רציתי לחכות עם זה.
רציתי להתחיל בצורה אחרת.
אבל אני כבר לא מסוגלת.
קראתי (חלקית, אני מודה) את הביקורות של השאר, ואני לא מבינה משהו.
בשבילי, הספר היה רחוק ממעולה.
אבל חכו. אל תתנו לזה לעצור אתכם מלקרוא.
תנו לי להסביר.

גם אני, כמו כולכם, חיכיתי בכיליון עיניים לספר.
גם אני, כמו רובכם, ידעתי על הסוף.
כשקניתי אותו, החזקתי אותו בהתרגשות הזאת שייחודית רק לקניית ספרים.
אתם מכירים את זה, מנסתם.
אבל למרות שחיכיתי לספר חודשים, ושכבר ממש רציתי לדעת איך זה נגמר.. לא קראתי אותו מיד.
זה היה קשור חלקית לעבודה שהתכוונתי לנסוע לחברים לשבוע ומשו, ורציתי שיהיה לי זמן ושקט כדי להתרכז לגמרי בספר. גם את זה אתם בוודאי מכירים.
אז כשהגיעה שבת, ונסעתי עם סבא וסבתא שלי לבית ענק של אחות של סבא שלי [אתם עוקבים?] וראיתי את המיטה הענקית בחדר הענק, שתיתן לי את התנאים המתאימים של שקט, וזמן – התחלתי לקרוא.

ואז, הצרות הגיעו.

הספר התחיל טוב. באמת.
בסגנון המוכר שהתרגלתי אליו.
יכולתי לראות שטריס.. מתבגרת. וזה היה טוב.
הגעתי לפרק של פור, וזה היה נחמד.
רק שאני לא כל כך מתלהבת מזה שנותנים לדמות שהיא לא הראשית נק' מבט.
כי ברוב המקרים, זה משנה את הדמות.
וחברים, פור השתנה.

אני שונאת שינויים.
אני שונאת את ורוניקה.
[זו הפעם הראשונה שציינתי את זה בביקורת הזאת. נראה כמה יהיו עד הסוף]
הספר התקדם, ונהיה הזוי מרגע לרגע.
היא כאילו.. לקחה את הדמויות, וזרקה אותם לעלילה אחרת לגמרי.
אלים, כמה שזה מתסכל.
הייתי צריכה להתרגל למושגים חדשים, לדמויות אחרות, ולשינויים המעצבנים במצבי הרוח של פור.
הגעתי לאמצע הספר, והייתה לי בחילה.
בחילה של התרגשות [לאו דווקא חיובית] ורצון עצום ממש, לגמור עם הספר.
למה?
לא יודעת.
אבל זה שיגע אותי.
ספר לא אמור לגרום לי לרצות לגמור איתו.
לא ספר מעולה.
וכמה שאני רציתי שהוא יהיה כזה..

אכזבת אותי ורוניקה, בשיא הרצינות.
ציפיתי ממך ליותר.

אני שונאת אותך.

הגעתי לסוף,
וזה שבר אותי.
היא לא יכלה לגמור ככה!
מה היא חשבה לעצמה?
זה נראה כאילו הצרות בספר לא נגמרות.
כשאת בטוחה שהם סופסוף מגיעות לסיום, שכבר לא יכול להיות יותר גרוע – היא נותנת לך סטירה בפרצוף, ואומרת לך, 'יקירתי, טעית. ובגדול'

בכיתי, כעסתי. זה היה נורא.
כבר אמרנו שלספרים יש את הכוח לשנות אותנו. זה הרי ברור.
אבל מה קורה כשהספר לא טוב?
כשמישהו נפגע, זה פוגע בנו.
כשמישהו עצוב, אנחנו בוכים.
וכשמישהו מת, זה הורג אותנו.
פשוט ככה.

מעולם לא הסתדרתי עם מוות של דמויות, בדיוק מהסיבה הזאת.
הבעיה היא, שהפעם זה השפיע עליי קצת יותר מידי..

ספויילר, חברים יקרים, אם לא קראתם, ואם אתם עד כדי כך ברי מזל שאין להם מושג לגבי הסוף

ירדתי למטבח הגדול מידי, בבית הגדול מידי. בדיוק סיימתי את הספר. חיפשתי משהו שיסיח את דעתי ממנו. הסוף היה נוראי.
ראיתי שנשארה קערה קטנה עם פיצוחים.
אני שונאת פיצוחים. אבל היה שם קשיו.
אז אמרתי לעצמי, למה לא.
מול המעבר הגדול שמהווה את הכניסה למטבח, רואים את המדרגות.
הן לולייניות כאלו, ובאמצע יש חור. למעלית, כנראה. אם עומדים בקומה הרביעית, אפשר לראות עד המרתף.
המשכתי לנשנש קשיו, כשהבזק של צבע משך את תשומת ליבי.
הפניתי את מבטי למדרגות, ו.. כן. הדימוי המפורסם. כאב פילח את חזי. משו כזה.
עמדה שם מישהי.
מישהי שהיא בבירור לא סבתא שלי.
היה לה שיער בלונדיני קצר, והיא לבשה בגדים שחורים.
הלכתי אליה.
ראיתי שהיא מביטה לחור שבמדרגות, פורשת את ידיה לצדדים.
עצוב לי לומר, שאת השיחה ביננו אני כבר לא ממש זוכרת.
היא הלכה בערך כך:
אני: טריס? קול חנוק
היא הפנתה אלי את מבטה, ממשיכה לפרוש את ידיה לצדדים. המבט שלה היה כמו אישור כזה, שהיא מודעת לנוכחותי.
אני: למה את עושה את זה?
טריס: חיוך עצוב אני מנסה לגרום לעצמי להרגיש.. פחד גבהים.
אני: אה. באותו קול חנוק למה?
טריס: זה.. מזכיר לי אותו.
אני: דמעות מעקצצות למה עזבת?
טריס: הייתי חייבת.
היא הלכה, ואני הרגשתי די מטומטמת לעמוד מול החור הזה, כשהדמעות כמעט יוצאות לי מהעיניים.
לצערי, ראיתי אותה שוב.
זה היה על הגג, כשיצאתי כדי להסתכל על הכוכבים. הם היו יפים.
היא עמדה שם, והביטה בהם גם. היא אמרה לי להיות אמיצה, והלכה שוב.

אחר כך, ראיתי אותה על הגג ממול. היא פרשה את ידיה לצדדים, וקפצה לגג של הבניין ליד.
הוא היה קצת יותר נמוך, וזה נראה כאילו היא עפה.
למרות המרחק הלא קטן, ראיתי שהיא מחייכת.
נכנסתי לבית הגדול.
כשהתארגנתי לעזיבה במוצ''ש, ולחזרה לחברים שאצלם שהיתי במשך שבוע, ראיתי אותה על המדרגות שוב.
השארתי אותה שם, מסתכלת למטה.
והבטחתי לעצמי שאין מצב שאני אראה אותה שוב.

סוף ספויילר

הביקורת הזאת ארוכה, ומוזרה, והיא עושה לי בלגאן בראש.
אני שונאת את ורוניקה על מה שהיא גרמה לי.
אני הולכת לעזוב את הספר הזה על המדף, ולשכוח ממנו.
אני בוודאי אקרא שוב את מפוצלים ואת מורדים, אבל לא נראלי שאל נאמנים אני אגש שוב.

