הספר הראשון היה ספר גימיק חביב למדי.
האוטיזם של דון הוצג כספק מקור לקומדיה משעשעת ספק כוח על שאיפשר לדון ללמוד מגוון של תחומים ויכולות בקלות ובמהירות.
הספר השני כבר לגמרי היה קומדיה מלווה בתחושה שהגימיק מיצה את עצמו.
לשלישי לא חשבתי להמשיך, עד הביקורת של נצחיה ששכנעה אותי (תודה:)).
הספר עוסק במגוון נושאים אבל מעל כולם - הקשר בין הורים לילדים. 
בעידן השפע שאנו חיים בו יש גם שפע של אבחונים ותסמונות שלא היו מוכרים בעבר. 
נראה לי שלא מעט הורים יכולים למצוא את עצמם בדילמות של דון ורוזי, גם אם לא בכיוון של אוטיזם דווקא: האם לאבחן או לא לאבחן? לאבחן ולקבל את סל ההקלות הנלוות ואת הסטיגמה והדעות הקדומות? לא לאבחן ולנסות להתמודד לבד? מה נחשב בעיה ומה נחשב חלק מהאישיות שלא היינו מוותרים עליו? האם נכון לומר "אדם עם אוטיזם" או "אוטיסט"?
האחריות שלנו ההורים, לעזור לילד לזהות את הבעיות ולטפל בהן מצד אחד, אך לא לגלוש לאבחון יתר וטיפול יתר מצד שני - היא בעיה של הדור שלנו שלא היתה קיימת בעבר.
הקשר של דון עם אביו נחשף גם הוא בספר הזה, לצד הדילמה שכמעט כל הורה מכיר: האם אני הופך להיות כמו ההורים שלי? האם אני רוצה להיות כמותם? איך מנטרלים את המקום הרגשי הזה, את ההורה שלי שקופץ ממני לפעמים כשלא רציתי ולא תכננתי, ואיך לומדים לקחת מההורים שלנו את מה שהיה טוב ונכון ולא להימנע רק בשביל לקיים את הבטחת הילדות "אני לא אהיה כמו ההורים שלי"?
ספר שמצליח להיות קליל ומעורר מחשבה בו זמנית.

סיפורו של דון טילמן הוא סיפור חיים.
בן אדם מחפש בת זוג, מוצא אותה, מבלה בחברתה, בת הזוג נכנסת להיריון, תינוק נולד, התינוק הופך לילד, הילד הופך לנער, הנער הופך לגבר, הגבר מחפש בת זוג, מוצא אותה, מבלה בחברתה, בת הזוג נכנסת להיריון, תינוק נולד, התינוק הופך לילד, הילד הופך לנער, הנער הופך לגבר, הגבר מחפש בת זוג, מוצא אותה...

טוב, טוב, הבנתם את העיקרון, נכון?
זה יכול להימשך ככה נצח נצחים. זהו מעגל החיים.

אבל האם המעגל הזה באמת נחוץ בשביל חומר לספר? לא יודע.

מה שאני כן יודע, הוא, שהספר הזה נחמד בסך הכל. אין בו את הקסם של הראשון, והשנינות של דון טילמן כבר לא עושה לי את זה כמו בעבר, אבל כמו שאומרים, "ילדים זה שימחה" - ואם עוד טילמן הצטרף למשפחה, אז מי אני שאתנגד לכך?
במהלך הספר דון טילמן לומד להכיר את עצמו טוב יותר, בעיקבות התפקיד של חינוכו של בנו האדסון שהוטל עליו, שמסתבר שגם לו יש אספרגר. הבן לא מוצא את עצמו במיסגרת הבית ספרית ובחיים בכלל, והאב מנסה בשלל טכניקות לפתור את הבעיה. יחד הם מתקרבים אחד לשני ולומדים להכיר זה את זה טוב יותר, וגם כל אחד את עצמו.

