בניגוד לתחומי אמנות ויצירה אחרים, תמיד הרגשתי שפרס "פוליצר" עוד איכשהו מעיד משהו על היצירה, זאת בניגוד למשל לאוסקר, שלא בהכרח מי שזכה בו יצר איזה פלא כלשהו שאנחנו חייבים לחזות בעצמנו.

אוסיף, כי מישהו שאני מאוד מעריכה את דעתו המליץ על הספר הזה בפה מלא ומכאן שנעתרתי והתחלתי במשימה, למרות שהביקורות באתר לא היו טובות, בלשון המעטה. לכאורה, משימה פשוטה – כ-260 עמודים, פונט בגודל סביר. "שבוע גג", הבטחתי לעצמי. עוד אציין, כי לכאורה מדובר בספר טיולים בו הדמות עוברת ממדינה למדינה ואני, בתור חובבת ספרים כאלה, הייתי בטוחה שגם אם לסיפור לא אתחבר, אז לפחות למקומות, לתיאור הטיול ואיזו הרגשה הוא מכניס לך ללב.

בפועל אני קוראת את הספר שבועיים ימים, עברתי 160 עמודים בקושי רב, ואתמול, בהחלטיות, סגרתי אותו והכנסתי את הספר לתיק, כדי להחזיר אותו למחרת לספריה מבלי לטרוח לסיים.

עקרונית זה ספר על גבר הומוסקסואל, סופר במקצועו, שעוד מעט ימלאו לו 50, האקס שלו מתחתן בקרוב ולכן כביכול הוא עובר משבר כלשהו. במקום להשתתף בחתונה, הוא מחליט לטייל בין מספר ארצות בכל מיני כינוסים של סופרים.

ספר טרחני, סיפור לא מעניין, הדמות הראשית חרדתית ברמה לא מוסברת ולא הגיונית, בכיין, בלי שום סיבה אמיתית להיות כזה, הוא מטייל במקומות בעולם ובכלל לא נהנה מהם, לא פתוח אליהם, סגור בתוך הדיכאון האמריקאי המשעמם שלו.

אציין שמי שהמליץ לי על זה הוא גם גבר הומוסקסואל בן כ- 40 ולכן יכול מאוד להיות שהוא מאוד הזדהה והתחבר, אבל זו ממש נישה ובטח לא דעה אובייקטיבית ויש בי אפילו קצת כעס שהוא לא הצליח לראות שהדעה שלא על הספר מגיעה מתוך ההזדהות האישית שלו מתוך נסיבותיו, וממש לא יתאים לכל אחד.

אז אתם שואלים את עצמכם – איך יכול להיות שהוא זכה בפוליצר? זה ממש מורגש שהסופר מנסה לקחת פסקה, ולהכניס בה כמה שיותר דימויים, תיאורים וקישורים, וכך נוצר מצב שאמנם הפסקה עשירה ומלאה פרטים, אבל זה זורק אותך מכאן לשם ובחזרה ואתה כבר מפספס את הנקודה ואת מה שניסו להגיד ככה שאתה קורא עמודים שלמים בלי מושג מה בעצם קרה.

לסיכום – גרוע, לא שווה את הזמן שלכם.

על עטיפת הספר נערמים הסופרלטיבים - ״זוכה פרס פוליצר / ספר נבחר של "הניו יורק טיימס" / ספר נבחר של "הוושינגטון פוסט" / ספר נבחר של "סן פרנסיסקו כרוניקל" ועוד כהנה וכנה התוויות ושבחים שכמובן אמורים לספק לנו, ההדיוטות, הבטחה לכך שטובים מאיתנו מצאו את הספר הזה נשגב. אקצר לטובת אלו שמתעצלים לקרוא ביקורות ארוכות - זה איננו ספר נשגב. זהו ספר בינוני מינוס שמידת הרלוונטיות שלו לחיים של 99.99 אחוז מהאנשים שסובבים אותנו שואפת לאפס, שהותיר אותי אדישה לשנינותו ( הלא מאוד רבה).

