כל מי שמכיר ולו במעט את הגותו של הרמב"ם, לבטח מכיר את המושג שביל הזהב, או דרך האמצע. על פי הרמבם, על כל אדם להימנע מקיצוניות, להתרחק מהקצוות ולנהוג במתינות בכל אחד מתחומי חיינו. את הקצוות אשר מהם יש להתרחק הגדיר הרמבם "קצה יתיר" ו"קצה חסיר".

אלא שהרמבם לא היה הראשון שעסק בנושא הזה. כאלף וחמש מאות שנים לפניו עסק בנושא הזה הפילוסוף היווני אריסטו וכ-200 שנים לפני אריסטו, עסק בשאלה הזו סידהארתא גואטמה, האיש שזכה לאחר מכן לכינוי "בודהה". אני בספק אם הרמבם קרא סוטרות בודהיסטיות אך אין ספק כי הוא קרא את כתבי אריסטו והושפע מהם.

סידהארתא גואטמה התנסה בשתי הדרכים הקיצוניות: האחת היא של התענגות רבה בהנאות חושים בארמונו עוד כשהיה נסיך, והשניה היא עינויים קיצוניים עד כדי הרעבה עצמית וסיגוף. כאשר השיג הארה, התעורר והואר, הפך לבּוּדְּהַה ואז הבין ששתי הדרכים הללו אינן מובילות לשלווה המיוחלת. את הסיפור הזה מביא לנו בצורה נהדרת סופר גדול אחר, הרמן הסה בספרו סידהארתא.

ספרו זה של צווייג עוסק באותה שאלה ודילמה שכנראה היתה ותישאר נצחית: כיצד על האדם לנהל את חייו. צווייג לוקח אותנו להודו שם נולד בודהה, כנראה שלא במקרה. את הסיפור על האדם המתלבט מהי הדרך הנכונה הוא מלביש על דמות בשם ויראטא וכבר בשורה הראשונה הוא כותב כי העלילה מתרחשת "טרם השנים בהן התהלך בודהה הנשגב על פני האדמה ונסך בתלמידיו את ההארה שבהכרה", ללמדנו כי הדילמות האלו נולדו עוד לפני בודהה. ואם הזכרתי את שני הקצוות אז כשהוא בקצה היתיר ויראטא הוא מצביא רב עצמה ולאחר מכן שופט רב כח, ואילו בקצה החסיר הוא אסיר בכלא. ממש כמו בודהה הוא יוצא לאחר מכן להתבודד ביער כדי להרהר במהות החיים אך גם שם, אין כנראה פתרון והוא ממשיך להטיל ספק בכל.

כמו בכל ספריו של צווייג, גם כאן הכתיבה היא נפלאה וגם בספר הזה הוא ממשיך לעסוק בנפש האדם, תחום בו הוא כנראה מצטיין.

זהו ספר(ון) נפלא שגרם לי לרצות לחזור ולקרוא את הרמן הסה. שבחים רבים מגיעים גם לתרגום הנפלא של הראל קין.

נובלה קצרה שנקראת כאגדה מזמנים רחוקים. האגדה על ויראטא שהתהלך בימים רחוקים בארץ הודו, עוד לפני ימיו של בודהה, וחיפש את "הדרך אשר יבור לו האדם". ויראטא הוא לוחם עשוי ללא חת, המכונה "ברק החרב", שבתום קרב אחד מגלה שעשה את הנורא מכל. מכאן הולך הוא ומחפש את הנתיב הנכון לנקיות, לפרישות, לטהרה, אך מהר מאוד מגלה שלכל בחירה יש מחיר, וש"אין אדם יכול להשתחרר מכל עשייה אפילו רגע אחד" (בהגווד גיטה, שיר שלישי).

סיפור קצר, ברוח הימים שבאו לאחר מלחמת העולם הראשונה, בהם סופרים בכלל וסופרים גרמנים בפרט, תרו אחר מרפא רוחני-פציפיסטי לנפשם הפצועה. הספר יצא באותו השנה שבה יצא "סידהרתא" של הסה, וקווי הדימיון ביניהם רבים. לא מיצירות המופת של צוויג, אבל זה עדיין צוויג, עם סוף מפתיע באופן יחסי ומעורר מחשבה. אז אם יש לכם שעה פנויה, לא תצטערו.

