• חברים
  • ביקורות
  • דירוגים
  • פורומים
  • רשימות
  • נושאים
  • מחפשים בנרות
  • ספרים חדשים
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
סימניה - סופרים ספרים וחברים • © 2006-2026
אודות•חנויות ספרים•ספריות•עזרה•תנאי שימוש•פרטיות
תוכן פרסומי רלוונטי
סימניה
•
•
•
•
ממה עשוי התפוח?

ממה עשוי התפוח?

מאת עמוס עוז

הביקורת של רוני

תמונה של רוני
דירוג
דירוג
דירוג
דירוג
דירוג
5.0
ממה עשוי התפוח?

ממה עשוי התפוח?

מאת עמוס עוז

הביקורת של רוני

דירוגדירוגדירוגדירוגדירוג
5.0
תמונה של רוני
הוצאה לאור:כתר
שנת הוצאה:2018
קטגוריה:עיון
הקודמת
חמדת
דירוגדירוגדירוגדירוגדירוג
5.0
לפני 7 שנים

“על שום מה ניתן לספר הזה את שמו :"ממה עשוי התפוח"?,התשובה עפ"י עוז: "ממה תפוח עשוי? מים, אדמה, שמש, ע”

6/8
ביקורות על ממה עשוי התפוח?
הבאה
אורי החמודה
דירוגדירוגדירוגדירוג

הביקורת

הביקורת נכתבה לפני 7 שנים•1 דקות קריאה

זהו מעין אוטוביוגרפיה בצורה של שיחה פתוחה בין עמוס עוז לבין עורכת ספריו שירה חדד. בצורה של שאלות ותשובות מצידו אנחנו לומדים על חייו, ילדותו, מחשבותיו, משפחתו באופן הבלתי רגיל שבו הוא מתנסח. העברית הנהדרת, הניסוחים החכמים, הירידה לפרטים על ילדות לא קלה בירושלים והמעבר לקיבוץ השונה כל כך מחייו הירושלמים בבית הספר הדתי. ספר מענג ומחכים.

מי אהב את הביקורת

אהבת?
תמונה של Ayeletjon
Ayeletjon
תמונה של אנוק
אנוק
תמונה של תמי
תמי
תמונה של רץ
רץ
תמונה של אדמה
אדמה
תמונה של Rasta
Rasta
תמונה של מורי
מורי
תמונה של אודי
אודי
9קוראים|גיל ממוצע50|44%נשים

על המבקר

תמונה של רוני

רוני

ותיק
חבר מזה 18 שנים
687 ביקורות•1 נבחרות•3,531 לייקים
ז'אנרים מועדפים:
ספרות מתורגמת•מתח ריגול והרפתקאות•ספרות מקורית
תמונה של רוני
רוני
ותיק
חבר באתר מזה 18 שנים
ביקורות687
ביקורות נבחרות1
לייקים שקיבל3,531
דירוג ממוצע4.0 ⭐
ז'אנרים מועדפים
ספרות מתורגמת290מתח ריגול והרפתקאות201ספרות מקורית69

דיון על הביקורת

1 תגובה
Rasta
Rasta•לפני 7 שנים
ספר נפלא.
1 תגובה בסך הכל

ביקורות נוספות של רוני

החזאי

החזאי

סטיב תאייר

ספר בלש אמריקאי לא רע. במרכז הסיפור פרשיית רציחות שמתרחשות במדינת מינסוטה בחילופי עונות השנה. כל הנרצחות הן נשים אך ללא מרכיב של תקיפה מינית. הדמויות המרכזיות בסיפור הן החזאי דיקסון בל שמפליא בתחזיות המדויקות שלו לגבי מזג האוויר בתחנת הטלביזיה המקומית, מפיק החדשות ריק בינבוסולום - פצוע קשה ממלחמת וייטנאם שפרצופו נשרף והוא עוטה באופן קבוע מסכה, ושדרנית הטלביזה אנדריאה לאבור. הספר מתאר את חקירת המשטרה לגבי ניסיון איתור הרוצח תוך תיאור הקורה בתחנת הטלביזיה ערוץ 7 ובמקביל תיאור של ההוייה הפוליטית במדינה - בחירות למשרת המושל. לאחר שהמשטרה עוצרת חשוד ברציחות (לא אגלה לכם מי) בנסיבות די בעייתיות וללא ראיות ברורות לגמרי, יש תיאור לגמרי לא פשוט של שלב המשפט, גזר הדין וההוצאה לפועל של גזר הדין. בהחלט קריא.

