ביקורת ספרותית על שומרת אחותי מאת ג'ודי פיקו
ספר מעולה דירוג של חמישה כוכבים
הביקורת נכתבה ביום שני, 11 בפברואר, 2019
ע"י ליז



עלול להכיל ספויילרים

פעם אמא שלי לקחה אותי לסופר למרות שממש לא רציתי, כשהיינו בדרך ממש התרגזתי למרות שהייתי בת שתיים עשרה. אמרתי לה: "אני לא רוצה לבוא לסופר" והצעתי לה שהיא תיקח את אחותי הקטנה.
היא ענתה: "לא בא לי לקחת אותה, בא לי לבלות זמן איתך."
חשבתי שהיא סתם צוחקת, ידעתי שהיא פשוט אוהבת שאני עוזרת לה לעלות את הקניות. אז אמרתי: "בואי נבלה זמן ביחד במקומות אחרים, כמו גלידריה או קניון." אמרתי את זה במין צחוק, כי שתינו שונאות את הקניון.
היא צחקה ואמרה: "ליז, את תתגעגעי לזמנים האלו איתי."
ואני חייכתי ולפני שהשיחה השתתקה אמרתי: "אני אתגעגע לזמנים איתך, לא לזה שאנחנו הולכות לסופרים."
אבל אמא שלי הפסיקה לריב איתי ועם אחותי שנבוא איתה והתחילה ללכת לבד, ואז אני הצעתי את עצמי. כי כן התגעגעתי.

אנשים לוקחים הכל באופן זמני, זה למה מוות זה דבר כואב כל כך. כשאני רבה עם חברה או מפסיקה לדבר עם איזה בן אדם שהעליב אותי - אני בטוחה בכמעט כל האחוזים האפשריים שנחזור לדבר. הרי מי רוצה להאמין שמשהו הוא לנצח, מי מאמין במשהו שלא ניתן לתיקון?
אבל מוות אינו ניתן לתיקון, והלב שיכאב לאחר מכן, והזיכרונות. והחיים. המוות הוא כואב מידי בשביל מי שחי.

אם תשאלו אותי מה הפחד הכי גדול שלי, אני אגיד שהוא לאבד מישהו קרוב אליי. אם תשאלו אותי מה אני מוכנה לעשות בשביל בן אדם שאני אוהבת הייתי אומרת שהכל, הייתי מתה בשבילו, הייתי נותנת לו את עצמי, את הכליות, את הגוף, את הכל. כל עוד הם יחיו, כל עוד הם ידעו כמה אני אוהבת אותם. אבל בעצם, מי רוצה להיוולד בשביל לתת, מי רוצה לחיות בשביל למות? כי אני לא, אני כנה עכשיו. אם הייתי נולדת בשביל לתת לאחים שלי איברים, הייתי מבינה שעם כל התועלת שאני מפיקה בשבילם, אני לא שווה כלום.

אנה, אנה היא קטנה ממני בשנתיים ותישאר ככה לנצח. אנה היא דמות שכאבה לי יותר מכולן, אנה היא היתה זאת שגרמה לי לבכות ולצחוק, היא גרמה לי להבין שבעצם... זו נקודת מבט, שבעצם זה שאחותי היא עלוקה מעצבנת מראה שהיא אוהבת אותי. אנה היא הכל, אנה היא הסיבה. אנה לא היתה מוערכת מספיק. אף אחד לא היה מוערך מספיק. לא ג'סי, לא שרה, לא בריאן, לא קייט. אף אחד מהם לא קיבל את מלוא הכבוד שהיה צריך. אבל ברצינות, מי מקבל?

החיים לא הוגנים, בכלל לא. כי נולדה לך ילדה ולאחר שנתיים/שלוש אומרים לך שהיא כנראה תמות. ואז מה משנה? בואו נהיה כנים, מה אז משנה?
הכל. וכלום.
כי זו הייתה קייט, זו הייתה שרה, זה היה בריאן. ג'סי לא היה, ג'סי נאבד בדרך. וזה כואב, כי גם אנה נאבדה. והיא ניצחה, אבל עדיין, היא לעולם לא באמת תדע.

אתם יודעים מה זה הרגע הזה שאתה קם בבוקר, מסתכל על הבן אדם שהכי אהבת ומבין שאיבדת אותו?
כי זה - זה - מה שגרם לי לבכות בספר. זה לאבד חיים, זה לאבד אהבה, זה לאבד את עצמך. זה למצוא את עצמך. זה יותר מרק ספר, זו חוכמה. הספר הזה היה יותר מרק ספר, הוא היה עצבים, הוא היה בכי, תסכול, כאב, כעס. הוא היה טוב ואני מעידה.

הוא היה שווה את זה, את הדמעות, הכאב, הלב שממשיך להידקר. הוא שווה. ואם לא קראתם, קודם כל תלכו לתת לכל מי שחשוב לכם חיבוק ונשיקה על הלחי ואז תקראו אותו. כי הפחד הכי גדול הוא לא עכבישים או נחשים, זה פשוט להבין שהחיים יותר חשובים בשביל שנפקיר אותם ולא ניתן להם תשומת לב.
11 קוראים אהבו את הביקורת
אהבת? לחץ לסמן שאהבת




טוקבקים
+ הוסף תגובה





©2006-2019 לה"ו בחזקת חברת סימניה - המלצות ספרים אישיות בע"מ