כיצד נמנע מפגיעה בסובבים אותנו? נפעל על פי צו לבנו? נשאב השראה מהכתובים? נתנזר ונתרחק מאחינו האדם? האם יש בכך בכדי להבטיח דבר מה?

ויראטא, מנהיג רוחני בראג'סטאן של פעם, עושה כל שביכולתו כדי להיות חסר רבב ואשמה מול אלוהיו. הוא עובר בבגרותו ארבעה שלבים (מעין גלגולי חיים) כדי להגשים מטרה זו.

מסעו של ויראטא, מעלה בפני הקורא מספר שאלות -
האם ראוי ששופט ידון מישהו לעונש שלא חווה בעצמו? מי שמו לגזול מאדם את חירותו?
האם שינוי תפיסתי חיובי בתקופת המאסר יכול להצדיק שלילת חירות זו?

אבל שאלת השאלות היא מניעו האמיתי של ויראטא – האומנם פועל הוא מתוך אלטרואיזם טהור או דווקא מתוך אגואיזם, שנועד לפייס קודם כל את נפשו.

חיים ללא מעשים והשלכות? היתכן? ואפילו אם כן, האם אלו חיים ששווה לחיותם?

ספר מעורר מחשבה,
מעלה ארבעה כוכבים.

בתור התחלה, קצת לא התחברתי. הסגנון והתיאור לא ממה שאני מחפש אצל צוויג, אבל בסופו של דבר זה כן זרם לי, וקראתי את הספר(ון) מתחילתו ועד סופו בנשימה אחת.
אהבתי את הרעיון, אם כי הוא קצת לעוס כשלעצמו. היו רגעים בהתחלה שקצת חששתי מסגנון פואלו קואלו וסליחה מצוויג שאני נאלץ להזכיר אותו איתו יחד באותה כפיפה, אבל הרעיון פה אחרת לגמרי.

כלומר לא לגמרי אם להיות כנה, אבל בצורה בה המסר הועבר, או פשוט בצורה בה הרעיון נכתב.

את הדמות הראשית ויראטא, לא כלכך אהבתי. לא אהבתי אישית, כלומר אותו עצמו, את הדמות שלו, את ההתחסדות המעצבנת הזאת שאולי גם שייכת לגילוי הזה של גיל התבגרות כלשהו כאשר מבינים את המושג אחריות או פשוט מעכלים את העובדה שאין תשובות. יתכן שזה גם משהו בודהיסטי שאני לא מכיר ואין לי בו נגיעה למען האמת, אבל ככה זה הרגיש לי.
ויראטא הוא איש אמת, לכאורה. הוא מחפש את האמת, וגם משתדל ליישם אותה. עם הזמן הוא מגלה שעם כל החלטה ותפנית שלו בדרך אל האמת, משהו שם קצת לא אמת. בספר זה מתבטא ביחסי אנוש שאיכשהו מישהו אחר נפגע, ואחרי כל תקל כזה, ויראטא ממשיך בתפניות.

זה מזכיר לי איזה דיון טוויטר שאפילו לא קראתי, על מישהי ששאלה "איך בעצם צמחוניים וטבעוניים מחליטים מה מוסרי ומה לא מוסרי? למה דגים כן ופרה לא? למה צומח כן?" וכו',
וזה הזכיר לי את ויראטא בספר הזה כשהוא מנסה למצוא את האמת ובאמת ובתמים מנסה להגיע לדרך הישר, הוא לא יודע איפה הגבולות של כל דבר, ואיך נכון להתנהג בעולם כזה, כשבאיזשהו שלב אני קצת התחלתי 'להתעצבן' עליו שפשוט יחיה ושיפסיק לטרחן אותי וזהו, הספר נגמר ואמנם הוא לא השפיע עליי איזה השפעות או רגש אבל סה"כ הוא היה מהנה, ובסופו של דבר ויראטא מת, ואולי האמת מתה איתו?