בסך הכל הספר כתוב טוב, לעיתים קצת מעיק עם קטעים שהיה אפשר לוותר עליהם ולעיתים זורם ומהנה. לא כמו הראשון, פחות או יותר כמו השני. נקווה שלא יהיה רביעי, כי ממש לא בא לי לראות את דון טילמן מת, ושהנין שלו מתעסק בענייני ירושה.

"נחכה עד שהפסיכולוג יבוא", אמרה היועצת.
"כן, כדאי שנחכה לפסיכולוג", אמרה המחנכת. וכך ישבנו בחדר היועצת וחיכינו לו. לפסיכולוג בית הספר. ואז הוא נכנס לחדר, ואני נכנסתי להלם קצר.
אין שום חוק שאוסר על לבקנים להיות כל מה שהם רוצים. אין שום דבר בתפקיד הפסיכולוג שמונע מלבקן לבצע אותו כנדרש. חוץ מלקות הראייה, אבל איתה הוא צריך להתמודד ולא אני. ובכל זאת כשפסיכולוג בית הספר נכנס לחדר וגיליתי שהוא לבקן הייתי מופתעת. אולי היה עוזר לי לו היועצת והמחנכת היו מכינות אותי לחריגות במראה. לו היו עושות את זה אולי לא הייתי פוגעת בפסיכולוג במבט משתאה שלא הצלחתי לרסן בשנייה הראשונה. אבל איזכור לבקנות לא היה מקצועי מצידן, ולכן הפגיעה, אם היתה, לא נחסכה. ובכל מקרה אני בטוחה שהוא רגיל.

הפסיכולוג שלח אותי לאבחון. לא אותי, כמובן. את הבן שלי. יש לו מחוות משונות, כך הוא אמר. הוא לא יוצר קשר עין. אין לו ממש חברים. תחומי העניין שלו חריגים ומוזרים. שאלתי אם הוא אומר שהבן שלי אוטיסט. הוא אמר שאין זה בסמכותו לאבחן, ושלח אותנו לאיבחון. וכך נענו במשך כמה וכמה שנים בין כמה וכמה אנשי מקצוע. המסקנה אליה הגיעו היתה לקות תקשורתית מחוץ לספקטרום. כלומר: הוא לא אוטיסט. מה שלא עזר, כי אנשים המשיכו לסווג אותו ככזה. בעיקר אנשים שהכירו אוטיסטים. בעיקר ובעיקר הורים לילדים על הרצף.

כדי לכתוב על הספר הזה, חזרתי לביקורות שלי על שני הספרים הקודמים בטרילוגיה. כן, מסתבר שזו טרילוגיה. את הראשון כיניתי "תסמונת הסופר הכותב על תסמונת". השני זכה לכינוי "תסמונת הרוכב על הגל, או מת לחיות 2". לשניהם נתתי שלוש כוכביות. מסתבר שלא מאוד חיבבתי אותם. הרגשתי כתיבה אנקדוטלית, שמוצאת בלקות כלשהי בקבוצת אנשים הזדמנות לסיטואציות קומיות ולמנוף עלילתי. זה יצר לי גירודים לא נעימים בגוף בעת הקריאה. כן, רוב האנשים אהבו את הספרים. יפה להם. אני הרגשתי תפיסת טרמפ.

הנה מה שכתבתי באחת הביקורות:
"יום אחד, בעת עימות עם פסיכולוגית בית הספר של הבן שלי, באשר ליכולותיו העתידיות של הבן שלי להשתלבות בחברה, אמרתי לה שאני לא דואגת בכלל. אנשים מהסוג הזה, אמרתי, פגשתי בכל פינה בלימודיי באקדמיה. הם ממלאים את הפקולטות של מתמטיקה ומדעי המחשב. ואני מניחה שגם מחלקות אחרות. אף אחד לא מאבחן אותם, או מצרף אותיות לשמם. הם מוזרים, זה נכון. חלקם מתקשים בסיטואציות חברתיות שאחרים זורמים בהם בקלות. לחלקם יש מוזרויות אחרות. אבל ככה זה, זורמים איתם, כי הם כל כך טובים במה שהם עושים. כשהלכתי לרופא שלי בלעתי את חוסר האמפתיה שלו, כי יכולת האבחנה שלו, וקריאת תוצאות האולטרא-סאונד היתה כל כך טובה, שהיה שווה לי".

