הגעתי לספר הזה משלוש סיבות עיקריות: ראשית, האכזבה מספרה של אולגה טוקרצ'וק "נדודים". חיפשתי חוויה מתקנת לנושא הנדודים, רחב ומעורפל ככל שיהיה. נושא זה נראה לי מעניין ולמרבה הצער רלוונטי, במיוחד במקום בו אנו חיים. שנית, רציתי להתרענן באסופה של סיפורים קצרים. שלישית, רציתי לקרוא משהו מפרי עטו של מרקס. עברו שנים רבות מאז שקראתי ספר שכתב סופר נפלא זה. התגעגעתי ליכולת המופלאה שלו, בעיני, לשלב מציאות ובידיון למקשה אחת, ללא תפרים גסים.

ההקדמה המעניינת של מרקס בהקדמה אודות תהליך יצירת האסופה הציבה עבורי רף גבוה של ציפיות: 18 שנים חלפו מאז החל מרקס לכתוב את הסיפור הראשון (1974) ועד לפרסומה של האסופה (1992). מרקס עיבד שוב ושוב את הסיפורים ואף טרח לבקר שוב בערים בהם התרחשו סיפוריו כדי לבדוק את זכרונו. לביקורים אלה היתה תוצאה מבורכת, בעיני: "..יצאתי איפוא לנסיעה קצרה כדי לחזור ולהתוודע אל ברצלונה, ז'נבה, רומא ופריס. כולן עד אחת לא היתה להן עוד זיקה לזכרונותי:...הזכרונות המוחשיים נראו לי רוחות-רפאים, והזכרונות הכוזבים נראו לי אמיתיים כל-כך, עד שתפסו את מקומה של המציאות. לא אוכל איפוא עוד להבחין בקו הגבול שבין האכזבה לגעגועים". מצב עניינים זה הביא את מרקס למסקנה: "....בגלל החשד המועיל , שאולי כל מה שחוויתי באירופה אינו נכון, לא הייתי צריך לשאול את עצמי היכן מתחילים החיים והיכן הדמיון". לדבריו, של מרקס, בשלב האחרון, 18 החודשים האחרונים לפני פרסום הספר, הוא נכתב כמקשה אחת: "...מאחר שכתבתי את כל הסיפורים בעת אחת...הצילה אותי הראיה הכוללת...מן הצורך בהתחלות רצופות ומייגעות, ועזרה לי לצוד גודש מיותר וכפילויות קטלניות".

קסמה של האסופה הזו הוא, בעיני בשילוב שבין האינדיבידואלי לבין הקולקטיבי: מחד, כל הסיפורים קשורים זה לזה באופן תמטי: הם עוסקים בנדודים; במהגרים מאמריקה הלטינית המתגוררים באירופה או כאלה אשר שהו בה תקופה מסוימת וחזרו למולדתם. אך כל אחד מהסיפורים האלה עומד בפני עצמו, הן מבחינת העלילה והן מבחינת גיבורי הסיפורים, מאידך. על כך יש להוסיף את יכולתו המרהיבה של מרקס לספר סיפורים: כל אחד מהסיפורים קולח ומהווה קריאה מהנה (אם כי לא כולם משובחים); התיאורים צבעוניים ואמינים; הדמויות בנויות נפלא ובאופן אמין.

גורם מושך נוסף הוא האוסף המגוון של גיבורי הסיפור: גברים ונשים, כאחד: מנשיא מודח ("דרך צלחה, אדוני הנשיא") ובת משכילה למשפחה מיוחסת (דמך בשלג") ועד לאיכר קשה-יום מקולומביה, הנושא את גופת בתו בת ה-7 שלא הושחתה במשך עשרות שנים ("הקדושה"), ולנערה מברזיל שנמכרה לזנות בגיל 14 וכת מתכננת את מותה בספרד ("מריה דוס פרזרש").

גם מה שאין בספר עורר אצלי עניין. למעט סיפור אחד ("דרך צלחה, אדוני הנשיא"), וגם זה בנסיבות מיוחדות, לא זכור לי סיפור שיש בו יש דיון כלשהו בעניין הגעגועים למולדת הישנה. כל אחת מהדמויות מוצאת את מקומה בחברה החדשה. לא כולן חיות באושר ועושר: נדודים – יש געגועים – אין.