Die Augen des ewigen Bruders

"עיני האח הנצחי"- 1922, נובלה 'פילוסופית', אודות ויראטא, אחיו בלנגור, במשל על סיפור קין והבל...
"אלא תולדות ויראטא שבני עמו היללוהו בארבעת שמות המידה הטובה,
אבל שמו לא נכתב על ספר דברי הימים לשליטים ואף לא על ספרי החכמים, וזכרו נשתכח מלב".
(פתיחת הנובלה).
בממלכת 'רג'פוטה', 'ברק החרב'- עלו הוא ויראטא יוצא למלחמה ע"י המלך. בעמוד 15 קורה מה שקורה ומשם הגיבור ויראטא יראה בדמיונו את 'עיני האח הנצחית'...
ויראטא מתוודא בפני המלך על שקרה, והמלך ממנה אותו להיות שופט במשל תנכי נוסף ל'שלמה המלך'. ויראטא אכול רגשות אשם משחרר נשפט שרצח את אביו ושלושת בניו (בסך הכול רצח 11 בני-אדם).
"אתה לוקח ממני את חיי ועושה זאת באכזריות רבה יותר מראשי השבט שלנו, המכונה שבט הפראים. מדוע אינך הורג אותי? אני הרגתי פנים אל פנים, ואילו אתה מצווה להשליכני כנבלה מצחינה אל חשכת האדמה כדי שירקיב שם עם השנים, כי לבך פוחד מהדם ואין כוח במעיך. החוק שלך הוא שרירות, ומשפטך- עינוי הדין. הרגני על שהרגתי". (ע"מ 27).
ויראטא ניהיה יפה נפש וחומל על נשפטיו, ומיד לאחר מכן הולך לביתו ומסתגר שם 6 שנים.
צוויג מעביר את תחושת האשם של ויראטא ב
Telling
ולא ב
Showing
כך ש'עיני האח הנצחי' מועברת בציון שהתנכלו לעבד בבית משפחתו ומכאן ראה ויראטא את אחיו בלנגור. אין תיאור של סיטואציה שהקורא יסיק את המסכנות בעצמו. צוויג בנובלה זאת מאכיל את הקורא בכפית, עם 'מוסר השכל' בסוף הסיפור בנובלה שנראה שנכתבה בסדנת כתיבה של אשכול נבו, בנובלה שאפשר לקרוא בשעה ולהבינה גם בגיל 5.
ויראטא עוזב את ביתו לאחר שש שנים, הולך ליערות/ג'ונגל, מגדל קוף פצוע ומשקם אותו כדי להפכו למשרתו. לאחר שנה וכמה חודשים המלך בא ושמו יוצא ברחבי הממלכה כ'כוכב ההתבודדות'.
לבסוף ויראטא הגיבור מגיע למוסר ההשכל לאחר שפגש אישה אחת שקרוביה חיקו את 'כוכב ההתבודדות' המוערץ.
הוא מגיע למסקנה הנדושה ש'משמעות החיים' הוא בשירות ה'אל' דרך שירות הזולת וחיים בתוכה כדרך חיי המעשה.
ההמשלה ה'פילוסופית' שעדיף להיות המתבונן החיצוני, גם היא בנאלית בהַאֲבָסָה של צוויג בנובלה (מה גם משל טפל לקוראי ספרים...).

"אני מברך את כל ידידי: ולוואי ויזכו הם לראות את עלות השחר לאחר הלילה הארוך. אני,שחסר סבלנות הנני ביותר,מקדים ללכת לפניהם".
מילותיו האחרונות שהותיר שטפן צוויג. אני פחות אוהב את סיפוריו ההיסטוריים כדוגמת "עיני האח הנצחי" ו"המנורה הטמונה" (שיותר אהבתי מהנובלה הזאת).

יום עצמאות שמח למי שקרא, ותרו על הנובלה הזאת.