לפני שבוע•
★★★★★
•רוני
מים, שאו אותי

מים, שאו אותי

תומס מורן

ספר טוב ומעניין. ספר "חובה" לבקרי גבול וסלקטורים. עד כאן ולא אגלה למה. סיפורה הטרגי של אונה מוס, סטודנטית לרפואה באוניברסיטת קורק שבאירלנד, המתגוררת מאז נהרגו הוריה בתאונת דרכים? או שמא בהתנקשות, אצל סבא שלה שגם הוא דמות לא קלה כמי שבתור נהג ברכבת נהג להעביר מטענים וחבילות עבור המחתרת האירית וחבריו הקרובים שגם הם שייכים למחתרת האירית. יש בספר הזה סיפור אהבה יפיפייה בין אונה לבין אידן פרל שמסתיים בצורה טרגית. הספר משופע בסצינות של חיי הסטודנטים העליזים בקורק, החברות של אונה מאז בית הספר ואחר כך באוניברסיטה, דיוקנו של הסבא ראוני מוס ועוזרת הבית שלו גב' שונסי. ספר יפה שבצד סיפור האהבה והחיים באירלנד בצל המטענים והפיגועים בהחלט שווה קריאה והנאה מהסיפור עצמו והכתיבה המשכנעת (לפחות אותי - כחובב מושבע של ספרות אירית).

לפני שבועיים•
★★★★★
•רוני
האונייה

האונייה

דייוויד גראן

ספר מצויין. קורותיה של האונייה וייג'ר שנטרפה וכל צוותה שנותר הגיע לחוף שומם ושם התחילה סאגה של הישרדות בתנאים לא אנושיים, תוך מאבק של מפקד האנייה קפטן דיויד צ'יפ לנסות לשמור על מנהיגות ועל החוקים הקפדניים של הצי הבריטי, תוך שהוא נתקל בגילויים של מרדנות מצד חלק מאנשי הצוות ומאידך חלק אחר שמר לו אמונים. יש בספר תיאורים אותנטיים של החיים בספינה - מדובר על המאה ה-17 וה-18 והסופר מסתמך על חומר כתוב, יומנים שאנשים כתבו. המורדים בקפטן זנחו אותו וחלק מאנשיו על האי השומם ובעזרת סירות שהם בנו עזבו והפליגו כאשר הם יודעים היטב כי כאשר יגיעו לאנגליה צפוי להם משפט צבאי על מרד והעונש הצפוי הוא תלייה. המורדים מתעדים את מה שקרה מנקודת מבטם כדי לנסות ולהשפיע כאשר יגיעו לאנגליה, תוך אמירה שקפטן צ'יפ כשל ולא רק שכשל הוא גם ירה והרג אחד מאנשיהם, כך שגם הוא צפוי לעונש קשה. התיאורים של חייהם באי השומם, מסעם הסיזיפי והלא יתואר בכלי שייט קטנים בים סוער נגד כל הסיכויים הוא מרשים. ספר מרתק ומעניין מאוד.

לפני שבועיים•
★★★★★
•רוני
עד קצה הגבול

עד קצה הגבול

עודד ליפשיץ

מבין כל הספרים הרבים שיצאו אחרי ה-7 באוקטובר בחרתי לקרוא רק אחד - את אסופת המאמרים והחומרים שכתב עודד ליפשיץ שנרצח בשבי. לא חושב להעביר ביקורת ספרותית על הספר - זהו ספר שנועד להציג דמות - לדעתי דמות מופת - של אדם שהאמין בכל רמ"ח אבריו ובאמונה שלמה - בצדקת הדרך שהוא בחר בה - עמדת שמאל ברורה ובלתי מתפשרת. זה עולה מכל המאמרים שהוא כתב במסגרות השונות - כעיתונאי ב"על המשמר", ככותב ב"חותם" ובטורים שכתב בעיתון "הארץ". דמות של לוחם אמיץ ובלתי מתפשר. הוא דמות מייצגת לדעתי של דור המתיישבים הראשונים של הנגב המערבי - אלו שבחרו אידיאולוגית להתיישב בקיבוצי הספר על גבול עזה ואשר למרות מערכת היחסים רצופת האש וההפגזות - ידע לשים את הלב (התמים והאנושי) שלו במקום הנכון. העובדה שהוא היה בין אלו שהסיע חולים פלשתינאים מעזה לבתי חולים ולבסוף נרצח על ידם - היא יותר מטרגדיה שמסמלת את הקושי והמורכבות של אותם מאמינים מסוגו של עודד ליפשיץ- דמות ראייה להערצה לטעמי.