חלק מהסיפורים קשור לאחרים באמצעות נושא משותף. כך אירוע טבע קיצוני משנה את מהלך העלילה: גשמים עזים ומכונית שנתקעה משנה את מהלך חייה של צעירה מכסיקנית יפיפיה שכל רצונה היה להודיע לבעלה שהיא תאחר ("באתי רק לטלפן"); נחשול ענק גורם למותה של אשה הנמחצת במכוניתה. זה אגב, הוא היחיד שמתחיל מסופו ("אני חולמת בשכר"); ומה מעוללת הרוח הצפונית העזה לתושבי ברצלונה ולמבקרים בה ("רוח צפונית").

שני סיפורים מוקדשים למקומו של האפיפיור בחיים של הקתולים פשוטי העם: כך מרגריטו דוארטה, איכר מקולומביה מגיע לרומא כדי לשכנע את האפיפיור להכיר בבתו המתה כקדושה ("קדושה"); לאלמנה האדוקה פרודנסיה לינרו מריואצ'ה שבקולומביה יש רק בקשה אחת לאחר שהתאלמנה – לראות את האפיפיור ("שבעה עשר אנגלים מורעלים").

שלושת הסיפורים שהסבו לי את ההנאה הגדולה ביותר הם: "מריה דוס פרזרש", המתאר את חייה של אותה אשה שהתפרנסה מזנות. הדמויות מרשימות והסוף מושלם. הסיפור השני הוא "האור דומה למים", מהסיפורים הקצרים שבקובץ אודות שני אחים במדריד החושקים בסירה כפרס על הצטיינותם בלימודים. היכולת של מרקס ליצור עולם סוריאליסטי מזכירה סצינות ב"מאה שנים של בדידות". הסיפור השלישי הוא "באתי רק לטלפן", שהוזכר קודם, סיפור קפקאי מעולה.

הסיפור שפחות הרשים אותי הוא "המטוס של היפיפיה הנרדמת". על פגישה מקרית של המספר עם יפיפיה בשדה התעופה ובמהלך טיסה ארוכה.

ואיזה סיפור חסר באסופה? מרקס מזכיר בהקדמה שהאסופה כללה 18 סיפורים ביניהם סיפור המבוסס על חלום שחלם אודות השתתפותו של הסופר בלווייתו שלו. למרות שהמשתתפים לבושים בבגדים קודרים, הכל נראים שמחים ובמיוחד הנפטר שכן הוא זוכה להיות במחיצת חבריו האהובים ביותר....מרקס זנח את הסיפור משום שלדבריו לא הצליח לתאר חגיגת רעים כמו זו שראה בחלום.

השורה התחתונה: אוסף מגוון של סיפורים שמחד, שונים זה ומזה ומאידך, קשורים לנושא כללי. הסיפורים קולחים, הדמויות מכל שדרות החברה מעניינות מאד. הספר ענה על כל הציפיות שלי מאסופת סיפורים.

"אם אקרא סיפור טוב – ארצה לכתוב. אם אקרא סיפור רע – אהיה בטוח שאני יכול לכתוב טוב ממנו." כך אמר פעם גבריאל גרסיה מארקס.

ספר זה של מארקס הוא קובץ של 12 סיפורים קצרים שפורסם לראשונה ב־1992. מדובר באוסף סיפורים שכתב מארקס במשך שנים רבות, אך רק לבסוף אסף וערך אותם יחד לקובץ אחד. חלקם התפרסמו במקור בעיתונים או מגזינים. המכנה המשותף של כל הסיפורים הוא שכולם מתרחשים מחוץ לדרום אמריקה, בעיקר באירופה ומכאן כנראה השם סיפורים נודדים. הסיפורים נעים בין מצבים יומיומיים לכאלה עם גוון מיסטי או סוריאליסטי – כמו האישה שמקצועה הוא לחלום, גופה של ילדה קדושה שממשיכה לא להזדקן, או הסיפור שבו בחורה צעירה מוצאת את עצמה נשכחת במוסד פסיכיאטרי, סיפור שעוד אחזור אליו בהמשך. למרות שמדובר בסיפורים קצרים, כל אחד מהם כתוב בקפידה, מלא באווירה, בדמויות חיות ובפרטי חיים שמארקס מיטיב לתאר.

כמו בכמה ספרים אחרים שלו שקראתי, גם קובץ סיפורים זה שזור לכל אורכו באהבתו של מארקס לספרות עצמה. מארקס מזכיר כאן סופרים אהובים עליו כמו פבלו נרודה, יאסונרי קוובטה וגם את ויניסיוס דה מוראיס ("האהבה היא נצחית כל זמן שהיא נמשכת" – משפט לפנתיאון). אחד הסיפורים בספר די מזכיר את הסגנון של פרנץ קפקא ובהחלט ניתן לומר שהוא סיפור קפקאי: "באתי רק לטלפן".