אבל כן. למרות כל זה, הספר טוב.
לא מעולה, אבל טוב.
היו בו חלקים טובים, ואני לא יכולה להתעלם מהם.
מה שהוריד את הכוכב האחרון היה ההשפעה שלו עליי.
ספר לא אמור לעשות את מה שנאמנים עשה לי.
וזהו.

קל לי מאוד להקביל את העלילה של הספר לעלילה שבעולמנו, כי אני מוצאת שלשניים מכנה משותף קולני במיוחד.
המאפיין הגדול ביותר של הסדרה הוא כנראה ההפליה וההכללה. שני התגובות האלו יוצרות נוסחה כימית לא בריאה עבור הדמויות ולכן יש להם הרבה מה לומר בנושא.

אפילו אז, כשסיימתי את הסדרה לפני יותר משלוש שנים כבר ידעתי. ידעתי שהספר הזה הוא התגלמותו של עולמנו בצורה קיצונית שמלאה בהרבה יותר הרפתקה.
היא משלבת לתוכה אין סוף חמלה ויושר, המון אדיבות ונאמנות טובענית שלעתים כובלת. היא יוצקת לתוכה הרבה יותר מידי אהבה וסכנה יפיפייה. בגידה שעלולה לקרוע לבבות ולהכריע את כף המאזניים. זניחות טרגית מהעבר, שקונה כלים לחוזק ואומץ לעתיד.
זוהי מציאות שכל אחד רואה בעיניו בדרך שונה אך לא שונה מאף אחד כי היא אותה מציאות סך הכל.
כנות, תבונה, אדיבות, אומץ וחמלה. חמשת התכונות שמפצלות את הספרים ויוצרות מאבקים שרק הטובים ביותר מצליחים לא להיכנע להם. וזה היה נשמע לי בדיוק כמו העולם שלנו בגרסה הרבה יותר רבגונית.

מאוד נוח להכות עם היד מאוגרפת על החזה מעל ללב ולומר: אשמנו, בגדנו.. מעטים האנשים שבאמת עושים את השינוי אחרי שמתוודים.
מאוד קל להיצמד לשגרה כרונית ולטייח את הדברים שמפריעים, לדשדש בין הקוצים ולשים לב רק לוורדים שצומחים ביניהם ולתלות בהם תקוות.
מאוד פשוט להפוך את הדף המקושקש והקרוע ולפתוח דף נקי וזך. במקום לנסות לנקות את השגיאות ולהדביק את השברים. פשוט כי "לתקן" זאת לא מילה גסה.

הכללים הם מקור כל הסדר בעולם. החוקים משמרים אותו והמשמר אוכף אותו. אבל כשהכללים מקולקלים, כשהסדר הוא שטיח שמתחתיו טיטו את הבלגן, כשהחוקים נוגדים זה את זה, כשהמשמר אוכף את עצמו. אז מותר לעמוד ולהגיד: חבר'ה, משהו לא בסדר.
אבל אף אחד אחר לא נעמד. מלבד טריס ופור. ולכן אני המעריצה מספר אחת שלהם.

ביאטריס פריור- שחונכה להנהן את הראש לכל בקשה שתופנה אליה. כעת היא מקעקעת את העבר שלה על הגב שלה- כדי שלעולם לא תוכל לראותו ומבטיחה לא להתעלם יותר מכל מה שכל השארים מתעלמים. היא קוראת לעצמה טריס ופורסת כנפיים ועפה הכי רחוק שהיא יכולה, כי היא יכולה. היא לא בוחרת באומץ, היא סך הכל מוציאה אותו מהמגירה שהיה סגור בה ומנפנפת בו לעולם. היא לא סוגרת את העיניים כשמשהו מרתיע אותה, היא מביטה בו ואומרת לו בדיוק מה היא חושבת עליו. היא הופכת את היוצרות ומשכתבת לעצמה דרך שתוביל אותה אל חלומות שהייתה בטוחה שלעולם לא תוכל להגשים. ואחרי שמגשימה אותן היא מבינה שאם אין לה מי לה.
טוביאס איטון- שכבול בשרשראות עד לשד עצמותיו, אותם שרשראות שאחרים רואים אותם כבטחון ששופע כי כבר מציף כל מקום בגופו. הוא עטוף בשקרים שהיה לו נוח להיצמד אליהם רק כי כבר תפרו לו את סוף הסיפור שלו מבלי לתת לו הזדמנות לרקום אותו לעצמו. הוא שבוי בצלם גדולים מימנו אבל בפנים יודע שהוא גדול כמוהם. הוא מאמץ לעצמו את המספר ארבע כשמו ותולה את כל תקוותיו בהישגיו להמעיט את החששות וללעוס את הפחד. לאט ובטוח הוא משקיף על האמת ומתנער מהשקר. לא רק שהוא מבין שהמקום שבו הוא נמצא טעון שיפור, הוא גם אמיץ מספיק כדי לעשות משהו בקשר לזה. הוא מפסיק לשבת בחיבוק ידיים ושולח אותם לעזרה כפי שהיה רוצה שיעשו בשבילו.

הסיבה היחידה שהעלילה הזאת כרוכה בספר פנטזיה ולא בספר היסטוריה היא כי הפחד שולט בעולמנו ובכל אחד מאיתנו. והוא מונע מאיתנו לעשות דברים שקל מאוד לחשוב אותם וקשה מאוד לבצע אותם. הוא כובל אותנו תחת ציפורניו ובונה סביבנו סורגים שלא קיימים בכלל, אבל מרגישים מידי מאוד אמיתיים.

********
"ממתי תרכובת של אש ומים יוצרת צבעים כאלו אינסופיים?" שאלה.
"ממתי שתחליטי". השיב.
פור היה האחד שלימד אותה שהיא מסוגלת לכל דבר בעולם. טוביאס היה האחד שהסביר לה מתי באמת כדאי לה להשתמש ביכולת הזאת ומתי עליה לשחרר. הבעיה הייתה ששניהם היו כבולים באותו גוף והיא אף פעם לא באמת ידעה מי דיבר אליה.
הם המשכו לצפות בשקיעה בדממה, בחמה שיורדת אל תוך המים ויוצרת ערבוביה שלעולם לא חוזרת ושבה על עצמה. וכל מה שהיא רצתה באמת היה שם באותו רגע- הוא והיא ולא יותר מיזה.
הוא נשף נשיפה שהיא לא הצליחה לזהות. "תבטיחי לי שאף פעם תשכחי?"
אז היא לטשה בו את עיניה פשוט כי הוא היה היצירה היפה ביותר שנבראה אי פעם. "שלא אשכח מה?" שאלה.
"את הטעויות שלך, את החסרונות שלך, את הפחדים שלך". אפילו אז, כשחשכה אימה להציף את השמים שמעליהם, אור היה כל מה שהרגישו.
היא לא הביטה באופק יותר. "הטעויות שלי לימדו אותי לקח וחישלו אותי, החסרונות שלי גילו לי מה היתרונות שלי, ואת הפחדים שלי הפכתי לשאיפות". היא הודתה לפניו. "אז לא נראה לי שאצליח לשכוח גם אם ממש אשתדל".
היא שמה לב לחיוך שצמח בזוית פיו. זה כל מה שנדרש כדי שתדע שהוא מרוצה מדבריה, משוכנע וגאה. ואף על פי שלא חייכה אליו חזרה הוא כבר ידע שלא נברא עדיין האדם שגאה בו יותר מימנה.
********

כתבתי\יצרתי את השיחה הזאת כי טריס ופור וביאטריס וטוביאס, שניהם הכילו אותי באופן מושלם במשך כל הקריאה. ורק רציתי לתת להם רגע משלהם לבד, כי הרגשתי שהייתי שם איתם בכל הקטעים האחרים בספרים.
מפוצלים, מורדים, נאמנים, מתארים באופן אותנטי תחושות ורגשות וציפיות בעת ובעונה אחת. והם שוו אותי בקסמם בלי ספק בכלל.