ובכן, הבן שלי התעלה על זה. הוא סיים תואר במדעי המחשב, נכון. והוא עשה אותו במקביל ללימודי התיכון. השתלב כראוי בצבא ביחידה שבה כישורי התכנות שלו מוערכים, אבל גם רכש לו לא מעט חברים. רובם לא מוזרים מדי. בשלב כלשהו חברה של אחותו שמה עליו עין, מה שמוטט את חומות הציניות שלו והפך אותו לרומנטיקן שמלצי ללא תקנה. היום הם נשואים באושר. זה כמובן אומר שהוא לא אוטיסט, ומעולם לא היה, על אף כל קווי הדימיון המזהים שהורים לאוטיסטים ראו בבירור.


===
הכל בגלל רוזי הוא הספר השלישי בסדרה. גיבוריו הם עדיין דון טילמן הפרופסור לגנטיקה, ורוזי, השידוך שאיש לא היה מעלה בדעתו ליצור. כעת הם נשואים שלוש עשרה שנים, ויש להם ילד אחד, האדסון. משבר תקשורתי קוטע את הקריירה של דון, מעביר את המשפחה לאוסטרליה, ויוצר אצל האדסון מגוון קשיי הסתגלות. ריבוי קריאות למשרד המנהלת שולח את בני הזוג לשאלת האבחון של הבן שלהם. אבל דון הוא דון, והחוזקה שלו היא פתרון בעיות בדרך שכלית טהורה. לכן הוא יוצא למחקר מקיף משלו בשאלות של לקות ונורמליות, גישות חברתיות, מהות של אבחון, דרכי התמודדות ועוד. כשדון רצה רעיה הוא פתח ב"פרוייקט רוזי". כשדון רוצה לסייע לבן שלו הוא פותח ב"פרוייקט האדסון" ומפנה את כל המשאבים לסיוע.

במפתיע, זה ספר טוב. טוב בהרבה משני הספרים הקודמים. הוא ספר מבוא טוב לחשיבה על אוטיזם בתפקוד גבוה. הוא מציג את גישת התרבות ה"אספית" הגורסת שאין כאן לקות אלא שונות. לא נגיד על אדם המשתמש ביד שמאל שהוא לקוי, גם אם הוא שונה מהנטייה הטבעית של שמונים וחמישה אחוזים מהאוכלוסייה. אז כך גם אנשי האספרגרים - מודעים לשונות הנוירולוגית, אבל מסרבים להכיר בכך שזו נכות. דון פוגש גם את אלאנה ואת בעלה ההומיאופט גארי, מתנגדי החיסונים. יש כמובן פגישות רבות עם צוות בית הספר, ועם המחנך שמתגלה כאדם חסר אמפתיה בעליל. הספר נותן מקום לדיון על סטריאוטיפים, גזענות, דעות קדומות, ומקומם של כל אלה בחיינו, וכן מעלה את המתח שהתחיל בספר הקודם - של נשים המתמודדות עם קריירה במקביל לגידול משפחה. דון מתואר כאדם מוכשר ורב-גוני, והגישה אליו הרבה פחות סטריאוטיפית מבספרים הקודמים. זה עדיין מוזר ושונה, כמו למשל גישתו אל המוות של אביו, וסליחה על הספוילר, אבל מוזר ושונה באורח אמיתי ולא כניצול קומדי של סיטואציה לא קלה, וזה ההבדל.

