ביקורת ספרותית על הבאושר לעד האחרון - בית הספר לטוב ולרע #3 מאת סומן צ'יינני
ספר טוב

---

***בית-הספר לטוב ולרע 3: הבאושר לעד האחרון***
[והפעם באמת? כי הסיפור כבר הסתיים בבאושר לעד *פעמיים*, וכל פעם פתחו אותו מחדש. אני באמת מקווה שאפשר להאמין לזה וזה לא יהיה כמו שאנשים אומרים "רק עוד פרק אחד", "רק עוד 5 דקות", "הפעם לא אאכזב את קהל הבוחרים שלי"]

אמ;לק: כן או לא? תראו, זה הסיום של טרילוגיה שהתחילה בספר נהדר, אתם לא באמת יכולים להגיד לו לא, בדיוק כמו שאי אפשר להגיד לא למאכל האהוב עלייך גם אם אתה מפוצץ ומרגיש שאתה לא יכול להכניס עוד ביס. אבל, brace yourselves לכמה מאות עמודים של טחינה מחודשת של כל חיפושי הזהות העצמית של סופי שחשבנו שסיימנו איתם בספר הראשון

תקציר מגב הספר:
אם סיפור אגדה יכול לכתוב את עצמו מחדש... ( =^.^= אז הוא יעשה את זה שוב. ושוב. וזה יתחיל קצת לעייף, האמת =^.^= )
אגתה וטדרוס מתחבאים בבית אמהּ של אגתה שבבית הקברות, ומנסים להתרגל לשגרת החיים יחד, אך במהרה הם נאלצים לנוס על חייהם מאימת משמר הכפר שמבקש להעלות אותם על המוקד. בינתיים, בבית הספר לרע החדש, סופי נענית לחיזוריו של מנהל בית הספר הצעיר, ומנסה להתרגל לחייה כמלכת רע.
אגתה וטדרוס חוזרים ליערות האינסופיים ומקבלים על עצמם לשכנע את סופי לשוב לצדו של טוב ולהציל אותה מידי מנהל בית הספר המרושע. הם נעזרים בליגת השלושה-עשר המִסתורית, שחבריה הם גיבורי האגדות הקלאסיות שהזדקנו. אבל סופי כלל אינה בטוחה שהיא רוצה להינצל, אם משמעות הדבר היא שלא תוכל להיות עם אהובה האמִתי ולחוות את הבאושר לעד שלה.
כל זה מוביל למלחמה ניצחת בין הכוחות שמאמינים בשמירה על האיזון בין טוב לרע ובין הכוחות המאמינים ברוע מוחלט, מלחמה שתסתיים בגילוי מדהים! ( =^.^= אה...כן, אולי קצת =^.^= )
הבאושר לעד האחרון הוא הספר השלישי בסדרה רבת המכר בית הספר לטוב ולרע, שתורגמה בהוצאת הקיבוץ המאוחד. ספר זה, כקודמיו, שופע מתח, הרפתקאות, הומור, רומנטיקה ואינספור פיתולי עלילה מפתיעים ( =^.^= בסדר, כן, נכון, חוץ מהעניין של פיתולי העלילה שזה קצת ייפוי גס של המציאות =^.^= )

