זה ספר אבל גם חפץ ארכאולוגי כי כל כך הרבה קרה בתחום שלו, מאז 2003 כשיצא לאור. והוא מאד מעניין למרות שמטרתו המוצהרת נמצאת איפשהו על המנעד בין המיותר לבין המגוחך: להסביר מדוע מדינות ערב לא נהיו דמוקרטיות בשנות ה-90.
דמוקרטיה ערבית. אני וודאי לא ציפיתי לדבר כזה, לא בזמנו ולא עכשיו. אבל במערב באמת חגגו תקוות ורודות. עם קריסת ברה"מ צצו משטרים דמוקרטיים או דמוקרטיים-למחצה מאסטוניה עד בולגריה. בארה"ב גזרו מהנצחון כביכול במלחמה הקרה, שברור מאי פעם שכל העולם עתיד להכיר בעדיפות — המוסרית, ההגיונית והמעשית — של התרבות הפוליטית האמריקנית.
אמנם היו סיבות חצי-סבירות לקוות לנביטה דמוקרטית, ולו נקודתית, בעולם הערבי. דור של מנהיגים בעלי רקע מערבי עלה לשלטון באותם ימים בירדן, סוריה, מרוקו, בחריין וקטר. מה גם שלשתי טכנולוגיות חדשות, אנטנות לוויין והאינטרנט, יוחס פוטנציאל לשבור את המונופול על המידע שהיה קודם לכן למשטרים רודניים; האמת אולי תשחרר את המדוכאים.
תהליך התבדותן של אותן תקוות, את זה מסביר אוריה שביט באופן מרתק ושואב ממחקר וידע רב. (שביט הוא אדם חכם וחשתי פה ושם נימה של אירוניה מבודחת כשהוא ציטט את התומס פרידמנים למניהם. אבל מה לעשות, שביט היה באותן שנים דוקטורנט. אולי הנושא נכפה עליו על ידי המנחה. ואולי שביט בעצמו חשב שזה יעשה טוב לקריירה שלו אם יתייחס לשאלה, הגם שנאיבית, שהייתה חמה במערב.)
המלך עבדאללה השני של ירדן, התברר, על אף שנותיו במערב (מגיל עשר עד עשרים, שכן הוא מדבר אנגלית כמו אמריקני מבוסטון, וערבית כשפה זרה), השתלב יופי בתפקיד של להיכנס לנעלי אביו ולשמר את הרודנות הנאורה-מה שלו, ואת היציבות השברירית תמיד של מדינה שמעולם לא היה מאחוריה הרבה היגיון. כמו כן, בשאר אל-אסד, שלא היה היורש המיועד עד שנקרא לדגל עם מות אחיו באסל, חזר מאנגליה וביצע הסבה מקצועית מאד מוצלחת מרופא לרודן. (הידעת? לבשאר יש אחות בשם בושרה...)
אודה שעד שקראתי את הספר הזה, הידע שלי על ירדן וסוריה די קפא מתישהו בתחילת שנות ה-70. כמובן, עכשיו אני יודע על אותה תקופה הרבה יותר. אבל יחד עם הידע, הספר סיפק לי אליבי לבורותי הקודמת, והוא שיחסית לשנות ה-50 ו-60 עתירות ההפיכות, ההתנקשויות והמלחמות, 1970 סימנה את התחלתה של תקופה ארוכה של יציבות בירדן וגם בסוריה. איומים רציניים על משטרו של חאפז אל-אסד, כמו על זה של המלך חוסיין, לא היו. היה לכל אחד מהם אח שקצת עף על עצמו, אבל שום דבר בסדר גודל של יאסר ערפת בראש צבא עצמאי בבקעת הירדן.
יותר רחוק לכן פחות בוער מבחינתנו אבל גם כן מעניין, הוא הסיפור של תחנת אל-ג'זירה הקטרית, מה שעומד במרכז דיונו של שביט על הצד הטכנולוגי של הדמוקרטיזציה-הערבית-שבוששה-לבוא. התוצאה המיידית של התחנה הזאת הייתה לסבך את קטאר בכל מיני סכסוכים דיפלומטיים, לעתים פיקנטים, בגלל דיבות על שליטים ערבים אחרים. אבל התוצאה הרצינית יותר, פרי של שילוב מוצלח בין תכניות בידור לצד חדשות מכובסות, כזה שאפשר לאל-ג'זירה להתחרות בהצלחה נגד תחנות הלוויין המערביות, הייתה לחזק את האחיזה של משפחת אל תאני על מושכות הגמל. (אגב, באותה תקופה שליט קטר היה חמד בן חליפה אל תאני, כששליט בחריין היה חמד בן איסא אל-חליפה. קל להתבלבל.)
והיום, רבע מאה אחרי, מִפקד המדינות הערביות הדמוקרטיות עדיין בעינו עומד: אפס. אפשר לומר, הציפיות הנאיביות במערב היו פן אחד של אשליה מערבית אחרת לפיה ערבים המהגרים למערב תיכף יבינו כמה יותר טובה התרבות המערבית וירצו לאמצה. בסופו של דבר לא קרה לא זה ולא זה. במידה רבה, קרה ההפך: המערב נהיה פחות דמוקרטי. בבריטניה, ארצם של ג'ון לוק ואדם סמית, נעצרים כ-15,000 אנשים בשנה על התבטאויות ברשתות החברתיות, אנשים המעיזים להטיל דופי על קדושות הסדר הקיים -- הגירה המונית, כבודו של האסלאם, רב-תרבותיות ושאר אושיות תרבות הווק. בחירות חופשיות לכאורה עדיין מתנהלות, אבל מפלגות שכופרות בעיקר זוכות לרדיפה וחרמות.