לפני 4 שבועות•
★★★★★
•רוני
זוּלֵיכָה פוקחת עיניים

זוּלֵיכָה פוקחת עיניים

גוזל יכינה

ספר מעולה. מהטובים ביותר שקראתי - אמנם באיחור - אבל מוטב מאוחר.. קורותיה של זוליכה שנישאה בגיל 14 לגבר מבוגר ממנה ב-30 שנה ומשועבדת לו ולחמותה שרודה בה. נוסף לכל יולדת 4 בנות שכולן נפטרות מייד עם לידתן. חווית "השעבוד" לגבר ולחמותה מתוארים בצורה כל כך ריאליסטית וקשה ומדגימה את קשיי החיים בכפרים הטטריים באיזור קזן ברוסיה. מדובר על שנות ה-30 של המאה העשרים. בעלה נהרג/נרצח במהלך פשיטה של כוחות הצבא האדום על הקולאקים - אותם איכרים שנחשבו ליסודות עויינים למשטר הקומוניסטי דאז והיא מתחילה שרשרת של יסורי מעבר ברכבות משא יחד עם עוד שכמותה להגלייה לסיביר. ברקע דמותו של איוון איגנטוב שמפקד על מבצע העברת הקולאקים והוא גם זה שירה בבעלה. לאחר תלאות המסע הם מגיעים לטייגה הסיבירית שם הם מתחילים לנסות להתחיל חיים חדשים - קשוחים ביותר ללא תנאי מחייה נורמליים. איגנטוב שמייחל לחזור הביתה מוצא עצמו נשאר לפקד על חיי המתיישבים בטייגה הסיבירית ומקשיח עליהם את החיים. זוליכה, בהריון, יולדת בן - יוסוף ומגדלת אותו בתנאים-לא תנאים. היא הופכת לציידת מוכשרת שדואגת להביא בשר צייד למטבח המשותף. יוסוף עם הזמן מגלה כישורי ציור יוצאים מן הכלל בהדרכת צייר מפורסם שגם הוא חלק ממגוורשים לסיביר - הספר כתוב בצורה מרשימה - יצירה ספרותית מעולה ומרגשת. שם הספר הוא גם 2 המילים הראשונות בספר "זוליכה פוקחת עיניים.." - מומלץ ביותר.

לפני חודש•
★★★★★
•רוני
חוף המרגלים

חוף המרגלים

טס גריטסן

ספר טוב. עלילה מעניינת אם כי לעיתים קצת מופרכת - בכל זאת לסופר מותר להשתולל עם הדמיון וזה בסדר גמור. הדמויות "הטובות" בסיפור הם באמת טובות ומעוררות אמפתיה. "הרעים" הם באמת רעים למהדרין. עלילה בלשית בהחלט מהוקצעת, מעניינת, קולחת ונותנת בהחלט "פייט" טוב לספרים בז'אנר הזה. יש כאן בסיס מצוין לתסריט של סרט מתח טוב. מעניין אם זה יקרה. הנושא של סוכני סי.איי, אי פורשים שחוזרים לפעולה מפרישתם עקב אירוע בעברם - הוא נושא לא חדש, אבל כשזה כתוב היטב - אז למרות אי החידוש של הנושא זה עדיין כיפי להעביר שבוע של קריאה. מגי בירד גיבורת הסיפור וחבורת הפורשים שלצידה - הם חבר'ה שהייתי שמח להכיר!! החברות, העמידה ללא סייג לצידה בעת צרה, החוויות לאורך שנים של פעילות חשאית לצד הצלחות וכשלונות וחוסר האפשרות לשתף את סביבתם הטבעית - יוצרת חבורה סגורה, איכותית שחבריה יודעים שתמיד יהיה מישהו לצידם בעת צרה. סך הכל ספר טוב, קריא מאוד.