"צדק צדק תרדוף" אומר המשפט. או " אל תהיה צודק תהיה חכם " . מי אילו החכמים והאמרות לאורך ההיסטוריה שאליהם אנו נושאים עיניים ומבקשים את ברכתם והגותם. מי נחשב "לחוכם הדור" והאם אפשר לבחור אחד שפיו וליבו שווים למתן עצה טובה. שיושר פנימי מנחה אותו ללא משוא פנים ויהירות? והיום נהוג בקרב ההמונים לצבוא על חצרות רבנים בשביל מתת אלוהי, גזר דין שימתיק שפתיים, וודו או תפילה, ברכה וקסמים. וכל אחד מוצא את הגורו או הרב או הצדיק שעושה אותו לאדם טוב יותר,. שמנחה ומדריך וגורם לחיים להיות טיפה יותר מובנים ומבורכים .
הספר הקטן שנגמע תוך שעה תמימה מספר את האגדה ההודית על ויראטה אדם מורם מעם, "ברק החרב" . צדיק ושופט ששירת את מלכו בנאמנות שנים רבות. האמת היא שרק עלעלתי כי הופתעתי ששטפן כתב אגדה. הסתקרנתי וכך בין הררי הכביסה וספל הקפה כשהגשם לא מפסיק לרדת. הפכתי עוד דף ועוד דף עד שהפכתי את הדף האחרון בספרון. מעולם לא קראתי ספר בכזו ספונטניות.
ויראטה עושה את הדרך שלו אל האלוהות וכל פעם מוצא אבן דרך והופך אותה עד שמגיע לתובנה משלו על החיים. וכך מתגלגל אל קרב עקוב מדם שבו הוא מפתיע את אויבי המלך בלילה, הוא נלחם כמו שד והורג את האויבים עד שחלקם ברחו . בבוקר כשהשמש עלתה אחרי ששטף את הדם מהידיים גילה את מי הוא הרג. ( לא עושה ספוילר) מאותו רגע שהבין מה עשה זרק את החרב למים ונדר לא להשתמש בה לעולם. המלך לא ויתר עליו והפך אותו לשופט ויועץ. ואז תובנות לא מפסיקות להגיע אליו עד שהולך ומתבודד וגם אז יש מהמורות בדרך והרבה מסקנות. והסוף רק מדגיש כמה אנחנו מחשיבים את מי שאנחנו ביהירות, מקדשים את החומר סביבנו ואת הגוף הפיזי שהוא משכנה של הנפש. אז קצת פילוסופיה ובזעיר אנפין גם הינדואיזם. אך הכל זורם ובעיקר נקרא כאגדה שמותירה את הקורא בפה פעור בגלל הסוף הבלתי צפוי.

יש פה ספרון קטן וחכם . ושטפן הוא עילוי בכל ספריו, שמחה שקניתי את הספר ליום סגרירי וגשום. נראה לי שכל אחד יצליח להתחבר לספר ללא קשר לדעותיו ואמונותיו בחיים.

סיפור מופתי זה מובא לפנינו מאת כותב מופתי. היכנשהו כתב צוויג על הצורך לנפות מהכתיבה שורות מיותרות ולהביא בפני הקורא סיפור מזוקק והדוק. זה המקרה המופלא שלפנינו.
ויראטא הוא אדם שנודע באומץ, ביכולת להכריע מערכה. בארץ כלשהי, השם לא חשוב, המלך מאוים ע"י אויב רב עוצמה ו-ויראטא נקרא להכריע את המערכה, אכן עושה זאת, אך משלם מחיר כבד כשמתברר שהרג את אחיו הבכור שהיה בין לוחמי הצד שכנגד. עובדה זו לא מניחה לו והוא בוחר להפסיק להלחם ולהפוך לשופט צדק. מלכו נעתר לבקשתו אחרי שהכריע את המערכה הקשה.
שנים יושב ויראטא בכס השופט עד שיום אחד הוא נתקל באגוז קשה: אדם שנתפס כרוצח, כנראה פעל מתוך אמוק, אלא שפנייתו לויראטא גורמת לו להטיל ספק בעצמו. האם הוא באמת שופט צדק? האם צודק אותו חשוד ברצח, כשהוא אומר שלא ניתן באמת לשפוט אדם אחר עד שלא מגיעים למקומו?
ויראטא הוא אדם ישר, אדם חושב, אדם המטיל ספק בכל "אמת" והוא מחליט להחליף תפקידים. את ההמשך אניח והפרטים אשמיט לטובת הקוראים העתידיים.
ספרון קטן זה, רק 69 עמודים, מביא לפנינו עולם ומלואו. הרי נקודת המוצא של ויראטא חיובית היא: לוחם מוערך, שופט צדק, ויחד עם זאת לא די לו בזה. בכל אשר יפנה ויראטא לעשות החיובי יוכתם בשלילי. הכוונה טובה ומתקבלת בחיוב, אך תמיד זה ייגמר באליה וקוץ בה.
כנראה שמותר אדם מן הבהמה רב הוא. האדם מסוגל לחשוב, להסס, לשוב ולהפוך במחשבתו, לשנות כיוון כשצריך ואיכשהו בסוף זה נגמר רע.
האגדה הקטנה של צוויג פסימית וקודרת. כנראה שום דבר שיעשה האדם לעולם לא יהיה טהור וזך, לא במחשבה ולא בביצוע.