בתחילה חשבתי שייתכן שהעובדה שגיבור הספר הוא הומוסקסואל ועולמו שונה מעולמי היא זו שהותירה אותי אדישה וחסרת עניין, ואולי עלי להאשים את עצמי.
במחשבה נוספת פטרתי את עצמי מהאשמה, והפניתי אותה במלואה אל עיצוב דמותו הלא ריאליסטית והלא נוגעת בשום רגש של גיבור הספר.
מדובר (ספויילרים ) בסופר הומוסקסואל העומד בפני יום הולדתו ה50, אהובו הצעיר נואש מלעורר בו רגשות אמיתיים ופונה למסד את הקשר עם בן זוג אחר. לס מעדיף כמובן לא לעמת את עצמו מול השאלה מה נכשל במערכת היחסים שלו, ובוחר לברוח מהאמיתות הלא נעימות באמצעות מסע דילוגים עולמי ביו כל מיני אירועים ספרותיים סוג ב (לימוד בסימסטר קיץ באירופה, חלוקת פרסים ספרותית, כתיבת כתבה קולינרית למגזין וכדומה ). בתחילת הספר מודגש כמה נוראיים ומשפילים הם אותם אירועים ורק הצורך הנואש להתחמק מההשתתפות בחתונה גורם לגיבורנו לצאת למסע בעולם כשהוא מאובזר במזוודה מלאה בבדידות ותבוסה וייאלץ להסתכל למשבר גיל החמישים שלו בלבן של העין.
אני מתארת לעצמי שלא מעט אנשים בגיל 40 ומעלה יכולים להזדהות עם הפחד מפני ההזדקנות, מפני הלבד, לזהות את עצמם בהרהורים על כל מיני הזדמנויות שהוחמצו ושבילים שבהם לא הלכו, לא משנה אם הם הומואים, לסביות או סטרייטים, ולמרות זאת אני בטוחה שמעטים האנשים שיזדהו או יחושו אפילו קורט סימפטיה לגיבור. מדובר בייפיוף של המציאות שלא משכנע אפילו לרגע שמדובר פה במשבר אמיתי של אדם אמיתי, כמו לקרוא כתבה על משבר שעשו באיזה מגזין כרומו מעוצב עם צילומים מסוגננים ודוגמנים ודוגמניות על רקע נופים בקריביים. כל אותם אירועים משפילים לכאורה שאליהם נמלט הגיבור מתגלים כחוויות שרובנו היינו מוצאים כמפנקות ומעצימות - הוא מתארח במיטב המלונות, זוכה להערצתם של סטודנטים ומארחים, ובכללי פוגש הרבה מאוד אנשים שכולם דווקא מוצאים אותו כמעניין ובעל ערך, למרות שהוא איננו אומר או עושה דבר אחד במהלך הספר כדי ליצור בנו הקוראים רושם כזה. הוא אדם משמים ונוירוטי שהדבר המעניין והחשוב היחיד שעשה בחייו הוא להיות בן זוג של משורר חשוב בצעירותו. אם התארחות במיטב המלונות והמסעדות באיטליה, פריז ויפן זו חוויה תבוסתנית ועלובה בעיני הסופר אני תוהה אילו חיים הוא חי בדיוק.
זהו מסע לתוך הפאתטיות של מי שמנסה לשמר את עלומיו נואשות לא רק באמצעות שימור גזרתו הדקה ( עניין הגזרה מוזכר אינספור פעמים ונראה שהסופר, בעצמו בן 48 שנראה צעיר בעשר שנים לפחות מגילו מחשיב ביותר ) אלא גם בניסיון לשלא להיקשר רגשית לאף בן זוג ולהמשיך לפרפר כעלם חסר דאגות בין בני זוג רבים. הקלישאה החבוטה של מסע בעולם שהוא גם מסע לתוך העצמי מחייבת כמובן את הסוף הידוע מראש שבסוף אותו מסע יגיח אדם שונה במקצת, חמוש בכמה תובנות. אם נרצה להסתכל על הצד החיובי - אפשר לומר שהסופר נמנע מהקלישאות, והגיבור מסיים את המסע אדיוט ונכה רגשית כפי שהתחיל, כשהוא לא מתקרב אפילו לקצה קציה של תובנה ראוייה. נוכל גם להסתכל על אותו סוף בעיניים יותר ביקורתיות ולשאול את עצמנו מי לעזאזל שם בפרס פוליצר/ניו יורק טיימס/וושינטון פוסט חושב שהעלילה המופרכת הזו, והדמות האפרורית והמטופשת הזו שנעה במעגלים מהוות בסיס לרומן ראוי.
ללא ספר הפער העצום בין הפרסים היוקרתיים שמבטיחים חווייה ספרותית מרטיטה ומשנת תודעה לחוויית הקריאה עצמה הוא בעוכריו של הספר. ייתכן וציפיות מתונות יותר היו מזכות אותו ב3 כוכבים ( ספר בסדר) , אבל לא יותר.