לפני חודשיים•רוני
נתן ועמוס

נתן ועמוס

אסף ענברי

לא נעים אבל... לא יותר מאשר "בסדר". למה? בארבע מלים "מהנה מאוד - שטחי מאוד". אי אפשר לומר על אסף ענברי שכתיבתו לא טובה. זו כתיבה מהנה, מאוד קריאה, אבל הספר הזה חוטא בשטחיות כזו שרוב יתרונותיו בטלים לעומת השטחיות והתיאורים שמנסים מצד אחד להיות תיאורים היסטוריים לכאורה, שלא לדבר על הציטוטים שהוא מביא ובהרבה מקרים הם פשוט לא היו והם פרי דמיונו של המחבר. נכון שאסף ענברי "המציא" סוג חדש ואפילו מעניין ומקורי שבו הוא מרשה לעצמו להמציא אירועים וציטוטים שמלווים את הפרקים האמיתיים -ראו למשל "הספר האדום" שם זה הרבה יותר מוצלח. במקרה שלפנינו 2 הדמויות הן של אלתרמן והן של עמוס עוז ראויות להרבה יותר מאשר כאן. הניסיון להציג דיכוטומיה בין שניהם יש לה בסיס מסוים, אבל לא כזה שמצדיק את המתואר בספר. רוצה להכיר את עמוס עוז קרא את "סיפור על אהבה וחושך". רוצה להכיר את אלתרמן קרא את כרכי "הטור השביעי". אני, הקטון, נעלב בשם שניהם. בכל זאת מילה אחת טובה - מאוד קריא, שוטף ומי שלא הכיר את שניהם מקבל תמונה אמנם שטחית ולקויה, אבל יתכן שתמשוך את הקורא להכיר אותם באופן ראוי יותר

לפני חודשיים•
★★★★★
•רוני
רקוויאם רוסי

רקוויאם רוסי

ויליאם ראיין

ספר שלא הכרתי בכלל. הפתיע לטובה. עצם העובדה שמדובר בסדרת בלש רוסי משנת 1936 כבר יצר עניין אחר. בלש רוסי בשנים האלו לא יכול להיות דומה בשום אופן לבלשים העכשוויים בכל מדינה - העדר אמצעים טכנולוגיים, אמצעי תקשורת ועוד. המחויבות למפלגה ולסוציאליזם מול שגרת החיים האפורה והענייה רוסיה בשנת 1936. מערכת היחסים בין המשטרה/מיליציה לבין כוחות הבטחון הפנימי/נ.ק.ו.ד (קג"ב לימים). גיבור העלילה אלכסיי קורולוב הוא קצין מיליציה, נאמן למפלגה(מצטלב בסתר) שמוצא עצמו בחקירה בה הוא משמש בלי ידיעתו ככלי בידי הבטחון הפנימי עד כדי סיכון חייו ותוך התנגשויות אלימות עם מבקשי נפשו. הרקע והעלילה בהחלט מסופרים היטב וספר זה הוא נוף אחר בשדה הסיפור הבלשי. בהחלט - לטעמי - משכנע יותר מטום רוב סמית ו"לד44" שהוזכר עי קוראים אחרים.

לפני 3 חודשים•
★★★★★
•רוני
פרשת סטלין

פרשת סטלין

ג'יילס מילטון

פרשת פגישותיהם של "שלושת הגדולים" סטלין, צ'רצ'יל ורוזבלט בניסיון לתאם מדיניות משותפת כנגד גרמניה הנאצית עם פלישת גרמניה לרוסי (מבצע "ברברוסה) - מתוארת באופן מבריק ומעניין. מעבר לאפיון הדמויות של המנהיגים, הספר עוסק בעוד כמה דמויות שנמצאות לכאורה מאחורי הקלעים - אווריל הארימן האמריקאי - שליחו המיוחד של רוזבלט לצ'רצ'יל ואחר כך כשגריר ארה"ב במוסקבה, וארצ'י קלרק קר - שליחו של צ'רצ'יל לסטלין ואחר כך השגריר הבריטי במוסקבה. שניהם פעלו בצורה יוצאת דופן בעיצוב הקשר בין המנהיגים, כמו גם בעיצוב תוכניות ומעשים בפועל כדי לברום להצלחת הקשרים החשובים האלו לכל האנושות. הספר מלא פיקנטריה מעבר לתיאור המהלכים המדיניים והצבאיים ובזה עיקר כוחו. תמונה מרשימה של היסטוריה שמתוארת באופן נגיש, מעניין ורב קסם. מומלץ מאוד. מי שיוצא הכי טוב מבין המנהיגים למרבה הפליאה הוא דווקא הדוד ג'ו - סטלין שמתואר כמי שהצליח יותר מכולם לכפות את דעתו ואת רצונותיו.

לפני 3 חודשים•
★★★★★
•רוני

ביקורות נוספות על "ממה עשוי התפוח?"

ממה עשוי התפוח?

ממה עשוי התפוח?