סיפור זה מתאר קומדיה של טעויות ההופכת לסיוט. גיבורת הסיפור מריה נלכדת באשפוז כפוי רק משום שעלתה במקרה לאוטובוס הלא נכון. מארקס משלב כאן יסודות ריאליסטיים עם תחושות של אובדן זהות ומתאר לנו כיצד האדם הקטן מתנגש במוסדות אטומים – ונשבר. האם יש יותר קפקא מזה? הגבול בין רציונל לאבסורד מיטשטש ואנו מלווים את הדמות במאבקה חסר הסיכוי מול הממסד.

מארקס מביע הרבה חמלה כשהוא כותב על גיבוריו. כך בסיפור הפותח את הספר "דרך צליחה אדוני הנשיא", מספר מארקס על אדם שהיה נשיא רודן המגיע לשווייץ לצורך קבלה של טיפול רפואי. שם, הוא פוגש באיש פשוט – הומברטו, נהג אמבולנס מקומי ממוצא קריבי שמזהה אותו, אך לא מגלה זאת. הומברטו מרחם על הנשיא לשעבר ומתחבר אליו מתוך תחושת חמלה. הוא ואשתו מציעים לו עזרה, מגישים לו אוכל, מלווים אותו לבית החולים ותומכים בו לכל אורך התהליך באצילות פשוטה ובלי אינטרסים.

ענין החמלה בולט גם בסיפור "מריה דוס פרזרש', סיפור על זונה מזדקנת המתחילה בהכנות לקראת מותה הקרב ובא. בכלל נראה לי כי מארקס מייטיב לכתוב ולתאר את אלו שנדחקו לשולי החברה.

חשוב לי לומר כי לא כל הסיפורים כמובן אחידים ברמתם, אך רובם טובים ואלו הופכים את הספר לשווה קריאה.

מארקס מבהיר בפתיח לא קצר, מדוע כמות כזו של סיפורים, כרבע ממה שצבר, היכן מיקם אותם ועוד פרטים כדי למקם את הקורא. האם זה הופך אותם למיוחדים במינם?
מארקס יודע לכתוב היטב. אין שומן מיותר וככל כותב מיומן של ספרים מלאים, גם סיפוריו הקצרים כתובים היטב, אבל ככל כותב מיומן אחר, הוא שב ומוכיח כי מי שמיומן בכתיבת ספרים באורך מלא, אין הדבר מבטיח את איכות הסיפורים הקצרים. לרוב מדובר בכך שאין ממש פאנץ' ליין והקורא נותר כשחצי תאוותו בידו כפול מספר הסיפורים הקצרים כמעט.
באחד הסיפורים שני ילדים קטנים בכיתות א' ו-ג' מבקשים מאביהם סירה. הם גרים במדריד, מקום סחוף רוחות וחם, נטול נהר או ים. אבל את בקשתם הם מקבלים לאחר שהוכרזו מצטייני השכבה. בסופו של דבר הסירה הועלתה בקושי לקומה החמישית ואף זכתה לשוט... הנזק היה רב.
בסיפור אחר צעירה נתקעת ברכבה השכור ובעידן נטול סלולארים היא לא מצליחה להודיע לבעלה שתאחר והוא צריך לצאת להופעה כקוסם לבד, ללא אשתו העוזרת לצדו. אוטובוס עוצר לידה ולוקח אותה למקום בו מצוי טלפון, אך לטלפן היא לא זוכה, ולא רק לטלפן. המקום הוא בית משוגעים ולכל אחד בקשות משונות. לאחר שבועות בעלה מצליח לארגן ביקור, ביקור שגם ממנו היא לא נחלצת מבית המשוגעים.
וכך הלאה.
הסיפורים מלאי חן, נטולי סוף משכנע ואינם נראים כתרגילי כתיבה כמו סיפורים קצרים רבים מאת סופרים נודעים למעט, טדאאאם... צוויג. צוויג בהחלט משכנע בקצרים ובארוכים.