זהו ספר מצוין, רגיש, פשוט נפלא. אין ספק שהסופר קרא היטב את הספר המצוין (טוב יותר מ"לס"...) "מפגש עם חוליית הבריונים" של ג'ניפר איגן (שגם הוא זכה בפרס פוליצר) וספג ממנו השראה רבה.

כמו כן, ברצוני לציין שזה היה מאכזב מאוד לקרוא את כל טעויות הכתיב וטעויות ההגהה שהיו בספר. בכל זאת, הרי זהו ספר מצוין, כאמור, שזכה בפרס פוליצר. אז מדוע יש בו כל כך הרבה טעויות כתיב? דוגמאות? בבקשה:

1. עמוד 11, שורה 10 מלמטה, כתוב: "הוא אחד הסופרים האוהבים עלי" במקום "הוא אחד הסופרים האהובים עלי".

2. עמוד 20, שורה 9 מלמעלה, כתוב: "הוא הפנה את גבו ללס ושלח יד על משקפיו" במקום "אל משקפיו".

3. עמוד 36, שורה 11 מלמטה, כתוב: "נקראית כך" במקום "נקראת כך".

4. עמוד 44, שורה 5 מלמעלה, כתוב: "והא תמיד אצלך בבית" במקום "והוא תמיד אצלך בבית".

5. עמוד 64, שורה 10 מלמטה, כתוב: "הם הושיט יד לסייע" במקום "הם הושיטו יד לסייע".

6. עמוד 76, שורה 1 מלמעלה כתוב "התוכניה" ובאותו עמוד, שורה 2 מלמטה, כתוב "התוכנייה". (לא עדיף לשמור על רצף? ועוד באותו עמוד?)

7. עמוד 136, שורה 6 מלמעלה, כתוב "אקסלוסיבי" במקום "אקסקלוסיבי" (איזו טעות מביכה לספר זוכה פרס פוליצר...)

8. עמוד 137, שורה 3 מלמעלה: "שרכישת בגדים בחו"ל הוא דבר טוב וכדאי" במקום "שרכישת בגדים בחו"ל היא דבר טוב וכדאי".

9. עמוד 198, שורה 2 מלמעלה: "בחלפו על פניהם" במקום "בחולפו על פניהם".

10. עמוד 213, שורה 12 מלמעלה: "לא," אומר קלוס." במקום: "לא," אומר קרלוס." (קרלוס הוא דמות משנית חשובה בספר)

11. עמוד 25, שורה אחרונה: "הוא היה בטוח לא יחשוב על פרדי" במקום "הוא היה בטוח שלא יחשוב על פרדי".

בקיצור, אני כותבת את זה כדי שזה יתוקן במהדורה הבאה של ספר מצוין ורגיש זה.

אני חושבת שרובנו, בצורה כזו או אחרת, אמרו עד כמה אנחנו מיוחדים, שונים, אפילו טובים יותר מהשאר. בין אם אלו היו ההורים שלנו, מורה או אפילו חברים.
לעומת זאת, תמיד יש את הבן אדם שיותר טוב, שיותר חכם, שיותר מצליח. תמיד מהללים אותו יותר, תמיד הוא נחשב ליותר. כמה פעמים שמעתם את ההורים מהללים תכונות אחרות באחים שלכם? כמה פעמים הרגשתם שאתם לא מספיק טובים, בינוניים, לא שווים משהו?
אני יכולה להגיד מניסיון אישי, הרבה.