ורוניקה רות' צועדת על האדמה הקשה. הבניין הגבוה הצבוע לבן, עליו כתוב בשלט כחול; "ספ"ר" (סופרות, פירות, רשע) ניצב מולה, במרחק של כמה מטרים ממנה.
ליבה מתחיל לדפוק במהירות.
ליד דלת הכניסה היא רואה שתי נשים, אחת בלונדינית ואחת בעלת שטיני, שתיהן לא נראות צעירות במיוחד.
אחרי עוד כמה מטרים שהיא הולכת, היא שמה לב שזוג הנשים נכנסו לתוך הבניין.
כעת היא מספיק קרובה לכניסה בשביל לראות מה יש בפנים.
שולחן עץ מעובד ומלוטש ניצב באמצע החדר, ומסביבו כיסאות באותו הגוון הכהה של השולחן.
כשהיא נכנסת, היא רואה שמסביב השולחן יושבים כמה וכמה אנשים. היא רואה את שתי הנשים שעמדו קודם בכניסה יושבות אחת ליד השנייה, ומסתכלות עליה, וצוחקות.
ורוניקה משפילה את מבטה אל גופה, כדי לראות מה מצחיק. אולי זו חולצת הטריקו הרפויה, או מכנסי הג'ינס הכהים? אולי אלה הנעליים הקטנות, או השומן שניסתה נואשות להסתיר?
מה הן רוצות ממנה, הבנות האלה?
היא מתעסקת בשיערה השחור בזמן שמחפשת מקום פנוי. היא מבחינה בכיסא ריק שעומד בין שני בחורים, אחד עם שיער מאפיר ופנים מאירות, ואחד עם זקנקן לבן ומשקפיים גדולים. הם מביטים בה לרגע, אך לעומת שתי הבנות האחרות, הם לא מתעסקים בה.
כמה דקות של שתיקה שוררות בחדר, אותן בכל פעם קוטעות זוג הנשים המציקות.
ואז ורוניקה שומעת נקישה של נעלי עקב, ומסתובבת לכיוון ממנו בא הצליל.
אישה גבוהה, שיערה השחור אסוף לפקעת על ראשה, משקפיים מרובעים ושמלה ירוקה מבחילה מתקרבת בצעדים מהירים לכיוון השולחן הגדול.
ואז היא מתחילה לדבר בקול צורמני וחורק, שהמחשבה הראשונה שעולה לורוניקה בראש היא 'יש לה קול של צפרדע דרוסה'. "סופרים לעתיד יקרים," האישה אומרת, והאורות בחדר כבים.
לרגע ורוניקה נבהלת, אבל אז היא רואה שארשת פניה של האישה רגועה, ונאנחת בהקלה.
ומהשולחן, עולים מבנים כחולים. ורוניקה מנסה לגעת בהם, אך אצבעותיה עוברות דרך המסך. לוקח לה כמה שניות להבין שזאת בסך הכול הולוגרמה.
"אלה," אומרת האישה, "הגיבורים שלכם. תחשבו טוב, טוב, הבחירה שלכם יכולה להכריע עוד כמה ימים תצטרכו לעבוד. תנסו לחשוב מחוץ לקופסא, למרות שאם תלכו על רעיון סטפני מאייר 'אוי מאי גאד הערפד הזה מאוהב בי שיט נראה לי גם האיש זאב הזה איך קוראים לו אה כן ג'ייקוב חחחחחחחחח איך שכחתי נודררררררררררררררררררררררררר' נבין אתכם, כי היום בקלי קלות אפשר לעשות רב מכר בין- לאומי כשנוקבים במילה ערפד או משולש אהבה. אבל שוב, אני ממליצה ללכת על משהו יותר מקורי, take a risk, אתם יודעים.", כולם מהנהנים, ו-ורוניקה מסמיקה, כי עלו על התוכנית שלה. היא בסך הכול רצתה לשנות מבלה ל-לילה ומאדוארד לפרדוארד. אבל נו טוב, take a risk, ורוניקה. Take a risk.
ואז המסכים מתמלאים בדמויות.
ורוניקה רואה נערה עם צמה חומה אסופה לאחור ועיניים ירוקות, ילד עם שיער שחור וצלקת בצורת ברק על המצח (דאמט, מי האידיוט שיחשוב שילד עם צלקת מטרידה על המצח ייצור את רב המכר הבא? מהרהרת ורוניקה), נערה עם תלתלים בלונדינים, ונערה עם שיער חלק ובלונדיני.
זאת שלי, אומרת לעצמה ורוניקה, ולא, היא לא מדברת על הנערה עם השיער החלק והבלונדיני, אלא על הנערה עם הצמה החומה והעיניים הירוקות.
ואז היא רואה שהאישה עם השיער השטיני, זאת שצחקקה כשראתה אותה, בוהה באותה נערה עם הצמה.
"בספירה לשלוש," אומרת האישה עם קול הצפרדע הדרוסה, "תזנקו. מי שתופס את הדמות ראשון, מקבל אותה, אין התחרטויות. תתכוננו." ורוניקה שואפת שאיפה עמוקה. "3." הספירה מתחילה. "2..."
" 1..."
"קדימה, סופרים."
לפני שורוניקה מספיקה להגיב, הנערה עם הצמה נלקחת לאישה בעלת השיער השטיני, הילד עם השיער השחור והצלקת נלקח לבלונדינית, ובסופו של דבר כל שאר הדמויות נלקחות, ונשארת לה רק הדמות הבלונדינית, ואם רצתה או לא, היא לוקחת את הנערה.
"עברנו את השלב הראשון. כעת, אתם צריכים לבחור את היכולות שלהם. באיזה נשק הם הכי טובים, אני מתכוונת." היא מחייכת, וכעת ההולוגרמה של הדמויות מתקדמת קדימה, לכיוון הסופרים, וכל בחירה נצמדת לסופר שבחר בה.
ואז, במרכז השולחן, מופיעים נשקים רבים.
אקדח, רובה, חרב, שרביט, חנית ועוד.
זאת שלי, אומרת לעצמה ורוניקה, והיא לא מתכוונת לאקדח, אלא לחץ וקשת.
ושוב, האישה עם השיער השטיני שכבר תפסה לה את הנערה עם הצמה, נועצת מבט עורג בחץ וקשת.
לא, את לא חושבת ורוניקה.
ושוב, ספירה לשלוש (3... 2... 1...) וכל כלי הנשק נתפסים.
הבלונדינית שלקחה את הילד עם הצלקת במצח תפסה את השרביט, האיש עם הפנים המאירות תפס את החרב, הבחור עם השפם לקח את הרובה, ו- ורוניקה נשארת עם האקדח, כי כמובן שבעלת השיער השטיני, שכאילו בכוונה עושה לה דווקא, תפסה את החץ וקשת.

