ביקורת ספרותית על בית הפגישות מאת מרטין איימיס
ספר טוב

---

מרטין איימיס הוא סופר בריטי. אבא שלו, גם איימיס, כתב כמה ספרים משעשעים שלפחות אחד מהם קראתי. התכוננתי למשהו כזה. שום דבר לא הכין אותי לגולאג הרוסי, ועוד בזמן שאני משרכת את דרכי בין מלחמה לשלום וכבר מעיינת בכריכה האחורית של עוד רוסי, דובלטוב.
גם מה הסיכוי שאני אאמין לו? זה כמו שיבוא איזה בן של איזה סטיריקן אמריקאי ויכתוב על השואה. טוב, לא חייבים אמריקאי, אפשר גם אנגלי. הרי איימיס גם כתב על השואה. את "חץ הזמן".

רוב הזמן האמנתי לו. זה לא מייתר את השאלה למה בכלל צריך את זה, כי למה צריך איימיס כשיש פרימו לוי וסמפרון וקרטס, או במקרה של הספר הזה, כשיש סולז'ניצין ומרגולין? למרות שכאן, בגלל הדיקטטורה והצנזורה שתחתה חיו ברוסיה כמה עשרות שנים, לא הרבה אפשר היה לקרוא על המחנות האלה.

איימיס עושה את זה לא רע. מדובר במונולוג של זקן אמריקאי עשיר, רוסי לשעבר, שמקיף שישים שנים, מסוף מלחמת העולם השניה ועד תחילת שנות האלפיים, מהגולאג הסיבירי של סטלין ועד רוסיה של פוטין, שני אחים ואישה יהודיה אחת. ובית הפגישות זה המקום שבו בגולאג, אמנם לא אצל סטלין אבל כן אצל חרושצ'וב, יכולים היו האסירים להתייחד עם האישה שלהם ל-24 שעות אחת לכמה שנים.

ואיימיס מספר את הסיפור כולו בטון לא מתנצל ולא מצטדק, מציג, באמצעות שני האחים, שתי אפשרויות. האחת, אידאליסטית, לא מתפשרת על ההגינות והערכים האנושיים, נשארת נאמנה לעצמה ומסתכנת באובדן כל היתר. השניה שורדת. לא מוסרית, מסתגלת ועושה כל מה שצריך כדי לחיות ברווחה יחסית. אני לא חושבת שלדעתו יש גם אפשרות שלישית.

את הכל הוא מתאר באמצעות מכתבים של אותו איש זקן לביתו בזמן שהוא עורך מסע לערבות הסיביריות, מכתבים לא מאד בהירים, משופעים ברמזים שאת חלקם לא הבנתי, אבל במקומות שבהם כן מצטיירת תמונה, היא מסקרנת ומטרידה ומתגרה וגורמת לך לחשוב ולהרגיש וגם להתייחס בספקנות, אפילו אל המובן מאליו, כי איימיס מבקר אמנם את רוסיה הקומוניסטית, אבל גם את מה שבא בעקבותיה וגם, במידה רבה, את מה שנראה כמו ברירת המחדל, המערב. אם רק היו יותר כאלה, קטעים בהירים ומושחזים, זה היה ספר נפלא.

» ביקורות נוספות של סוריקטה
» ביקורות נוספות על בית הפגישות