ביקורת ספרותית על שנים-עשר סיפורים נודדים - ספריה לעם #399 מאת גבריאל גרסיה מארקס
ספר בסדר

---

מארקס מבהיר בפתיח לא קצר, מדוע כמות כזו של סיפורים, כרבע ממה שצבר, היכן מיקם אותם ועוד פרטים כדי למקם את הקורא. האם זה הופך אותם למיוחדים במינם?
מארקס יודע לכתוב היטב. אין שומן מיותר וככל כותב מיומן של ספרים מלאים, גם סיפוריו הקצרים כתובים היטב, אבל ככל כותב מיומן אחר, הוא שב ומוכיח כי מי שמיומן בכתיבת ספרים באורך מלא, אין הדבר מבטיח את איכות הסיפורים הקצרים. לרוב מדובר בכך שאין ממש פאנץ' ליין והקורא נותר כשחצי תאוותו בידו כפול מספר הסיפורים הקצרים כמעט.
באחד הסיפורים שני ילדים קטנים בכיתות א' ו-ג' מבקשים מאביהם סירה. הם גרים במדריד, מקום סחוף רוחות וחם, נטול נהר או ים. אבל את בקשתם הם מקבלים לאחר שהוכרזו מצטייני השכבה. בסופו של דבר הסירה הועלתה בקושי לקומה החמישית ואף זכתה לשוט... הנזק היה רב.
בסיפור אחר צעירה נתקעת ברכבה השכור ובעידן נטול סלולארים היא לא מצליחה להודיע לבעלה שתאחר והוא צריך לצאת להופעה כקוסם לבד, ללא אשתו העוזרת לצדו. אוטובוס עוצר לידה ולוקח אותה למקום בו מצוי טלפון, אך לטלפן היא לא זוכה, ולא רק לטלפן. המקום הוא בית משוגעים ולכל אחד בקשות משונות. לאחר שבועות בעלה מצליח לארגן ביקור, ביקור שגם ממנו היא לא נחלצת מבית המשוגעים.
וכך הלאה.
הסיפורים מלאי חן, נטולי סוף משכנע ואינם נראים כתרגילי כתיבה כמו סיפורים קצרים רבים מאת סופרים נודעים למעט, טדאאאם... צוויג. צוויג בהחלט משכנע בקצרים ובארוכים.

» ביקורות נוספות של מורי
» ביקורות נוספות על שנים-עשר סיפורים נודדים - ספריה לעם #399