***
אז כן.
אתם יכולים להבין מה קורה בהמשך.
ורוניקה רות מנסה להתקרב, בכוח, לסיפור של האישה עם השיער השטיני, (שזאת, אגב, לא אחרת מאשר סוזן קולינס, מחברת סדרת "משחקי הרעב), אבל פשוט לא הולך לה, והפעם אני לא מדבר על העובדה שהרעיון פשוט. לא. מקורי.
אני מדבר על כך שהעלילה מ-ש-ע-מ-מ-ת. תכניסו את זה טוב- טוב לָראש אנשים,
מ
ש
ע
מ
מ
ת.

נאמנים הוא הספר החלש בטרילוגיה, שגם היא לא הייתה מדהימה.
הסיבות לכל הפלגים מטומטמות וחסרות כל היגיון, ויש הרגשה כאילו נכתבו במהירות.
הכתיבה שטחית ועלובה, (מילא את מעתיקה ממשחקי הרעב והיא מעתיקה, אנשים. –אל תתחילו עם התגובות הזועמות שלכם- לפחות תכתבי טוב. נסלח לך), אבל לא. אולי זה בגלל התרגום, אבל הכתיבה מלאה בחסר, אין טיפת עומק והדמויות שטוחות כמו נייר.

אז ורוניקה.
אולי סוזן קולינס דפקה אותך, אבל את לא צריכה לדפוק אותנו.
צ'או באו מיאו.

וסליחה על הביקורת המוזרה והמסורבלת.


-אור-

אני אגיד לכם מה.
לא אהבתי את "נאמנים" מאת ורוניקה רות.
לא אהבתי.
הספר הראשון בסדרה, "מפוצלים" יושב לו בנוחות על מדף הספרים שלי כבר זמן רב. אתם מכירים אותו בטח- אפור כזה, כריכה אופיינית לספר עתידני- משהו. אני לא יודעת עכשיו אם אני באמת באמת אוהבת את הסדרה הזאת.
אתם מבינים, קראתי את "מפוצלים" בתקופת משחקי הרעב שלי. התקופה ההיא, אני בטוחה שלחלק מכם גם הייתה כזאת. התקופה שבה כל ספר נוער טוב פלוס מינוס עושה שמות בנפש שלכם. הגורל בעצמו הציל אותי מלקרוא את "דמדומים" באותה תקופה, אחרת הייתי ממש בשפל, אבל כן קראתי את "מפוצלים". ואהבתי אותו אז, באמת. ואני חושבת שהוא באמת אחלה, כאילו, טריס מגניבה. היא בלונדינית קטנטונת ומרשימה, עם קעקועים בעלי משמעות ואומץ והכשרה ללחימה והכול. היא ממש מגניבה, כשחושבים על זה. תכלס, לא הייתי רוצה לפגוש אותה ממש, אבל כדמות היה ממש כיף לקרוא אותה.
בספר הזה, שסוגר את הטרילוגיה, אני לא יכולה שלא לחשוב על... מה כן היה צריך להיעשות ולא נעשה.
מכירים את זה?
בואו, אני אתן לכם דוגמה. אפילו שתיים.
תענו לעצמכם- מה היו הרגעים הגדולים ביותר, ה"מכילים" ביותר בסדרת ספרי "הארי פוטר", או בסדרת ספרי "פרסי ג'קסון"?
התשובה שלי- הרגעים השקטים. אני מתכוונת... אולי רואים את זה יותר ב"פרסי ג'קסון"- המחנה, הביתנים, תפוס את הדגל... כל האווירה של הסיפור, אלה היו הרגעים שבאמת רציתי לשמוע עליהם. אבל דוד ריק תמיד לקח את פרסי וזרק אותו לטרטרוס או למקומות אחרים על הפרק השני. ת-מ-י-ד. בהארי פוטר- אל תגידו לי שלא רציתם פשוט... יום רגיל בחיי תלמידי הוגוורטס, ממש להרגיש מה זה, ואיך זה להיות שם. מחנה החצויים והוגוורטס היו צריכים הרבה יותר מקום לטעמי.
ואיך זה מתקשר ל"מפוצלים"? אומר לכם- ההרפתקאות.
הנה שאלה פילוסופית- מה הופך את הגיבור ל"מיוחד"?
התשובה שלי- כי הוא היה בזמן הנכון ובמקום הנכון.
הייתי רוצה, תמיד, בכל ספר עם גיבור- ספר "הרפתקאות", לקרוא על החיים של הגיבור. איך זה להיות הוא במציאות שבה הוא חי? למה צריך כל כך הרבה קונספירציות? למה צריך שהכול ישתבש? ואל תגידו לי "כי אז לא יהיה מעניין", כי זה כן.
לא הייתם אומרים "לא" לעוד פרק- שניים שבו הארי ורון רוצים להבריז משיעור לחשים והרמיוני מאיימת שתלשין עליהם אבל בסוף לא מלשינה. לא הייתם אומרים "לא" לכמה פסקאות על הארי, שאולי יתהה בפעם הראשונה בחיים שלו איך הרמיוני מסתדרת עם כל הבנות בחדר שלה בזמן ששני החברים היחידים שלה הם בנים. לא הייתם אומרים "לא" לסיור מקיף בביתן הפייסטוס במחנה החצויים. לא הייתם אומרים "לא" לפרסי מאמן את ניקו בחרב פעם הראשונה.
ולא הייתי אומרת "לא" לשנתיים, רק שנתיים, שבהן טריס תכיר את פור, שניהם יגורו במנהרות שב"בור" שבפלג אומץ לב, אולי יצאו כמה פעמים. לא הייתי אומרת "לא" לסצנה אחת שבה טריס תקפוץ מהרכבת בבית הספר שלה, כמו שתמיד הסתכלה על תלמידי אומץ לב עושים את זה וקנאה בהם בסתר ליבה. אם הספרים היו הולכים ככה- חיים של בן- אדם, לא הרפתקה של גיבור, הייתי מצליחה לדמיין את עצמי שם, אולי. כמו שכולנו מדמיינים לאיזה בית נמויין בהוגוורטס, ואנחנו יודעים מספיק על איך זה בנוי כדי לראות את הכול ממש לנגד עינינו- הספות הירוקות בחדר המועדון של סלית'רין, למשל. הייתי רוצה לראות את השדות של פלג ידידות, ואת המעבדות והספריות העצומות בפלג אוריינות. אבל כל סדרת "מפוצלים" עברה לי מהר מדי. קפצנו ממרד אחד לשני. מפוצלים, לא מפוצלים...
ואז הגיע הספר האחרון, שממנו סבלתי באופן קשה. אני כותבת את הביקרות הזאת בחודש דצמבר, ואתם יודעים מתי הייתי אמורה להחזיר את "נאמנים" לספריה (אחרי הארכה)?! תחילת ספטמבר. הספר הזה עצבן אותי.
"מורדים", שהכריכה שלו, אגב, הייתה הכי יפה, נגמר בכל כך... מתח. באמת חשבתי על הדברים האלה- למה לא לכתוב ספר שבו יש חברה עתידנית והכול (כולנו מכירים כאלה, רק תסתכלו על קשת הספרים שיצאו בזמן האחרון לגילאין 12-18), והחברה הזאת בעצם תהיה ניסוי. אני חושבת שגם "הרץ במבוך" ככה, אבל הוא היה יותר מגניב מ"נאמנים", שם הכרנו את המשרד ששולט בניסוי, והוא עצבן אותי. האנשים בניסוי עצמו עיצבנו אותי, האנשים במשרד עצבנו אותי. לדעתי כל אחד משני המספרים- פור וטריס- היו צריכים להרוג את מרכוס כבר בספר הקודם. וכן, שימות פעמיים. היה מוות של דמויות שלא נתן כלום לעלילה (ואני לא מדברת על ה-מוות, אם אתם מבינים למה אני מתכוונת). דמויות שטוחות ומעצבנות מפה ומפה. יותר מדי עומק לאמא של טריס, כאילו- היא מתה, תפסיקו לגלות עליה דברים! כל ספר בערך טריס מגלה משהו חדש על אמא שלה, וזה יפה והכול שאמא שלה הייתה עמוקה יותר ממה שחשבנו, אבל איך שזה היה מוצג היה פשוט מעצבן.
החלק הכי טוב שנמשך במהלך הספר- היחסים בין טריס לכיילב, אחיה. ציפיתם שהיא ישר תסלח לו כי הם נשארו לבד בעולם והם כאלה מסכנים? תחשבו שוב. כבר אמרתי שטריס מגניבה.
ו... זהו. ספר לא משהו. מתוח כמו מסטיק עד השיא, שהיה יותר מדי בסוף, ורגעים מעצבנים במהלך העלילה שהיו אמורים להראות את החיים ב... איך הם קראו לזה? מתקן? אז זה, וכמו שאמרתי- אני רוצה לדעת על העולם עוד, אבל העולם שבתוך הניסוי היה מעניין והייתי רוצה לשמוע עליו יותר מאשר על העולם שבחוץ.
אחרית הדבר- יפה. כן. סיום אמריקאי, פור חמוד. כן, הסוף אחלה.

