ביקורת ספרותית על ולנטינו מאת נטליה גינצבורג
ספר טוב

---

ארבע נובלות צובטות לב, שמשרטטות דיוקן של משפחות בורגניות מתפוררות מרוב שיעמום ועצלות באיטליה של הרבע השלישי של המאה ה-20.
בעדינות ובטון נקי מתארת גינצבורג את סבכי הקשרים הזוגיים וההוריים, על הקנאות הקטנות, על ציפיות שנכזבות, על רומנים מהצד, על חיפוש אחר האושר. המשפחות המתפרקות הללו מנסות בכל כוחן להתקיים כגוף בדרך כלשהי. לעתים כוללת הדרך גם הכנסת גורמים שונים מבחוץ לתוך מה שהיה התא המשפחתי, וגם התחליפים האלה מכזיבים לא פעם וממשיכים את תנועת ההתפוררות.
סיפוריה של גינצבורג גדושים עלילתית, ונדמה לפעמים שהם דוברים בקולה של איזו שכנה משועממת, אשר צופה בהתרחשויות מהבניין הסמוך ומשתפת את הקורא ברכילות. אבל נדמה שדווקא ככל שחיי הדמויות גדושים בארועים, הן ממעטות לדבר על חיי הרגש שלהן, ודאי לא בצורה גלויה. בסופו של דבר, כבכל מקרה של הדחקה קיצונית, התסכולים החנוקים מתפרצים במעשים דרמטיים, אשר מזעזעים את הזרימה השלווה של ההווה. התרגום יפה (משום מה לא חתומ/ה עליו איש), והספר מומלץ.

» ביקורות נוספות של עמית לנדאו
» ביקורות נוספות על ולנטינו