לא תמצאו פה לא קומדיה ולא רומנטיקה.
אם אתם זוכרים, בפרויקט רוזי היה בדיוק את שני אלה. ספר מקסים שלא לוחץ מדיי על הקורא, הכל כתוב בקלילות ובחן.
ואז הגיע אפקט רוזי, בו הרגשתי שהכל השתנה. ספר שאני בקושי צולחת אותו, נאבקת בעור שיניי לסיימו, וגם אחרי שסיימתי לא הבנתי ממה הייתי אמורה להתלהב, וכנראה מדובר בסתם עוד גימיק זול של ספר המשך.
הספר השלישי והאחרון שיצא בעברית לאחרונה, הצליח לעניין אותי. הוא לא בשביל אלה שמחפשים את מה שמצאו בספר הראשון. ממש לא. הוא מבחינתי סאגה נפרדת שמספרת על הורים שמתמודדים עם ילד ש(אולי) נמצא על הרצף האוטיסטי.
מסופר על דון ורוזי, שעכשיו הם הורים נשואים לילד בן אחת עשרה, ועולמם מתחלק בו ובעבודתם.
דון הוא כמובן דון, עם רשימות וסדר, במה צריך לטפל ומה קודם למה.
בדרכו שלו דון מנסה להתמודד עם הילד שלו, שהבית ספר שלו לא עושה לו חיים קלים. לא מצד התלמידים, לא מהמורים וגם לא מהמנהלת.
לפעמים הוא מצליח, לפעמים לא. לפעמים העזרה לילד נעשית בצורה שדון לא ציפה לה, אך יותר טובה ממה שחשב מלכתחילה.
בספר מתוארות התמודדיות נוספות, למשל:
-של רוזי עם הבוס החדש שלה, שלא חושב שנשים צריכות לנהל פרויקטים.
-של דון עם מקרה שאירע לו באוניברסיטה, בה הוכרז כגזען בעקבות התבטאות לא נאותה.
-חלק שבמיוחד אהבתי זה שהם פותחים בר קוקטיילים חדש, וכל המשפחה עוזרת בהקמתו, וכך דון מראה את יכולותיו הישנות, אם אתם זוכרים את כשרונו הרב בהכנת קוקטיילים מהספר הראשון.

האם הספר בשבילכם? תחליטו אתם בעקבות מה שכתבתי.

ספר ההמשך השני ל"אפקט רוזי" מגיע, ואתו הפתעה.
משחר נעוריי היה לי ברור לגמרי שכאשר יוצא ספר שנועד להיקרא בפני עצמו, ויש לו איכות מסוימת, איכות ספר המשך שייכתב לאחר מכן תהיה נמוכה יותר. וכך עם כל ספר המשך נוסף, האיכות מדרדרת עד לאסימפטוטה היכן שY=0, כיוון שאיכות ספר לא יכולה להיות שלילית (חוץ מאצל הספר "בתו של סתת האבן").
זאת אמור עבור רוב ספרי העולם, מלבד- מסתבר- הספר הזה, שאמנם הוא ספר שלישי אך מוצלח יותר מהספר השני.
"הכל בגלל רוזי" הוא ספר המשך ל"אפקט רוזי", והוא מתרחש בערך עשור מאוחר יותר. האדסון, שלידתו מתוארת בסוף "אפקט רוזי", הוא כבר ילד בן אחת עשרה שחווה קשיים חברתיים בבית הספר. זה לא מפתיע כאשר מסתכלים על אבא שלו, שאכן מזדהה ומנסה כמה שיותר לחסוך מבנו את הקשיים שהוא עצמו חווה, תוך השתדלות עצומה לא להתנהג כמו שאביו התנהל אתו.
זה מעניין וחמוד ומעורר אמפתיה, והרבה הרבה הרבה יותר מוצלח מהספר השני, שכאשר קראתי אותו הרגשתי כאילו אני צופה בתאונת דרכים קורית מבעד לחלון. דון ורוזי סוף סוף מתנהלים כמו צוות, אף על פי שרוזי עדיין מגלה כלפיו חוסר סבלנות חסר טעם. בכל זאת הקושי הוא לא ביניהם יותר, והם מרכזים את תשומת לבם באושרו של בנם.

