומנטרי הוא טוב לאין ערוך מאשר ספרי הפרוזה האחרונים שלו. העין שלו, הידע,המבט על פינות נסתרות, על בתים, על האריות הנחבאים להם בעיר, על הסימנים המיוחדים על הבתים, על הדמויות הירושלמיות - נהניתי מאוד לקרוא.

עיקר הספר נסוב סביב סיפורייהם של אנשי ספר ידועים בירושלים של סוף המאה ה-19 וחצייה הראשון של המאה ה-20. ישנה סייפא מכובדת על עניינים אחרים שקשורים לאותה תקופה, אבל יותר בהקשר של בניינים ובוניהם. הסגנון מזכיר לי את שלום-עליכם, והוא עשוי להיראות יותר רכילותי ופחות עלילתי. בעיני זוהי מיקרו-היסטוריה של העיר המתחדשת, וכחובב ירושלים נהניתי מהקריאה האיטית והפרטים הקטנטנים שמובאים בספר. ייתכן שהספר לא יתאים לכל אחד, היות והוא איטי, פרטני, וסגנונו מיושן.

כמו שכבר כתבתי על ספרים "ירושלמים" אחרים, הן של עמוס עוז והן של מאיר שלו, אני ממליץ לטייל בעיר (ברגל או באופניים) בשבת, ולהריח מקרוב את הרחובות והסמטאות. טיול אחד לא מספיק, אבל אחרי מספר טיולים כאלה, חווית הקריאה של ספרים "ירושלמים" מקבלת מימד נוסף. העיר היא כמו ספר אחד גדול, ותמיד נשארים פרקים שלא נקראו.

לחיים באר יש רקע חרדי מורגש ולא-מוסתר, ובשונה מעמוס עוז ומאיר שליו הוא מכניס את ה"אידיש-קייט" לסיפור בנימה אוהבת וסולחת. ובצד הגישה הזאת, הוא מבליט ומזהיר כיצד נדחקים מירושלים החוצה, שרידי החילוניות המיתולוגיים, ונותרים אנשי חסידויות וחצרות. ייתכן וזוהי קריאה אחרונה לפני שכבר אי אפשר יהיה יותר לטייל שם.

ובימים אלה, בהם נשיא אמריקאי מרים את הכפפה שבגין הטיל בזמנו , נותר רק לתהות מה הטעם בהכרה בירושלים כבירת ישראל כאשר מי שמשתלט עליה הם מתנגדי שיבת ציון.