עמוס עוז

#
הוא נולד מתוך השיחות שהיו לעמוס עוז עם שירה חדד, שערכה את ספריו האחרונים. זה "לא כוחות". הוא סופר זקן, בעל מוניטין רב, אנליטי ורהוט, שדבריו תמיד קוהרנטיים ומלווים בדוגמאות מרתקות והיא – כנראה צעירה (דמותה הרבה פחות ברורה) כנראה מוקירה ומעריכה, שתפקידה בשיחות הוא לשאול שאלות – שיזכו לתשובות ארוכות וחכמות – ולהרים לו להנחתה. עוז מספר שבילדותו נשים לא דיברו בחברה מעורבת. לפעמים הן שאלו שאלות או הסכימו (בעיקר עם בן הזוג), לפעמים העירו הערות על ילדים, על מחלות (של ילדים) ועל מחירים – אלה היו התחומים שלהן – אבל לא השתתפו בשיחה כשזו עסקה בנושאים שברומו של עולם. רק הגברים דיברו אז. ובספר הזה שירה חדד היא "הנשים" ועמוס עוז הוא "הגברים". Comme il faut.

הספר הזה נותן מקום לעמוס עוז האדם – לא הסופר – לעשות מה שהוא הכי אוהב: לדבר על נושאים מגוונים ולחלץ מהם את דעתו עליהם. לעוז יש דעה על כל נושא שעלה בשיחות. לעתים הדעות חכמות, לפעמים פחות, אבל כולן שוכנות איפה שהוא במרחבי מוחו של האיש ומחכות לשעתן לפרוץ החוצה בניסוח מדוייק שדי קשה להתווכח איתו.
הספר ריתק אותי ממש כאילו היה סיפור מרתק. מצאתי את עצמי מסכימה איתו פעמים רבות וגם כשלא הסכמתי – מצאתי גרעין של הסכמה במחלוקת. הוא מקיף נושאים וזכרונות רבים של עוז. מימיו בירושלים – תלמיד של בי"ס "תחכמוני" הדתי (לבנים בלבד), מימיו בקיבוץ כילד חוץ לבנבן ומדבר ב"עברית של שבת" שעיצבנה את חבריו. מימיו כחבר קיבוץ שעדיין תפס את עצמו כנטע זר, כמי שאין לו זכות לבקש "ימים" לכתיבה, שלא לדבר על מקום לכתוב בו... על חיי משפחה של מי שלא היה לו ממש מודל של משפחה ללמוד ממנו. בעיקר על גברים ונשים, או ההיפך. והדמות הנשקפת מתוך השיחות היא דמות בלתי-גמורה. כמו מישהו שקיבל שפע של כישרונות אך חסר כמה כישורים בסיסיים, ההופכים אדם לשלם ומרוצה.

הספר הזה היה מונח על הספסל. צח ונקי, לדעתי מעולם לא נקרא ודפיו אפילו לא אווררו בדפדוף. בעמודו הראשון יש הקדשה. לא הקדשה מצטנעת – הקדשה המשתרעת על כל העמוד הראשון, בכתב-יד לא יפה, בעט עבה ובולט, בלי להתחכם עם ציטוטי שירה. הקדשה מאד אישית, שהיה לי קצת לא נעים לקרוא ולהפר את פרטיותו של הכותב. הספר מוקדש בגלל משהו שקרה בחורף 2020. כלומר כמה חודשים מאוחר יותר, הניח אותו מי שקיבל אותו על הספסל בלי שפתח אותו, אפילו. התעלומה הזו – שמן הסתם לא תיפתר עבורי – הצטרפה לתעלומת הגיבור הראשי של הספר הזה. גם היא כבר לא תיפתר עבורי ורק קצה-קציה – איך מישהו שחלק משמעותי חסר באישיותו הפך להיות סופר ומורה-דרך לרבים – גלוי, ועדיין לא מבהיר כלום.

לפני 5 שנים•
★★★★★
•yaelhar
ממה עשוי התפוח?

ממה עשוי התפוח?

עמוס עוז

האומנם בשל התפוח?

מיכל הידידה שלי מהספרייה, נגשה והושיטה לי את הספרים בשם צוות הספרייה, בחרנו אותם עבורך. הם מדברים על חיבוטי הכתיבה בהם מתחבט ולא פעם מתייסר הסופר כשהוא בורא את מילותיו. אתה כאוהב ספרים, לבטח מאוד תעריך את הספרים המדברים על האופן בו נוצרת יצירה.

אחד מהספרים שקבלתי לרגל פרישתי, היה ממה עשוי התפוח? סיפרו האחרון של עמוס עוז, שהוא למעשה שיחות ישירות, רגישות ונטולות מסכות, בין עוז הסופר ואיש הרוח לשירה חדד עורכת ספריו. שיחות על מחשבות במגוון נושאים, שהמשותף להם הוא היצירה והחיים.

בקשתי באמצעות הקריאה בספר, להקשיב למילותיו המבטאות חוכמת חיים ופשוט לחשוב ולהתחבט.