יש אנשים שלוקחים את זה לכיוון טוב, שרוצים להיות כמו המודל, שמתאמצים להיות כמוהו.
יש אנשים שלוקחים את זה לכיוון הרע, שנכנעים, שהם מרגישים שהם פחות, שיורדים על עצמם כל שנייה, שמרחמים על עצמם.

לס הוא בהחלט הטיפוס השני. בן חמישים, סופר עם ביקורות גרועות שהחבר (boyfriend) הצעיר שלו נפרד ממנו והאקס הגאון שלו על סף גסיסה.
אוי לא! זה סוף העולם!
זה לא משנה שיש לו חברים, זה לא משנה שיש לו הצעות לקבלת פרסים והצעות עבודה מפה עד להודעה חדשה, הוא אומלל ומסכן.
בנוסף לכל הצרות שלו, החבר הצעיר שלו מתחתן. לס מחליט לעשות הכל בשביל לא להיות באירוע בארץ ויוצא למסע חובק עולם.

בגדול, הספר מהלל את הבינוניות. לס הוא בינוני. אין לו הרבה מה להציע לעולם, במיוחד כשהוא חושב שאין לו מה להציע לעולם. כולם מסביבו חוגגים את האישיות שלהם, את הגיל שהם נמצאים בו, את הסביבה מסביבם. הם נהנים מהחיים והם נהנים מהתפקיד שהספר נתן להם: הם שותים ורוקדים וכותבים ולומדים ופשוט חיים!
לחלק מהם יש סיפורים עצובים, טרגדיות קטנות שקורות ולא משנות שום דבר לעולם הגדול, אבל הם עדיין נהנים מהחיים. הם חוגגים את הבינוניות ואת האי מושלמות שלהם.
תודה לאל שלס מבין את הרעיון בסופו של היום. הסופר מנסה לצעוק לנו את הרעיון כל כך חזק בתוך הסיפור שאם לס לא היה קולט אותו בסופו של היום הייתי מזוזעת.
אם היו קוראים לסיפור "תפסיק להתבכיין כבר ותהנה מהחיים שלך!" זה לא היה ברור כל כך. dear lord!

איפה הייתי? אה, כן, לס.
הכתיבה מתחכמת, גאונית, אבל לא מתאימה לרעיון של הספר. בספר שבו חוגגים את הבינוניות, עדיף שהכתיבה תהיה טובה - לא יותר.
זה כמו שאני אכתוב סיפור על זקנים ואוסיף "כאילו" ומילים באנגלית למשך כל הסיפור. זה לא מתאים.
יחד עם זאת, לגריר יש כישרון בלתאר מקומות ודברים. אני הייתי בטוחה שהוא היה והכיר את המקומות האלו, לפחות עד הדפים האחרונים.


עכשיו, אתם בטח שואלים את עצמכם, למה נתתי ללס רק 2 כוכבים? בסך הכל זו ביקורת טובה, לא?

הוא משעמם.
אין לי מה לעשות עם העובדה הזו, הוא שיעמם אותי. למשך רוב הסיפור הייתי צריכה להכריח את עצמי להמשיך לקרוא כי אולי בהמשך הוא יהפוך להיות מעניין. גם אחרי שהסופר הפסיק לאמלל את הדמות שלו, הוא לא היה מעניין.
יכול להיות שבגלל שאני צעירה ולא יכולתי להתחבר לכל הבעיות של משבר אמצע החיים. יכול להיות.


בכל מקרה, סיכום: אנשים שעברו את משבר אמצע החיים, בבקשה תקראו אותו. יש מצב שהוא יעשה לכם טוב על הלב.
אנשים בינוניים שרוצים להרגיש טוב עם עצמם, שווה לנסות אותו.
לכל השאר, כדאי שתוותרו עליו.