ביקורת ספרותית על ולנטינו מאת נטליה גינצבורג
ספר מעולה

---

כבר הרבה זמן לא נהנתי ככה מספר.
הרבה זמן לא אחזה אותי חרדה מתוקה מהרגע שבו הספר יגמר.
כמו בהתאהבות, או בתקופה טובה.
ספר מושלם, כמו כל ספריה של גינצבורג הגאונית. (הלוואי וברך אותי ה' בעשירית מכשרונה).
לא ברור לי איך היא מצליחה לברוא דמויות לא אוטוביוגרפיות, ועדיין להיות כל כך אמיתית ומדויקת.
הסיפורים, כמו שקורה אצל נטליה בדרך כלל, נסבים סביב משפחות.
אלא שהמשפחות כאן אינן בדיוק משפחות גרעיניות מתפקדות ומופתיות. להפך, הן תמיד על סף קריסה, והתפוררותן ודאית. לא בשל תהליכים סוציולוגיים, אלא בשל מהלך החיים אל המוות, נדידת הסדר אל הפירוק.
כך למשל בפתיחת הסיפור בעל השם האירוני "משפחה" , מופיעה חבורה של גבר, אישה, נערה בת ארבע עשרה ושני ילדים בני שבע. הם הולכים לסרט. לכאורה, סצנה משפחתית; אלא שהגבר והאישה היו נאהבים פעם מזמן, ואין להם ילד משותף (היתה תינוקת, ומתה).הנערה הגבוהה היא של האישה והילד השמן של הגבר, והילד השני הוא בכלל של השכנה, איזה מֵלי, שחולה ורוצה לנוח. אבל הגבר, מתברר בהמשך, אוהב לבוא דווקא אל האישה הזאת, שהיתה פעם אהובתו, ולשבת שם בסלון.
ובכל זאת, הקשרים האנושיים ממשיכים להתקיים, ואיזו רוח הומניסטית יפיפיה ממשיכה לנשוב בין השורות על אף הארועים העצובים כל כך.
ולפעמים אתה פשוט נקרע מצחוק מהשנינות של גינצבורג, כמו למשל כשהיא מתארת איך אהובתו הנושנה של מישהו בשם עמוס אליה נפרדה ממנו אחרי המלחמה ו "רק פעם אחת היא באה לפונטה קיוזה לחפש אותו, והם רבו נוראות, בעניני פוליטיקה, כי היא היתה נגד סטלין, וגם הוא, אבל מנקודת מבט אחרת, וגם בגלל גופית צמר שהיא שכחה במטבח, והוא, בהיסח דעת, השתמש בה לנקות את האופנוע".

בא לי לבכות כשאני מדפדף בספר הזה ונזכר בכל המשפטים המרגשים שכתובים בו, אז אני אפסיק כאן.

» ביקורות נוספות של suddenh
» ביקורות נוספות על ולנטינו