יצאתי בעקבות התפוח, כמפתח שהעניק לנו עוז בספרו הנוכחי, השונה מהמפתח בספרו הבשורה לפי יהודה, בו הרעיון המרכזי הוא בגידה הקשורה לתוגה, מרירות והחמצה. אני מעדיף את התפוח המייצג בשירו של ביאליק את הסיבה לסקרנות, לדעת ולאהבה. אהבתי גם את תמונת הכריכה, העומדת בניגוד לפרי התפוח שהוא, מפתה וקצר מועד. התפוח בספר מיוצג על ידי גזעו העציי, המבטא בחריציו וסדקיו בגרות וניסיון חיים, ורצון להביט מעבר לחיצוניות שהתפוח מסמל.

כשחושבים תפוח, מתכוונים לתמימות ההופכת לסקרנות ולדעתנות, הכרוכה לא פעם במחיר.

עוז, אדם של סקרנות, כמו סוכן המצותת מהצד לאנשים, לשיחותיהם ולתנועותיהם, בניסיון להבין דקויות אנושיות, ולפענח את מחשבותיהם הכמוסות, כחומר גלם לסיפוריו. בחולדה היה חבר קיבוץ, שתמיד לפני שעבר מול חלונו של עוז, הוא עצר לרגע וסירק את שערותיו, בכדי שיכנס כאדם יפה ומסודר לתוך ספריו. עוז יודע להתייחס לא פעם לעצמו ולאחרים באירוניה. ההתבוננות של עוז, למה שאנחנו כחברה, גרמה לו לא פעם להביע עמדה כנבואה, ומי בעצם אוהב נביאים המוכיחים בשער.

כשחושבים תפוח, מתכוונים לאהבה, מפתה וארוטיות, ולאהבה אחרת המתקיימת בגיל מתקדם.

עוז, הבוגר עדיין רומנטיקן, מדבר בפתיחות על דרכי פיתוי גבריים ונשיים ועל מה שבניהם, קצוות המשתרעים במרחב שתחילתו לשסע אריות ליפיפייה נכספת, ומנגד לשיר לה סרנדה מתחת למרפסת. הפיתוי הנשי מורכב, מעירום מגרה, חצי ערום, שפה בה רמזים של פיתוי, "רעידה קלה של שפתיים, עפעוף קל, צל של חיוך..." (74), לפיתוי כמרכיב באהבה, חוקים מתעתעים משלו.

כשחושבים תפוח, מתכוונים ליופי ולקמילתו וליופי הפנימי שיש לו חיים וקצב משלו.

עוז, נחשב לאדם יפה בפנימיותו ובחיצוניותו, מתייפייף, או יפה נפש, כך כינו אותו מידי פעם הקנאים. עוז הבוגר, נוגע ברגישות בזקנה ובפחדיו. הוא הוזמן לכנס מדענים ורופאים לדבר על "קץ החיים", "על תיקווה וייאוש, ועל התאבדות, ועל אהבה וחושך", (167) וגם להציב את השאלה שכל כך הטרידה אותו, למה אנחנו כל כך מפחדים מהמוות?

כשחושבים תפוח, מתכוונים לבתים שהיו, לגני העדן האבודים, לגירוש ולחזרה לבית כפיוס.

כשעוז הגיע לקיבוץ, הוא ביקש להפסיק לכתוב, אבל הדחף הכתיבה היה בלתי נשלט לגביו. הקיבוץ היה מקום בו לא ניתן היה לכתוב, במובן הרוחני והפיסי, בשל העדר מקום, ולכן מיכאל שלי נכתב בבית השימוש. עוז התחנן על נפשו, לקבל יום אחד חופשי לכתיבה, ואחר כך עוד אחד. הסיבה לעזיבתו את הקיבוץ הייתה תחושת החנק של דניאל שסבל מאסמה. אבל היה בקיבוץ משהו אכזרי וחונק, כאמונה הדוגמטית שגזרה על ילדים לגדול בבתי ילדים. עוז האמין בקיבוץ ולמרות שנטש אותו, הוא ראה בו חוויה מכוננת וביקש לחזור אליו במותו, לסגור מעגל, בחברה שבאיזה אופן בקשה להיות גן עדן של ערכים ומופת, וכעת היא מייצגת התפכחות וחידוש, כפי שעוז בקש להיות בחייו.

יפה, נוגע, כנה, מרגש ועצוב, לקרוא את עוז ולחשוב על כל מה שאבדנו בדרכנו, האם זאת תמימות, צניעות, אהבת הזולת. האם קיימת תקווה, לעולם מעודד שיח, בו לא בזים לדעה אחרת. האם יהיה בנו העוז להביע את הדעות והרגשות שלנו, החשופים לפגיעות. האם אנחנו יכולים להאמין בעולם שבו יתקיימו סובלנות, אהבת אדם ולא תנצח הקנאות והבורות?