גרסיה מארקס היה עיתונאי יש לו הכשרון לדווח כעיתונאי.
"מאה שנות בדידות" הידוע שבספריו מבוסס על דיווח ארוע אמיתי שהתרחש בחופים הקריביים של קולומביה. על מאה שנות בדידות קבל נובל לספרות.
אני מעדיף את הספר הזה, בעיני גדולתו של סופר באה לידי ביטוי דווקא בספור הקצר.
אין מקום למילים מיותרות "מיטב המילים במיטב סידרן"
כך כתבה לאה גולדברג כשהסבירה את המונח שירה-כך אני רואה את אומנות הספור הקצר.
הספר הזה מכיל ספורים קצרים על דמויות החיות במציאות הזויה .
הוא מציין שמצא אותם במאמרים בעיתונות .
כשמארקס משפץ זוהי בריאה מחדש, הכתיבה שלו-נקיה מאד.
לקח כתבות ועשה מהם פנינים ספרותיות.
אני אהבתי את הספור הראשון "דרך צלחה אדוני הנשיא"
הוא מתאר שם נשיא של מדינה דרום אמריקאית הנאלץ לגלות מארצו-בעיקבות הפיכה.
בדרום אמריקה כמו בדרום אמריקה.
מסתובב כגולה לא בריא, רדוף. ונרדף ידי מחשבותיו.
בסך הכל איש קטן זקן וחולה ולקראת הסוף "מהפך" חוזר לנשיאות בארצו.
בהחלט לא בילתי אפשרי במקומותיהם.
מארקס מלווה אותו והקוראים רואים אותו מבחוץ וחודרים לנפשו - כמו צילום רנטגן.
ספור נוסף מדהים ובעיני טרגי מאד הוא הספור האחרון "נתיב דמך בשלג" תאור מסע של צעירה מדממת שרק נישאה- עד לסופו הטרגי.
בחרתי שניים אבל גם שאר הספורים נפלאים.
הוא "זורם" בכתיבה-זה "יוצא לו" בקלות.
מצליח לפענח צפונות נפש בעיקר של טיפוסים דרום אמריקאים
כך שכל קורא יכול להבין ולהזדהות אתם.
כשאני קורא בספריו ברובם (ישנם פוליטיים מאד אותם אני פחות אוהב.) יש לי תחושה שאני עומד אחרי גבו של הגיבור ומסתכל דרך העיניים שלו.
אני רואה אותו, את מעשיו ותגובותיו מבחוץ.
אבל גם נמצא בפנימיותו ומבין מה קורה לו בראש באותה העת.
זה קסם האומנות שלו בזה הוא מיוחד כל כך.
הספר הזה והספורים שבו בדיוק משקפים את היכולות
המופלאות של הסופר הענק הזה.
אם להשוות את מארקס למוסיקאי-זהו מוצארט ספרותי.
לא צריך להיות מבקר או פרשן ספרותי כדי לראות זאת.
כל אחד יגלה זאת אחרי מספר עמודים שהאיש הזה הוא באמת ענק ספרותי.

התאכזבתי למרבה הצער. באתי אליו כמו לבקר אהוב נפש ומצאתי בית נטוש עם רוחות רפאים של סיפורים, למרבה הזוועה חלק ידעתי לנחש מה יהיה בסוף לפי הכותרת, חלק לא הבנתי מה הרעיון,מעט מאוד נגע בי , אף אחד לא יכל לטלטל. עזבתי במפח נפש .

גבריאל גרסיה מרקס אינו סופר, מרקס מספר והעלילה נשפכת קולחת כמים זורמים , בספרו זה לדעתי מגיע לאחד משיאי הספרות יותר מספרים כמו מאה שנות בדידות הידוע בספריו.
מרקס מצליח לצייר "מניטורות" מושלמות בסיפורים בספורים קצרים אחרי קריאת כל אחד מהספורים נשארת תחושה נגיעה בנפש כמו אחרי האזנה למוסיקה איכותית. לא להחמיץ!!!

שניים מתוך השנים עשר היו טובים יחסית ("הקדושה", "אני חולמת בשכר"). כולם עם קצת פנטזיה,
והמוטו - גורלם הלא ממש מוצלח של בני אמריקה הדרומית ביבשת אירופה.

מעולה, מדהים, מרגש, מפחיד, מצחיק, הסיפורים הקצרים הכי טובים שנכתבו אי פעם. לקרוא לקרוא לקרוא, פשוט ספר מעולה, ספר חובה לכל דבר. ללא ספק עולה על מאה שנים של בדידות ועוד יותר על אהבה בימי כולירה.

כטבעו של קובץ סיפורים חלקם טובים ומענינים וחלקם טובים פחות אבל הכתיבה של מארקס כיפית כרגיל.