אני לא מאמינה שאני הראשונה שכותבת על זה ביקורת!!
איזה כיף לי!
אוקיי אז ככה לפני שבוע וחצי שלחו לי קישור להזמנה של הספר, יום למחרת הזמנתי אותי, ושבוע אחרי זה קיבלתי אותו. הייתי פשוט מאושרת!! חיכיתי כל כך הרבה זמן! עכשיו אני חושבת שאולי היה עדיף לא לקרוא אותו כי עכשיו הלב שלי שבור...
שלא תבינו אותי לא נכון, נתתי לספר 5 כוכבים ואני מתכוונת לזה, הוא היה גאוני, ענה על כל הציפיות שלי, ואני ממש ממש ממש ממליצה לקרוא אותו בכל זאת.
אבל הסוף אוי לא הסוף...
אני אשתדל בלי ספוילרים כי אני מניחה שהרוב עוד לא קראו אותו ואם אני אכתוב אז אני אזהיר.
אז ככה הספר היה ממש טוב, ענה על כל הציפיות, היה סוחף, ממש הרגשתי שעברו רק כמה דקות מאז שהתחלתי אותו שבעצם עברו 4 ימים...
באמת שהסופרת הזאת גאונה! זה כל כך חכם, מתוחכם, פשוט גאוני אין לי מילים אחרות.
אני לא בטוחה אבל יכול להיות שזה ספויילר (לא ניראה לי אבל ליתר ביטחון...)
~~~~
~~~~
~~~~
~~~~
למי שתהה מה עם היחסים בין טריס לפור אז הם ממש זורמים, יש להם עליות ומורדות קשות אבל הם בסדר. וזה משו שממש אהבתי בספר, כאילו בהתחלה חשבתי שבתוך יהיה משולש אהבה אבל לא היה ואני ממש מעריכה את הסופרת על זה.
~סוף ספק ספויילר~
אני חייבת להודות שלסופרת הזאת יש נטייה להרבות בדמויות. בדרכ יש דבר כזה שנקרא ״דמויות משניות ממש״ הם כל כך משניות שאין להם אפילו שמות, אבל לא כך זה אצל ורוניקה.
היא נותנת לכל איד מהם שמות ואז אחרי 200 עמודים חוזרת עליהם שוב במשו ממש קטן וחסר טעם ומצפה שנזכור אותם, כאילו מה? מה??

אחרי שגמרתי את הספר שמעתי את השיר ״לתת ולקחת״ של שלמה ארצי ודודו טסה.
אני חושבת שהוא ממש מתאים לספר. כל אחד צריך רגע אחד כדאי לתת ולקחת ולא לפחד מהפחד. זה מה שפור אומר לטריס (כבר במורדים), שאומץ לב לא כל כך שונה מהקרבה עצמית וזה מביע את זה בכך שהוא משלב את ה״אני מאמין של שתי הפלגים״-
הקרבה עצמית: לתת ולקחת. תתפלאו אבל גם לקחת.
אומץ לב: לא לפחד מהפחד. החוכמה היא לא שלא יהיו לך פחדים אלה שלא תתין להם להוביל אותך....

לאור מה שאמרתי ושאני הולכת לומר על הסופרת אתם יכולים לחשוב שאני שונאת אותה אבל ממש לא! אני מתה עליה, היא בנדם נפלא ואפשר לראות את זה בראיונות איתה או אפילו בתודות שלה. היא הייתה כל כך אסירת תודה לכולם ובאמת ניראה לי שהיא הודתה ללמעלה מ60 אנשים, אפילו להכי קטנים שאפשר לחשוב שהם לא עזרו לה...
אחרי התודות הרגילות היא כתבה תודות מיוחדות ששם היא כתבה ואני מצטטת: ״באביב של 2012 חמישה בלוגים סייעו לסדרת מפוצלים כשתמכו בהוצאה לאור של מורדים באמצעות מסע פירסום ברשת, שהיה מבוסס על הפלגים. כל משתתף בכתיבת הבלוג תרם להצלחה של הסדרה הזאת! תודה לכם: ״ ואז היא מפרטת את השמות של כולם! איפה תמצאו סופרת שמודה בכזה פירוט למעריצים שלה?! אין עליה!

שורה תחתונה אני ממליצה על הספר בחום למרות השיברון לב שהוא עשה לי ;( ד״א המצאתי לזה שם, קוראים לזה דיכאון אחרי ספר שאחת תופעות הלוואי שלו זה לשמוע שירי אהבת בקולי קולות וזה בדיוק מה שאני עושה עכשיו, אני כותבת את הביקורת הזאת על סף דמעות...
נ. ב כשאני בעצבות/שמחת יתר/עצבנות אני כותבת עם הרבה סימני קריאה אז תצתרכו לסבול את זה, סורי.
למרות שגילו לי את הסוף הייתי מופתעת ועד הרגע האחרון האמנתי שזה בדוק לא נכון אבל למי שכבת עשו ספויילר אכזר אני יכולה לספר זה נכון.

