ביקורת ספרותית על הילד האחרון של המאה מאת סמי ברדוגו

---

זהו הספר הראשון שאני לא מצליחה להעניק לו דירוג מספרי.
זהו קובץ סיפורים שכתב סמי ברדוגו לאורך שנים רבות, וככזה הוא מורכב מיצירות מופת לצד טקסטים שגרמו לי להישאר עם פרצוף דמוי סימן שאלה בסיום הקריאה. יצירות המופת ראויות לחמישה כוכבים בלי ספק, חלקם אפילו ראויים ליציאה מהסקאלה ולמחיאות כפיים סוערות במבט מתמוגג, והאחרות - מה לעשות - פחות. פתרון של מיצוע שכזה הרגיש לי חוטא להתבוננות ההוליסטית והמורכבת שהספר דורש, ולכן - לראשונה - ויתרתי ואסתפק בביקורת מילולית.
הספר ערוך לארבעה מקבצים באופן רגיש ונבון. בחלקו הראשון, הוא מקבץ סיפורים שהמשותף להם הוא תחושת הבדידות והניכור של דובר או דוברת צעירים בתוך משפחתם הגרעינית. אלה משפחות שלא מצטלמות יפה, אך בהחלט נכתבות יפה. הן פתטיות, הן פרוורטיות, יש בהן יותר 'אין' מאשר 'יש', והדובר מעורר כאב והזדהות על-אף כל הזעזוע והאבסורד רק בזכות הכתיבה הרותמת והרגישה של ברדוגו. במקבצים הבאים אפשר לטעום בין היתר יחסים הטרוסקסואליים, מרומזים יותר או פחות, מציצניים או ממשיים, וכן אסופת סיפורים שנוגעת בכאב הזהות וההתמודדות עם הומוסקסואליות.
כשאני קוראת את סמי ברדוגו אני קצת מרגישה היכן "נכשל" רועי חסן. הכתיבה כואבת נורא, כמעט מצלקת, וברגישות אין-קץ - שלא מתפשרת על להיות 'רק' נועזת ובועטת - היא שוזרת אהבה, פגיעות, פגימות, יחסי משפחה, בדידות, גבריות-נשיות ועוד תמות רבות וחשובות. הכתיבה שלו ישראלית מאוד, ארצית מאוד, מצד אחד פשוטה עד כאב ומצד שני מורכבת ולירית עד קנאה. היא מאפשרת לי להבין בדיוק על מה הוא מדבר כשהוא מתאר כאב בהומוסקסואליות אצורה, בלגדול לצד הורים לוקים בשכלם או בנפשם, בלקמול לצד בת זוג או בן זוג משמימים או בלהרגיש את המלנכוליה שמגולמת באור עמום שמגיע מהמטבח בלילה.
לאורך כל הכתיבה החזקתי בראש את "סיפור הווה על פני הארץ" הנפלא והנוגה, וגם - מצחיק מעט - את הריאיון שערך יורם יובל עם סמי ברדוגו במסגרת "שיחת נפש". הכתיבה הפכה מרגע לרגע תואמת כל כך את הדמות שעברה אליי שם, וגרמה לי להעריך אותו עוד יותר כסופר וכיוצר. אם הייתי צריכה לזקק את כשרונו לאמירה אורזת, הייתי אומרת שהוא היכולת לתאר נושאים קשוחים וברוטליים כמו אשמה, מיניות, תוקפנות ופגיעות באופן עדין, חמקמק, לירי ועם זאת - כל כך כל כך נוכח.

מומלצים במיוחד הסיפורים "נשארת שמחה", "חיזו בטטה" (אללי, כמה נהניתי לקרוא אותו כאדם מבוגר, וכמה הודיתי למי שהכניס אותו לתכנית הלימודים שלי בתיכון אי שם לפני יותר מעשור), "נסיעה", "בפסאז'" ו-"כמונו, נאהבים".

» ביקורות נוספות של
» ביקורות נוספות על הילד האחרון של המאה