ביקורת ספרותית על ספוטניק אהובתי מאת הרוקי מורקמי
ספר מעולה

---

אחת התחושות אותן חשתי כילד ונער מתבגר הייתה תחושת האי-נוחות, תחושה שאותה אני סוחב כבר שנים ואין לי היכולת להשתחרר ממנה, או לפחות כך מרגיש לי, כמו תחושות לא נעימות בגוף כאשר נמצאים על כלי שיט בים סוער או תחושות שמרגישים בבטן כשנמצאים במטוס בזמן המראה או נחיתה. התחושה תמיד קיימת, קיימת ומוסתרת מהעולם ומתפרצת כשנוח לה, לרוב אנחנו לא מסונכרנים וכשנוח לה, לי לא.
תחושת האי נוחות, לרוב, מלווה בבדידות, בדידות קיומית שכזאת. האמת? לא תמיד הבדידות מעיקה וכנראה שהאי נוחות הכללית אותה אני מרגיש לא מתפרצת כשאני לבד, אני אפילו יכל להגיד שאלו זמנים שאני אוהב ומעריך, זמנים שבהם אני מוצא את עצמי נובר בעמקי נשמתי בעזרת ספר טוב ומוסיקה שבעזרתם יתמלא החלל הריק בשלל מחשבות, רגשות ותחושות כמו שמיים בלילה בהיר שמתמלאים באינסוף כוכבים נוצצים, תחושות נעימות ומרעננות כמו נתזי מים על הגוף ביום שמש חם.

סומירה היא בחורה שכבר מגיל צעיר הרגישה אי נוחות בחברת אנשים וחברים כמעט ולא היו לה, הבדידות הייתה חלק ממנה וגם היא העדיפה את חברתם של ספרים ומוסיקה. שאיפותיה לא היו גבוהות ובסה"כ רצתה להיות סופרת, כמו ג'ק קרואק שהיה אליל עבורה. זה התבטא בלבוש הפרוע והזרוק שלה, בכמות המגוחחת של סיגריות שהייתה דוחפת לפה אחת אחרי השניה ובאלכוהול שכל כך אהבה. היא כתבה המון, ראשה היה מלא ברעיונות, סיפורים, נופים ואנשים שעליהם כתבה. הייתה מתעוררת בצהרי היום ויוצאת אל הפארק, מחפשת את הספסל הקבוע ומתיישבת לקרוא. בערב הייתה מתיישבת בחדרה, על השולחן קנקן קפה גדול, מחברת מאפרה וקופסת מלברו.
לסומירה היה חבר קרוב שאותו הכירה בלימודי ספרות ואמנות בקולג', קולג' שממנו ברחה כמו מאש או יותר נכון ברחה מהאנשים המשעממים ומהדרך הבלתי נועזת והמתפשרת שבה התנהלו העניינים, שמו ק', עם ק היא הרגישה בנוח לשתף את מחשבותיה ואת הדברים עליהם כתבה.
ק', המספר, אהב את סומירה אך לא הצליח להמיר את הרגשות למילים ולגלות לה את שעל ליבו. במקום זאת הם היו שם אחד בשביל השניה, היו מדברים שעות בטלפון, שיחות בשעות מאוד לא קונבנציונלית, מאוחר בלילה, סומירה הייתה יוצאת אל הטלפון הציבורי שבמרחק דק' הליכה מביתה, מאחר ובביתה לא היה טלפון, והייתה מתקשרת לשוחח עם ק' שתמיד ישן בשעות האלו אך מעולם לא סינן אותה. הם היו נפגשים יחדיו בפארק ומתיישבים על הספסל ושם דיברו שעות.

סומירה התאהבה. היא התאהבה בבחורה המבוגרת ממנה בשבע עשרה שנים ונשואה, שמה מיו. סומירה תמיד אמרה שאפילו תשוקה מינית אין לה ומעולם לא הרגישה צורך לחוות חוויות מיניות ואינטימיות עם אדם, את המעט שכן חוותה עשתה כדי לקבל השראה שלאחר מכן תשתקף בצורה ספרותית.

מיו הציעה לסומירה שתעבוד אצלה בתור עוזרת אישית. סומירה הסכימה וכך היה. במהלך אותה תקופה עד הטיסה סומירה נאלצה להתמודד עם מחסום כתיבה רציני, היא שמה לב שהעבודה גוזלת לה את מרבית הזמן וכמעט שלא כתבה, נדמה שזה לא ממש חסר לה ויכל להיות שנהנתה המשגרה החדשה, או שאולי בכלל כל רגע שהעבירה בחברתה של מיו סיפק וסחף אותה למקומות בהם הצורך לכתוב לא היה עז.
העבודה לקחה את מיו וסומירה אל איטליה ומשם המשיכו לאי ביוון לנפוש ולנקות את הראש.
ביוון מיו נעלמה. איך קרה ולמה קרה? אני ממליץ לכם לקרוא ולגלות לבד.

מורקמי גאון. מורקמי יודע לרקום באופן מאוד אנושי דמויות שמאוד קל להתחבר אליהן, לפחות לי קל מאוד, במיוחד סומירה שהצליחה לרגש אותי וכל מה שרציתי היה לשבת איתה באותו ספסל, אל מול אגם צלול, עם סיגריה, בקבוק בירה וספר טוב שעליו נדסקס וברגעי משבר לחבק אותה. דמויות עם משקעים כבדים שלרוב לא מצליחות להבין את המציאות וגם אם כן אז קשה להן לקבל אותה כפי שהיא. דמויות שיעדיפו לחיות את חייהן בעולם בו אין התנגשות בין המציאות לבין הרצונות והתשוקות ממש כמו בחלום.

מורקמי פורש בפנינו משולש אהבה שלא מצליח לממש את עצמו מלווה בכתיבה סורילאיסטית שפתוחה לפרשנויות שונות ומגוונות, מעברים בין הראליזם אל עולם החלומות. הבדידות מורגשת לאורך כל הקריאה, כל אחת מהדמויות מהתלכת בעולמה שלה, ממש כמו לווינים המרחפים ונעים בחלל, לכודים במסלולם. לעתים המסלולים מתלכדים לרגע קצר, כשהרגע יעבור ימשיכו לנוע לבדם והבדידות הקיומית תחזור להציף אותן.

סיפור מרגש ויפהפה, ממליץ בחום.

» ביקורות נוספות של Rasta
» ביקורות נוספות על ספוטניק אהובתי