ביקורת ספרותית על 1984 - ספריה לעם #154 מאת ג'ורג' אורוול

---

קראתי את הספר לפני כמה שנים; התגעגעתי - ושבתי לקוראו שנית לאחרונה.
דומה שאין עוד משהו שלא נכתב עליו, ואין עוד מילה שלא נאמרה עליו, ואין עוד תובנה שלא נלמדה ממנו.
ואם כן, למה זה שאקדיש מזמני ואכתוב עליו כמה מילים?
אֶה, כמובן, אכתוב בכל זאת.

הסופר הפליא לנתח ולהבין את חוכמת המפלגה השלטת. את הרצון הכפייתי שלה בשליטה, ואת העובדה שהיא תעשה הכל הכל הכל - כדי לממש את השליטה שלה. וככל שהטכנולוגיה מתקדמת, כך המפלגה יכולה לרתום לצרכיה יותר ויותר כלים מחרידים כדי להגדיל ולהגביר את שליטתה. בספר היא עושה זאת באמצעות הטלסקרין - בן דמותו של הסמארטפון המודרני, בערך. המכשיר הלז קבוע בכל בית, ואולי אף בכל חדר, והוא עושה שתי פעולות בבת אחת:
1- מרגל אחרי האזרח, מתעד כל רגע ורגע מחייו, ובעיקר מנסה לשמור עליו שלא יגלוש ל'פשע מחשבתי' (חושבפשע בלשון הספר...).
2- מרביץ באזרח שוב ושוב את השקפת עולמה של המפלגה. סיסמאות נבובות, הליכות חיים, ובעיקר הערצה עצומה סביב המפלגה.
הדבר המחריד קורה דווקא בסוף הספר, ממש בעמודיו האחרונים, בהם הגיבור מקבל את תפיסת עולמה של המפלגה, ומבין אל-נכון שהמציאות היא מה שהמפלגה אומרת, ולא מה שהוא רואה; שומע; מרגיש ומבין. הגיבור מבין שעליו לשבור את ההתנגדות הפנימית שלו לסתירה בין מראה עיניו - לבין דברי המפלגה.
הוא מתאהב במפלגה, מחבב ומעריץ אותה - על כך שהיא הצליחה 'לאבחן' אותו כלוקה בבעיית ניתוק מהמציאות - שהרי חושיו שלו קולטים מציאות שאיננה קיימת, אליבא דהמפלגה.
בשורה האחרונה של הספר, הגיבור מתמלא אהבה גדולה ל'אח הגדול' - המפלגה, על כך שהיא גם 'עזרה' לו להפנים ולהאמין שתפיסת עולמו הייתה שגויה, וכי כל דברי המפלגה - אמת.

ואם תרשו לי, זה הדבר המפחיד באמת בספר. לאו דווקא השליטה הטוליטארית של המפלגה באזרחיה, אלא הקרע שהיא יוצרת בתוכך: בין מה שחושיך מורים ומרגישים, ובין מה שהיא טוענת שזוהי האמת.

ועכשיו הלכתי לישון.

» ביקורות נוספות של קורא כרוני
» ביקורות נוספות על 1984 - ספריה לעם #154