טוב אני לא עומדת בזה אני הולכת לעשות ספויילר ענק אז אל תקראו אותו אם לא קראתם את הספר!!
~כאן נגמרת הביקורת למי שלא קראה את הספר~
~~~
~~~
~~~
~~~
~~~
~~~
~~~
~~~
~~~
~~~
~~~
~~~
~~~
~~~
~~~
~~~
~~~
~~~
~~~
~~~
~~~
~~~
~~~
~~~
~~~
~~~
~~~
~~~
~~~
~~~
~~~
~~~
~~~
~~~
~~~
~~~
~~~
~~~
~~~
~~~
~~~



הגברת ורוניקה רות! מה לכל הרוחות חשבת לעצמך?! שאת יכולה בכזאת אכזריות לבוא ולרצוח את את הדמות הראשית של הספר?!?
כאילו למה? למהההההה?
עכשיו שמתי לב שיש פה הרבה אנשים ששונאים את טריס (אני דווקא חושבת שהיא ממש חמודההההה. הייתה ;( )
ואני בטוחה שגם אתם שבורי לב כמוני.
לא בגלל שטריס מתה, אלא בגלל מה שזה עושה לאנשים שסביב...
זה השפיע עליהם כל כך חזק שטובאיס (דגש על טובאיס ולא פור כשעשיו אין משמעות לפלגים) כמעט מחק לעצמו את הזיכרון! כשהוא כמעט עשה את זה אני חייבת להודות שצרחתי, אמא שלי חושבה שאני. משוגעת אבל לא אכפת לי. מה ניראה לך שאתה רוצה למחוק את הזיכרון שלך?!? כאילו מה?! למה??
אני גם ממש ממש כועסת על הגברת ורוניקה על הרצון שלה לשפיכות דמים ושהיא רצחה גם את אוריה! אני ממש ממש ממש ממש אהבתי אותו! פשוט נשבר לי בלבבבבב ;(

הספר המדהים, המופלא הזה, חוגג אצלי שבוע, והחלטתי שלכבוד היומולדת-שבוע, הגיע הזמן לכתוב עליו ביקורת..
אני אפתח בסיפור: הסתובבתי לי בקניון עם אחותי, והיא פנתה לכיוונה של עוד איזה חנות בגדים משמימה. אז אני כזה, 'טוב, אני נכנסת לסטימצקי' ('שיואוו, איזה תרבותית נהיית לי' 'מה נהיית לי? מאז ומעולם אהבתי לקרוא!'). אני באה להיכנס לחנות, ואז, בום! התקף לב. שוק מוחלט. הילדה הזאת באמת יצאה הרגע מהחנות עם נאמנים??
רצה לבדוק, כן הוא באמת כאן, על המדף, ממש מול העיניים שלי. ממששת. לא, זה לא חלום. מחזיקה, מריחה, מתעלפת. (לא באמת)
איך זה שלא ידעתי שהוא יוצא? איפה החברות שלי כשצריכים אותן? למה אף אחת לא סיפרה??
טוב, אז ברור שקניתי, ולא עזבתי לרגע עד שסיימתי, ולקחתי לי המון זמן לחשוב לפני שהתיישבתי לכתוב ביקורת. שזה עכשיו, כלומר.
וזה הזמן לפקוד, על כל מי שלא שמע את ה-ספויילר על הספר הזה מאיזה חבר מרושע או משיטוט לא אחראי באינטרנט, להתרחק מהביקורת הזו, ומהר.
אבל הריני להכריז חגיגית, חוץ ממנו- מובטח, ללא ספויילרים נוספים.

טוב, אז הרשו לי לפתוח באנחת עונג.
אנחה
אחח, אני אוהבת ספרים שגורמים לי להיאנח בעונג. וכנראה שעליהם אני גם כותבת ביקורות.. :)

טריס ופור. (אני מעדיפה לקרוא להם בשמותיהם היפים.)
מעולם, מעולם, לא נתקלתי בזוג כזה. וקראתי ה מ ו ן ספרים, תאמינו לי.
ורוניקה, אני מצדיעה לך. מגיע לך פרס הסופרת המצטיינת.
ברור, הייזל וגאס הם זוג יפהפה יפהפה, ואין על פרסי ואנבת', חמודים, קורעים מצחוק. וכן, גם בלה ואדוארד הם בסדר, לרוב. אבל טריס ופור..
הם שרדו שלושה ספרים שלמים, בלי משולשים מטומטמים, בלי לבזבז יותר מדי זמן בהבנת הסימנים, עם המון מכשולים ומריבות וקשיים. והם נשארו. פשוט. זוג. מושלם.
האהבה שלהם עמדה למבחן. עוד פעם ועוד פעם. והחזיקה מעמד, ולא נשברה, והתחזקה.
האהבה שלהם כל כך יפה, מבוססת על כל הדברים הנכונים. מורכבת ומסובכת, ובכל זאת עמוקה ואמתית.
לא כמו בספרים.

אבל את זה בטח יכולתם להבין לבד, מהספרים הקודמים. אז מה בכל זאת מיוחד בנאמנים? למה בעיני הוא הספר הכי טוב בסדרה?

טוב, טריס התבגרה, ממש. והיא נהייתה חכמה יותר, ופזיזה פחות. והתחלתי לאהוב אותה, באמת. כמעט כמו את פור.

אני לא יודעת אם יצא לכם לקרוא את הביקורת הקודמת שכתבתי, אבל די הובהרה שם החולשה שלי לספרים שכתובים מנקודת המבט שלו, וכן, נקודת המבט של פור פשוט מהממת. הוא כל כך טוב, ומיוחד, ורגיש, וכותב יפה.. (אני יודעת שזאת ורוניקה, אבל פור כותב יותר יפה מטריס, נקודה)
אז זאת נקודת זכות נוספת למעלתו של נאמנים על פני הספרים הקודמים, פור.

ועוד דבר, גם ורוניקה התבגרה. כשקראתי את מפוצלים, אהבתי, ברור. אבל הוא הרגיש לי קצת.. חובבני. כאילו, יפה, אבל משהו בו לא היה עד הסוף. גם ההוצאה שלו היתה קצת מרושלת.
ואז במורדים זה השתפר, בהחלט. ועכשיו, בנאמנים- אין לי מילים. הכל בו מושלם, עד האות האחרונה.

אהמ אהמ [מכחכח בגרונו]: ספויילר! שמרו מרחק!

ועכשיו, ברשותכם, למוות של טריס.
כן, הספר הזה מושלם בעיני, למרות, ואולי אפילו בגלל המוות של טריס. טוב נו, לא להגזים, רק למרות.
אני אגיד לכם מה אני חושבת: פשוט היה לנו מספיק זמן להתרגל לעובדה המרה הזאת. לי לפחות היה. ואז, בצורה שבה ורוניקה כתבה את זה, זה ממש בסדר. יפה, אפילו.
אני חושבת שאם לא הייתי יודעת שזה מה שצפוי לי, הייתי צורחת ומשתגעת ורוצה למצוא את ורוניקה ולהראות לה מה זה (מה שעשיתי כששמעתי לראשונה, פחות או יותר). אבל באמת, בגלל שכבר עבר מספיק זמן, ובגלל הכתיבה המדהימה, והצורה שבה זה קורה, וההתמודדות של פור- זה רק משתלב בכל השלימות של הספר, לא פוגם בה בכלל. טוב, כמעט בכלל.

חוץ מזה, אהבתי מאד את הסוף, מאד. אבל אני לא ארחיב, כי הבטחתי בלי ספויילרים נוספים..
[אה, כן] סוף ספויילר!!