במהלך הספר הופיעו התייחסויות חוזרות ונשנות לנטייה מינית שאינה הטרוסקסואלית, מה שהרגיש לי קצת מוזר כי ההתייחסויות הללו לא נראו קשורות בשום צורה. מהר מאוד הובן הקשר, שלא ממש אהבתי ואסביר למה: נטייה חד מינית היא דוגמה לקבוצת מיעוט, לאנשים השונים מהנורמה ועם זאת החברה הנורמלית לא מתקשה להכיל אותם, בניגוד לאוטיזם, שהוא למעשה נושא הספר. הקשר שסימסיון קושר בין אוטיזם לנטייה חד מינית הולך ומתהדק, ובמהלך הספר כמעט כל הדמויות האוטיסטיות הן גם חד מיניות. "כמו שאני לא אישה שיש לה לסביות, כך גם אני לא אישה שיש לה אוטיזם," מצהירה אחת הדמויות השוליות שבספר, מבהירה מסר ברור: אוטיזם הוא לא מחלה אלא זהות, ואין בה שום רצון 'להחלים' מכך.
עד כאן בסדר, אבל משם המשיך הספר בהקצנות פרועות, שבו יכולה להיות מישהי שמצהירה כי היא אוטיסיטית מכיוון שהיא רוצה להשתייך לשבט האוטיזם (וואט) עד ש(אזהרת ספוילר) דון, המדען הרציונלי, מאבחן את עצמו כאוטיסט! דון, עד כה כיבדתי את מבטחך במדע. אכזבת.
בספר יש כל מני התייחסויות לפוליטיקלי קורקט שלי אין סבלנות אליהם, אז אני פשוט אגיד את זה ככה ואבקש את סליחתכם מראש: אוטיזם הוא לא כמו זהות מינית. מדובר באבחנה קלינית, שאדם לא יכול להצהיר על עצמו. מדובר בהפרעה- טוב, המילה הזאת באמת עלולה להעליב- מדובר בתסמונת שעלולה להפריע מאוד לנושא אותה, בהסתדרות בחברה ובהשתלבות בשוק העבודה. כנראה זאת הסיבה שהחברה מתקשה יותר להכיל אוטיסטים מאשר חד מיניים.
לאחר שזה נאמר, יש גם להציג משפט נהדר מתוך הספר: "אנשים נוטים להאשים אוטיסטים בחוסר אמפתיה, כאשר להם עצמם אין אמפתיה כלפי האוטיסטים."
מאחלת לכולנו שנגלה יותר אמפתיה, לאלו המואשמים בחוסר אמפתיה.

זהו הספר השלישי והאחרון (אני מקווה) בקורותיו של דון טילמן. בספר הזה אנו פוגשים את דון ורוזי שעברו לאוסטרליה בעקבות הצעת עבודה לרוזי.
בנם האדסון הוא בן 11 וקצת מתקשה להשתלב חברתית בבית הספר. דון, שעובד כמרצה באוניברסיטה, בדיוק הסתבך באיזו תקרית, וכפתרון למצב המורכב אליו נקלעה המשפחה הוא מכין רשימות של צרכים ופתרונות אפשריים, בסגנונו המיוחד.
בספר מתמודדים בני משפחת טילמון עם ילד שונה, עם המתח בין עבודה ואימהות, עם התמודדות עם סטיגמות ועם גזענות.
השאלה בנוגע לאוטיזם של האדסון ושך דון חוזרת בכמה אופנים, ומשאירה את הקורא עם כמה סימני שאלה בנוגע לפסיכולוגים, אנשי חינוך ותיוגים.
מעניין ומותיר נקודות למחשבה. אבל מבחינתי, מיציתי.