ביקורת ספרותית על שירת החטאים מאת יוסי אבני-לוי
ספר בסדר

---

כל אדם בוגר מדמיין, מדי פעם, קטעים ארוטיים. כל יהודי חושב מדי פעם על ה'שואה'. אבל כשלוקחים משני אלה בכמויות גדושות, ומניחים אותם זה לצד זה, מתקבל משהו הדומה לכריך של ממרח שוקולד עם פרוסות צנון - בסוף תבוא הבחילה.
מעשה בבחור כורדי צעיר שנמשך לשואת יהודי אירופה, ואפילו לו לא ברור למה, שמקבל מענק לחקור את יומנו של מי שהיה "מלך היהודים" בגטו לודז', אם בכלל קיים יומן כזה. בפולין הוא פוגש מספר דמויות שנכנסות אל חייו: מנהל ארכיב יהודי בוורשה ואשתו, יהודי זקן ניצול שואה בלודז' שמוכר פריטים מהגטו, בחורה צעירה שבה הוא מתאהב, בחור נוצרי שגילה פתאום שהוא יהודי, ועוד.
בין לבין מתוארים חייו של יעקב פרנק, מי שהיה סוג של משיח שקר ליהודים, שחייו רצופים בסקס חופשי עם בני קהילתו. וכאן קיימת הבעיה, כי למרות שאת תולדותיו של פרנק חוקרת אשתו של מנהל הארכיב, אין שום סיבה לתאר גם בפנינו את תולדותיו. באותה מידה יכלה האישה לחקור כל אדם אחר. כל כך מנותק סיפורו של פרנק מסיפור החיפוש אחרי היומן ותולדות יהודי לודז', וכל כך מנוגד לתוכן העיקרי של הספר, עד שמתחשק להפסיק את הקריאה.

» ביקורות נוספות של בת-יה
» ביקורות נוספות על שירת החטאים