בשל התפוח
מילים: חיים נחמן ביאליק
לחן: שלמה ארצי

התאבו דעת בשל מה אהבתי?
אני אהבתי בשל תפוח,
כי אין יודע נתיב הרוח
זה כבר ידוע עתה באתי,
להביא ראיה מאהבתי
ואני - התדעו בשל מה אהבתי?
אני אהבתי בשל תפוח.
....

לפני 7 שנים•
★★★★★
•רץ
ממה עשוי התפוח?

ממה עשוי התפוח?

עמוס עוז

נתחיל בווידוי - אני לא ממש אוהב את עמוס עוז. חלק קטן מספריו, בעיקר המוקדמים, היו טובים בעיני. היתר - לא.
לא אהבתי את ה"מועמדות הנצחית" שלו לפרס נובל ונטייתו להשמיע את דעותיו תחת כל עץ רענן, תוך התעלמות או פסילה של דעות אחרות.
אבל כאשר עילית, ידידה טובה שלי, ביקשה שאקרא את הספר, התגברתי על רתיעתי, רכשתי וקראתי אותו.
הוויכוחים שלי עם עמוס עוז לא נעלמו. כמעט כל קטע פסקני בספר, כל פיסקה שאמורה לעורר התפעלות אצל הקורא - קוממו אותי. לא הסכמתי עם שירה חדד ועמוס עוז. חסרה לי מאד אצלו ההתלבטות, המחשבה שאולי לא כל השכל שבעולם הגיע רק אליו. נכון, הוא כותב "בצניעות" שהוא לא יודע הכל, אבל בפרק אחר מיד הוא חוזר לקביעות חדות ופסקניות ללא הבעת ספק.
בכלל - ה"גרופיות" של שירה חדד, ההערצה המוחלטת שלה לכל מילה שיוצאת מהפה של עמוס עוז - יוצרת אצלי הסתייגות שלא לומר תחושת גועל נפש. אני לא אוהב אנשים שמתבטלים בפני אחרים. בטח לא אנשים אינטיליגנטיים כמו שירה חדד.
אז אלו לא שיחות בין אפלטון לסוקרטס. למה המשכתי לקרוא?
כי גם בתוך הספר הזה, למרות כל מגרעותיו, יש המון דברים שאני מזדהה איתם. ובעיקר - יש נקודות חשיבה שלא היכרתי.
ורק בשביל מעט המקומות הללו שבהם עמוס עוז הפתיע אותי בחשיבה אחרת - שווה לקרוא את כל הספר.
אני בטוח שכל קורא ימצא את הפסקאות הללו, המשפטים הללו, ושהתגובה תהיה "איזה יופי. על זה לא חשבתי. את זה אני אוהב".
אהבתי במיוחד את דעותיו על "איך ללמד ספרות". מקסים.
אז בשורה האחרונה - ספר שאני חושב שכדאי לקרוא ובחלק מהמקרים גם לשמור בספרייה או בבית.

לפני 6 שנים•
★★★★★
•עומר ציוני
ממה עשוי התפוח?

ממה עשוי התפוח?

עמוס עוז

סוף כל סוף אינני היחידה!
אינני האדם היחיד עלי אדמות שמתעורר בין שלוש וחצי לרבע לחמש בבוקר ומתחיל לתכנן את יומו.
יש עוד מוזרים כמוני, תודה לאל שמוחם מתחיל לתפקד בקדחתנות החל מהאשמורת השלישית של הלילה.
עמוס עוז, למשל.

את הבחור התחלתי לחבב ממש לאחרונה, לאחר שקראתי את ״מיכאל שלי״ והחלטתי שאולי ראוי שאקרא מעט מכתביו ואחכים כי באופייה של הגיבורה הראשית התגלו מאניות הטבועות גם בי ותהיתי כיצד הוא עלה עלי בכזאת דייקנות מבלי להכירני כלל.
הסתייגתי מהסופר תקופה ארוכה מסיבות שונות ומשונות.
20% מהן היו רינונים שאינם חד משמעיים אודות אופי עילאי, שמאלניות יתר וחינוך אשכנזי מובהק והשאר דחיינות מצדי ואולי חשש שאדם עם רזומה כל כך פומפוזי ומנופח, עטור פרסים ותשבחות לא יצליח להרטיט את מיתרי לבי.