מה זה כבר 69 עמודים? סטפן צוויג ברא כאן סיפור אודות אדם מיוחס מן הבריות אשר שמו הוא ויראטה, לוחם המשרת את מלך ארצו בנאמנות ושקדנות.
ויראטה משתייך למעמד הלוחמים ''קשטרייה'' על פי פירמידת המעמדות ההינדואיסטית העתיקה. ויראטה מושל על קור רוחו, והכל משתלב בעיניו שמשדרות כנות והערצה גדולות כמו שמיים רחבים של הוד. חרבו של ויראטה שלופה ומקרינה הילה של כוח אך מגיע גם השלב שבו מופיע הסבל, ואני ראיתי נמר של אש בדרכו לנירוונה.

בשלב מאוחר יותר ויראטה נהפך לשופט, קשה לכפור בעובדה שעוד אנחנו זקוקים להם: המעשים שהאדם נוקט מדברים לנצח, ויראטה בהחלט נקט בהם.
ספרון מעניין, פילוסופי, תוסס ומעשיר מאוד.

נובלה נוספת ומשמעותית של צוויג. כתובה בסגנון שונה ממה שצוויג רגיל לכתוב. סיפוריו לרוב עוסקים במתחולל בנפש האדם. סיפורים בעלי מכלול מצומצם של כמה דמויות כשאת מרכז הספר תופסת לרוב דמות מרכזית אחת שלנפשה פנימה צוויג חודר.

הנובלה הזו שונה לחלוטין. זהו סיפור בממדים אפים המתאר תקופת חיים שלמה של גיבור הסיפור ויראטא. רוב ספריו של צוויג מתרחשים באירופה שבין שתי מלחמות העולם. סיפור זה מתרחש בהודו של לפני תקופת הבודהה, כלומר לפני יותר מ2500 שנים.
ויראטא היונו גדול הלוחמים של אחד ממלכי הודו, הוא זוכה לכבוד רב והוכרה רבה. ויראטא מחליט יום אחד שהוא קץ בלחימה ומבקש מהמלך לשחרר אותו מתפקידו. המלך משכנע אותו להיות השופט הראשי של הממלכה. ויראטא זוכה לכבוד רב גם בתפקידו זה. לאחד המשפטים מובא בחור צעיר שמואשם בהרג ורצח משפחה שלימה, הוא גוזר על נאשם זה תקופה ארוכה במרתפי הכלא החשוכים ביותר.

ויראטא מתבגר ומחליט לאחר מספר התנסויות כואבות שאיננו מעוניין לחרוץ יותר את דינם של אנשים. הוא הופך לנזיר ומתיישב ליד גדת נהר וחי לבדו עם חיות הבר.
הוא כולו תקווה שהתנזרות והתבודדות יגרמו לו לאושר וכך הוא לא יגרום סבל לאחרים. הגורל רוצה אחרת בשבילו ומלמד אותו שגם אם אתה לא עושה כלום לאף אחד אתה יכול לגרום לאנשים סבל רב.

תקראו, רק 69ע"מ של מופת כתיבה וסיפור מרתק.