ומה אני חשבתי:
זה די הארי פוטר השביעי בעצם – על כל הדברים שאהבנו (כולל המתח הגבוה הנובע מכך שהדמויות שלנו קונסטנטלי נלחמות ו/או מסתתרות על חייהן, וכולל גילויים קריטיים על עברן של דמויות חשובות כמו אמא של סופי) ולא אהבנו בו (כולל העובדה שהרבה פחות סצינות מתרחשות בבית-הספר שנותרו בו רק דמויות המשנה (למרות שהוא אחד מבתי-הספר הספרותיים המגניבים ביותר שקיימים ואחד הדברים הכי טובים בסדרה), וכולל המריבות של הארי ורון, או במקרה הזה של אגתה וטדרוס הדביל שלא מבין שהוא לא ראוי לסוליות מגפיה הכבדות, שלא לדבר על לדבר אליה, שלא לדבר על לדבר אליה לא יפה). כמו כן, זה גם קצת הספר הראשון (של בית-הספר לטוב ולרע, לא של הארי פוטר) all over again. ואני אומרת, בסדר, טינאייג'רים הם יצורים אימפולסיביים והפכפכים שמתקשים להחליט ומשנים את דעתם לעיתים תכופות. ועדיין, יש גבול לכמה אפשר לחפור על ההתחבטויות וההתלבטויות האינסופיות של אני רעה-אני טובה-רוצה את הבחור-רוצה את הבחורה-אני רוצה את הבאושר לעד שלי-לא רגע חכו בעצם הוא לא נראה לי, אפשר להחליף? (כל מי שמחליף ספרים בתדירות גבוהה כמוני יודע שאסור להחליף ספר יותר מפעם אחת, איך אין כלל כזה גם על סופים של אגדות?!) הבנו כבר, מונוגמיה היא המצאה טיפשית ולא-טבעית של הפטריארכיה שמביאה רק צרות, ואין דבר כזה טוב טהור או רע טהור, יש אנושיות ומורכבות ואיזון. בהחלט אפשר להמשיך הלאה! אבל איכשהו נתקענו בלולאת זמן של סופי שמנסה להיות טובה, מנסה לגרום לטדרוס להתאהב בה, מגלה שטדרוס מאוהב באגתה, משתגעת מקנאה, מאמצת את הרוע שבה ומנסה להחריב את העולם כשהיא מאחדת כוחות עם מנהל בית-הספר, עד שאגתה מצילה אותה מעצמה בזכות אהבת האמת שבינהן וסוף טוב הכל טוב עד שאחת הדמויות מחליטה שבא לה סוף קצת אחר והכל מתחיל שוב מההתחלה.
אז התחלתי לאבד סבלנות: סופי עצבנה אותי עם כל הספקות העצמיים שלה (ואפשר בבקשה להטיל מטבע בפעם הבאה שיש לך ספקות במקום להשמיד את עולם האגדות?), אגתה עצבנה אותי עם איך שהיא מתעקשת לא לוותר על סופי (אני יודעת שאמרתי בסקירה הקודמת שהאהבה בינהן היא דבר מתוק והיא אכן היתה, אבל איפשהו אחרי הפעם הטריליון שבה סופי בגדה בה הן עברו את הגבול הדק בין "את עוזרת לי להיות אדם טוב יותר כשאת איתי" לבין "אני פוסטמה ואת תמימה מכדי לקלוט את זה") ולא לוותר על טדרוס (עזבי את הנאלחות הרגילה שלו. הבנאדם העליב את החתול שלך! לכל הפחות תזמיני אותו לדו-קרב), וטדרוס עצבן אותי כי הוא טדרוס, כלומר דיווה קטנה וטיפשה שהורסת הכל (ואוי-אוי-אוי מי ישמע אמא שלך עזבה את אבא שלך, סליחה באמת שהיא אדם חופשי ברשות עצמו שיש לו זכות להתאהב והיא לא חיה רק כדי לנגב את התחת המפונק שלך).
אבל עם כל זאת, הספר הזה הוא עדיין בית-הספר לטוב ולרע – כלומר הוא מצחיק, מלא אקשן, מתח, ודמויות שנאהב לנצח כמו ליידי לסו, מסדר המכשפות הכי מגניב ביקום (הארי, רון והרמיוני אאוט, הסטר, אנאדיל ודוט אין!) והורט (כן אני אוהבת אותו, תמותו), שאליהן מתווספות דמויות אדירות חדשות כמו מרלין וסינדרלה הגריאטרית. אני לא שונאת אותו (את הספר. לא את מרלין. כאילו, גם לא את מרלין). למעשה, אם לא הייתי קוראת את הספר הראשון והשני, הייתי אפילו די עפה עליו, אולי אפילו עפה עליו בהגזמה. אבל, כאילו, יש דברים שפשוט לא נועדו לקרות, ואחד מהדברים האלה הוא למתוח על-גבי טרילוגיה ספר שמלכתחילה היה לגמרי כספר בודד או לכל היותר זוג (האם סומן צ'יינני לא שמע שדואולוגיות זה מה שחם עכשיו?) אבל בסדר, זה סוף הטרילוגיה, והפעם הסוף הסופי והמוחלט (יש טרילוגיית המשך, אבל כל עוד היא לא *עוד* פתיחה מחדש של הסוף של האגדה (אלוהים, אני מקווה!) אני סבבה עם זה ויותר מכך, כי אני ממש עוד לא מוכנה לומר בייביוש לעולם הזה ולדמויות האלה) אז יאללה תקראו אותו ותסגרו מעגל.

» ביקורות נוספות של חתול השיממון
» ביקורות נוספות על הבאושר לעד האחרון - בית הספר לטוב ולרע #3