ועוד קצת על הספר והעלילה- הספר הזה הוא הטוב ביותר מבין השלושה. ורוניקה לא מפסיקה להפתיע, שקרים נחשפים, ועוד שקרים, דמויות ישנות, דמויות חדשות, מתגלות כמורכבות ועמוקות יותר ממה שחשבנו. כל תפנית מובילה לתפנית חדשה, כל משבר מצמיח. הכל כל כך אמיתי, וחי, ומרגש.

טוב, תכננתי גם קצת לחפור על המשמעויות של הספר הזה, על הטבע האנושי האכזרי שבסופו של דבר מוביל למלחמות, על הגבול הדק בין אידאלים ורצון להיטיב ולהציל לבין אכזריות והרס ושנאה, על אהבת אמת והחוזק שלה, על משפחה וכל מורכבויותיה, על חברים, ועל אומץ, ועל תקווה, ועל עוד ועוד ועוד..
אבל לא באלי בסוף.

אז נכון, אני לא חושבת שמישהו כאן צריך את הביקורת שלי כדי לקרוא את הספר הזה.
אבל באמת. רוצו. תקנו. תקראו. אין לכם שום ברירה אחרת.

הספר האחרון! הספר האחרון! אני לא קולטת את זה שזהו. זה הספר האחרון, הרגשות, המחשבות והמלחמות הסתיימו. חשבתי הרבה איך אני אכתוב ביקורת על הספר האחרון, ואם אכתוב. קשה לי לעשות את זה, כי כשאני אלחץ על שלח/י, הכל יסתיים. אולי מידי פעם אחזור ברפרוף על הספרים הקודמים, אבל זהו. לא יהיו יותר המתנות רבות, מתח, ציפייה. לפני שקראתי את נאמנים קראתי שורוניקה רות מחליטה לסיים את הסדרה בספר השלישי. הופתעתי. ותאמינו לי, זאת לא הייתה הפתעה נעימה במיוחד. ורוניקה רות הצליחה לחשוב על רעיון (לגמרי שלה) ולכתוב אותו, בצורה מדהימה. אפילו אומר בצורה מושלמת. בגלל זה באה האכזבה. רוב הסופרים של ימינו (ריק ריירדן, קסנדרה קלייר ועוד רבים אחרים...), כותבים סדרות המשך שימשיכו לצאת כנראה עד שאהיה בת 30, ואראה אותן לילדים שלי (בתקווה שיקראו, כמובן). אבל שנכנסתי לאתר של סטימצקי וראיתי קישור לדף של הספר הרגשתי אופטימית. רציתי ליהנות כמה שיותר מהספר, להשאיר אותו אצלי כמה שיותר זמן. לפני שהשגתי את הספר, עשיתי עליו מחקר. כן, אני קורבן של ספויילר. לצערי הרב, נולדתי חסרת סבלנות (זה עובר במשפחה), ורציתי לגלות מה יקרה בסוף. נקרא למה שגיליתי הספויילר. ומבטיחה מתי שאגלה את הספויילר, אכתוב אזהרה. מה ששונא עליך על תעשה לחברך. כן, בכל אופן באותו יום ההגעה לסטימצקי הייתה בעייתית. באחד מהימים של מבצע צוק איתן (שאין לי מושג איך אנשים עוקבים אחר הימים), הספר יצא. רצתי למטבח לאימא שלי, ואמרתי לה. אימא שלי מבינה את אהבתי לספרים ויודעת שאין סיכוי שאוותר לה לא ללכת. אז נסענו. ובדיוק שנכנסנו לאוטו, אזעקה. כיף, לא? כן, האמת שזה היה די מרגש. באזור שלי לא היו אזעקות, ובאותו מבצע חטפנו די הרבה. אמרתי כבר שאני אף פעם לא מוותרת?! טוב, אז המשכנו. הגענו לסטימצקי, מיהרתי אל המוכרת (שכבר מכירה אותי) ובלי לשאול היא הביאה לי אותו. נאמנים היה בידיים שלי. לא יכולתי לנשום. השם אדית פריור החל מהדהד בראשי. רפרפתי על הכריכה, שמחה שהשאירו את הכריכה המקורית, ומיהרתי לפרק הראשון. סיימתי אותו די מהר. אימא שלי בדקה עדיין ספרים, ולי לא היה סבלנות. דפדפתי לעמודים האחרונים.
מעכשיו, מי שלא קרא עדיין את הספר שלא ימשיך! אל תעשו את זה לעצמכם!
הספר נפתח בעמוד 390.
משפט אחד צד את עיני.
"איפה טריס?" אני שואל.
כן, מפה הבנתי שמה שקראתי היה נכון. חבל שכך. ניסיתי להדחיק, וטעיתי. טעיתי. ורוניקה רות באמת עשתה את זה!!
הייתי המומה באותו רגע, ואז רצתי לאימי, דמעות זולגות מעיני ואמרתי לה, כמעט בצעקה "טריס מתה!".
אימא שלי מבינה אותי, וראתה כבר את העצב שאני מוציאה על דמויות שמתות בספרים הקודמים שקראתי. בשנייה שיצאנו מסטימצקי, הייתה אזעקה. למה הצליל של האזעקה כל כך מפחיד? למה הם לא שמים משהו יותר שמח ולא מלחיץ?
רצנו לקלט בסביבה, וישבנו שם עשר דקות. דמעות עדיין זלגו מבין עיני, ואנשים שהיו שם חשבו שאני בוכה בגלל האזעקה. מישהי אחת הביאה לי כוס מים והרגיעה אותי שהכול יהיה בסדר ושאנחנו בחדר מוגן. כשיצאנו מהמקלט עשינו את דרכנו חזרה הביתה. למזלנו לא הייתה שום אזעקה. באותו ערב התחלתי לקרוא את נאמנים. פרק שני, פרק שלישי... כך המשכתי כל הלילה. ואז עצרתי בפרק העשירי. מכירים את ההרגשה שיש לך ספר טוב ביד שאתה לא רוצה לסיים? בשבילי זאת הרגשה רעה. במקרה הזה לפחות, עם הסוף הנוראי. למה הסופרת לא עשתה אותו ארוך יותר, או שהיה עדיף אם הייתי קוראת אותו באנגלית.
ועכשיו על העלילה.
ורוניקה רות גאונה! לא היה עולה בדעתי שהפלגים הם ניסוי.
ובקשר לקטע עם טהורי גנים ופגומי גנים- זה הראה לדעתי משהו על העולם שלנו. את האמת, זה אפילו הזכיר לי את השואה. הגרמנים שבחרו את הטובים יותר מבין העם שלהם, ואת השאר הם פשוט זרקו. אבל כולם בני אדם. לכולם יש עיניים, רגליים, ידיים. אז, לטהורי גנים יש עיניים טובות יותר? הם אמיצים יותר? זה שטויות. אהבתי את זה שהם התעקשו על כך שזה לא נכון. לא ויתרו. חשבתי שהספר יהיה עסוק באדית פריור. טעיתי. אולי היה קטע אחד בודד שמסביר מה היא, אבל כל השאר מראה שזה לא רלוונטי. שום דבר כבר לא נכון. הכל התהפך. בסוף הספר השני כולם הפכו להיות חסרי פלג. עכשיו לא נתונה להם שום בחירה. אווילן שללה מהם כול בחירה ובמירכאות העניקה להם חופש. חופש מהחלטות, חופש מהחלוקה של הפלגים שהכירו זמן רב כל כך. אבל כמו בכל שינוי, קיימים אלו שמתנגדים לו.
