ביקורת ספרותית על האהבות של אדם שארפ מאת גרהם סימסיון

---

זה יהיה טיפונת ביקורת ספרותית, ובעיקר מאסה אידאולוגית. אל תגידו שלא קיבלתם התראה מראש.

קניתי את הספר בלב חצוי. מצד אחד ידעתי שהמחבר הוא אותו גרהם מפרוייקט רוזי, מצד שני; לא האמנתי שהוא יצליח לכתוב שוב יצירה כה טובה. ככה זה. יש לי אינטואציות ממש מפותחות.
וצדקתי, כמובן, שאפו לי.
הספר לא ברמה של פרוייקט רוזי, לא הראשון ובוודאי שלא השני.
אז מה כן? ספר טוב ונחמד, ששווה קריאה, אם תנסו לשכוח את פרויקט רוזי...

ועכשיו, רבותיי, נדבר על הספר עצמו.
אני מניח שהמחבר אוהב את הדמות שהוא יצר, את אדם שארפ. מקווה בשבילו. כי אני - לא יכולתי לסבול את הטיפוס.
הנה תקציר העלילה - זהירות, ספויילר: מר אדם שארפ נשוי לגברת כלשהי, מערכת היחסים שם לא משהו. הוא נזכר בחברתו מלפני 20 שנה בערך, והיא יוצרת איתו קשר שמאוד מהר נהפך למשהו מאוד עסיסי.
הוא נשוי, היא נשואה, ואף על פי כן הם נפגשים.
וכמובן, הנישואין שלהם (כל אחד עם בת/בן) זוגו - רק הולכים ומתדרדרים. בהתאמה.

בסוף הספר (הזהרתי מספויילרים, מצטער) אדם מבין שעדיף לו להשאר עם אשתו ולהניח לחברתו הוותיקה, והוא אף מעודד את בעלה של חברתו - שכמעט ועזב אותה בגללו (!) לחזור אליה ולשפר את הנישואין שלהם.

כשקראתי את הספר, לא יכולתי שלא לכעוס על מר שארפ, הכאילו חביב ומאורגן.
יש לך אישה, תשקיע בה. למה אתה נדחף לאחרים בתוך הנישואין שלהם, וחושב שמותר לך בשם האהבה?
תתבייש.

» ביקורות נוספות של קורא כרוני
» ביקורות נוספות על האהבות של אדם שארפ