בגלל ההתקוממות הגדולה שאנשי העיר שיקגו עשו, המשרד מחליט למחוק להם את הזיכרון. הם רוצים למחוק להם את הזיכרון, למחוק להם את החיים כדי שלאנשי המשרד יהיה מספיק שקט בשביל לפתור את בעיית הפגומי גנים. אבל אין באמת כזה דבר. השאיפות שלהם שאפו לשלמות, והם רק גרמו יותר נזק. כל המוסיף גורע. אין דבר כזה מושלם. עדיף להסתפק במה שיש.
כמובן שהחבורה לא נותנת לזה לקרות, והם מחליטים לפזר את סרום הזיכרון במשרד. שימוש בנשק נגד אותו נשק. אבל כשאין בררה בוחרים להציל את האנשים החשובים לך. על מנת לפזר את סרום הזיכרון, ולהציל את משפחותיהם, צריך קורבן. וכבר מפה הבנתי מי זה הולך להיות. בספר השני הערצתי את טריס על זה שהקריבה את עצמה. אחד הדרכים להיות אמיץ היא להקריב את עצמך למען מישהו אחר. לא כעסתי עליה, לא שנאתי אותה. רק חשבתי שזה לא מציאותי. אבל מי אני שאדע מה מציאותי ומה לא. היא רצתה להקריב את עצמה למען חבריה. מה רע בזה?!
בהתחלה רוצים שכיילב הוא זה שילך. טריס מרגישה על כך רגשות אשם. והיא מבינה שהיא לא יכולה לתת לו למות. כי הוא רוצה למות בדרך שהיא לא נכונה. הוא רוצה להקריב את עצמו בשביל לשכוח. לשכוח את כל מה שעשה, ולא להראות לה שהוא אוהב אותה, שזאת הדרך היחידה שיש לו בשביל להראות לה שהוא אוהב אותה ומצטער. ידעתי שהיא לא הולכת לתת לו לעשות זאת. לא אחרי הסיבה שהוא בחר לעצמו. כעסתי. כעסתי עליו שהוא רוצה למות בגלל הסיבה הזאת. שהוא כל כך אנכי. אבל באותו רגע שהיא הפנתה אליו את האקדח כדי שהיא זאת שתמות, הבנתי שמשפחה תמיד נשארת משפחה. היא בחרה בסיבה הנכונה, והוא לא. ואם הוא היה עושה את זה המוות שלו לא היה נכון. לא הייתה לו סיבה מוצדקת.
ואז הגיעה הירייה. ועוד ירייה. דמעה ועוד דמעה שנופלת על הכרית בחדר שלי. ואז צעקות שנובעות מפי. לא אכפת לי כמה חזקות הן. היא מתה. ואני ידעתי, ידעתי והמשכתי לקרוא. היא מתה. אולי גם כשידעתי אני הדחקתי זאת. מנסה להשאיר אותה כמה שיותר זמן. לא להגיע לפרק ההוא.
החזקתי את דף 379 דקות ארוכות. יודעת שלאחר שהעביר את הדף, היא לא תחזור. ויגיע פרק של טוביאס ויגיע הכאב העצום. הבכי, המוות שהוא היה כל כך לא רצוי. רק אם היא הייתה לוקחת את הרובה שלה. רק אם היא הייתה מוצאת סכין, או משהו והייתה מצליחה לגבור עליו. לגבור על דיויד.
"האם יסלחו לי על כל מה שעשיתי כדי להגיע לכאן?
אני רוצה שיסלחו לי.
יסלחו לי.
אני מאמינה שיסלחו לי".
קראתי את ארבעת המשפטים האלה הרבה זמן, בזמן שאני בוכה בשקט ואור מנורת הלילה מאיר את הדמעות.
לבסוף העברתי את הדף, ממשיכה לבכות. בכיתי עד העמוד האחרון. העמוד האחרון! זה נגמר! ולאחר מכן הפסקה האחרונה. נשמתי אוויר לפני שקראתי אותה והתחלתי לקרוא, מסיימת את הספר בחמשת המילים האחרונות "אנחנו מתקנים זה את זה".
למדתי הרבה מסדרת הספרים הזאת. בחירות. אנחנו צריכים להעריך אותן. בחיים ניתן לנו לבחור כמה שרק נרצה. ועכשיו גם להם. גם אם המלחמות עדיין לא הגיעו לסופם, הם השתחררו מהפלגים. הם השתחררו משלטון חסרי הפלג ועכשיו הם בלי כלום. בוחרים לעצמם עבודה, לובשים בגדים סתם ככה, ולא לפי צבע וגרים איש ליד איש. בצורה לא מסודרת. לא לפי קבוצות, אלא כולם ביחד.
אנחנו לעולם לא נצליח לחיות חיים מושלמים, אך אנחנו כן חיים חיים כמעט מושלמים וזה מה שחשוב.
אני אנצל את הביקורת הזאת להגיד תודה לרוניקה רות. אחרי הכל היא לימדה אותי הרבה דברים על החיים, ובזכותה שברתי את השיא שלי והלכתי לישון בחמש בבוקר! ^^

מה אני יכול לומר על הספר שחיכיתי לו בכיליון עיניים?
הכתיבה - מעולה. ורוניקה רות מתעלה על עצמה בלי בעיות.
גם הדמויות בנויות מאוד טוב ומורכבות בדיוק כמו שצריך.
העלילה מענגת ומלאה מתח בלתי פוסק.
בקיצור יש כאן כל מה שצריך כדי שהספר יהיה טוב בדוק כמו
הספרים הקודמים בטרילוגיה.
אבל מה? ----אזהרת מיני-ספויילר-----
הסוף הטרגי מעצבן!
מבחינת מה שקורה בסוף זה די טוב, אבל הדבר
הטרגי שקורה בסוף הוא מאוד מאוד מבאס.
למרות זאת עדיין מדובר בספר טוב וסיום, גם
אם לא מושלם אבל יחסית מספק (מלבד החלק הטרגי)
לטרילוגיה מעולה.

*אזהרת ספוילרים*

טוב, לסכם את הספר הזה במילה אחת: מאכזב.
פשוט מאכזב.
מה קרה? הספר הראשון היה די טוב. השני? נחמד. אבל זה?
זה פשוט ספר היסטוריה. היסטוריה של מפוצלים, כן, אבל באמת, מה קרה לדמויות מהספר הראשון? לאהבה החזקה? לחברות? לאקשן, לעניין...
כל הספר הזה עוסק במוטיבים הבאים בצורה מחזורית, שטוחות אותם לאבקה:
טריס אוהבת את פור.
פור אוהבת את טריס.
טריס משקרת לפור.
פור משקר לטריס.
פור וטריס רבים.
הבנו!! למה לחזור על זה במשך ספר שלם?!
ואני מסכימה לגמרי עם ביקורות קודמות פה. לא הבנתי לרגע מה הקטע של פור. צא מהדיכאון הבלתי מוסבר הזה ותנסה לשקם את המערכת יחסים -הכושלת ממילא- עם החברה שלך.
אופס, לא משנה, היא כבר מתה.
כן, המוות היה עצוב (ולגמרי מיותר, למרות שנכתב בצורה כל כך רגשנית ונוטפת טרגיות שאפילו גרמה לי לבכות. נגד רצוני), אבל גם היא ממש מוזר.
אני מודה שאולי היו ציפיות קצת גבוהות מדי מהספר הזה, אבל הן היו מוצדקות לחלוטין בהתחשב ברמה של שני הספרים הקודמים.

אני מקווה ש״פור״ יותר טוב.