לכן החלטתי להרחיב דעת ולהעמיק ידיעותיי במילותיו וכשיצא לאור ״ממה עשוי התפוח״ וקראתי את הפרק הפותח ידעתי שהפעם תתאפשר לי הצצה אל קרביו של האיש ולא רק לחיצוניותו היפה.
ואמנם, שיחות שהוקלטו עם העורכת שירה חדד, בחורה מוכשרת בהחלט עם דוקטורט בספרות מאונ׳ קולומביה ופנים יפים להפליא הדומים לאלו של השחקנית ג׳יניפר גודווין מהסדרה ״עד עצם היום הזה״ (אחת האהובות עלי) הועברו לדפוס ויצאו בצורת ספר קריא ומרענן. אמרותיו היו מהימנות ומצאתי את תשובותיו של עמוס כנות ומספקות.
נבעה מהן תמימות מסוימת אך גם ניסיון רב שנים.
הן היו נטולות שחצנות והייתה בהן אמת וביקורת עצמית נפלאה, כזאת שנתברך בה סופר נוסף שאני אוהבת, קניוק.

דו השיח נסב על חייו של עוז, הכתיבה וצורת חשיבתו ששינתה אופייה קמעה עם השנים: הוא מספר למשל על הדרך המעוותת שבה הוא ובני דורו ראו את הנערות, הנשים.
מדבר על שוביניזם וטינה כלפיהן בעיקר משום גופן המתפתח שעורר פנטזיות ודמיונות בו ובחבריו לכתה בבית הספר ״תחכמוני״ שלמדו בו רק בנים.
התסכול שחוו הזכרים המיוחמים שלמדו יום אחרי יום ללא נוכחות נשית בא לידי ביטוי בהערות גסות, סיפורי זימה ושאיפה עזה לזכות בנערה ״שנותנת״.
זה אמנם נשמע נורא אך הייתה זו תקופה קצת מבהילה ולעיתים אף מאוד מאיימת.
עוז מספר את חוויותיו בתום לב, בפתיחות שמעוררת הזדהות מוחלטת עמו.
על חייו בקיבוץ, אהבותיו ולבטיו לגבי קטעים שכתב; כל כך מוכר לדוגמא העניין הזה של ההתפשרות, ההחלטה אם להשאיר את הפרגמנט או לא. כשאני כותבת מסה או סיפור קצר והעלילה נטועה במוחי, אני מקלידה למחשב את האידאות שבמוחי אך הן יוצאות לאור אחרות, שונות לגמרי. ואני שוב משנה או מתקנת וכועסת, בעיקר על עצמי ועל שיגיונותיי.
עוז מדבר על כך. על הוויתור, על הפשרה שבבחירת הטקסט משום שאף פעם זה לא יהיה מושלם.
ועוד אומר כי: ״סופרים הם בעלי מום כאלה שנולדים עם הראש והצוואר לאחור״
לעולם יביטו לאחור ויכתבו על עברם, אודות ההיסטוריה שלקחו בה חלק, גם אם קטן.

לדעתי כל מי שעוסק בכתיבה, רצוי שיקרא את הספר הזה אך גם מי שלא. אין בו דבר דידקטי, מחנך או מטיף להיפך; הוא מזמין אותך להיכנס אל חייו ולהבין אותו טוב יותר.
מעין פרסומת סמויה ל: ״איך לאהוב את עמוס עוז ולהישאר בחיים״
כזאת שלא מציקה או מנדנדת או בעלת סלוגן נדוש.
וזה דווקא רעיון מצוין לשווק את עצמך מחדש כך, להבליט את החסרונות ולא לדבוק בקהל אחד, מדור אחר ואולי קצת מבוגר יותר.
לא תישכח במהרה ואולי בבוא העת, תמציא את עצמך מחדש ממש כמו מדונה (אמו של ישו ולא הזמרת, כן?)

לפני 7 שנים•
★★★★★
•shila1973
ממה עשוי התפוח?

ממה עשוי התפוח?

עמוס עוז

על שום מה ניתן לספר הזה את שמו :"ממה עשוי התפוח"?,התשובה עפ"י עוז: "ממה תפוח עשוי? מים, אדמה, שמש, עץ תפוחים וקצת זבל. אבל הוא לא דומה לאף אחד מהם. הוא עשוי מהם אבל הוא לא דומה להם. ככה זה סיפור , הוא בוודאי עשוי מסך הכל של פגישות והתנסויות והקשבות”.

שירה חדד עבדה כעורכת של ספריו האחרונים של עמוס עוז. ב-2014 ישבו שניהם לשיחה שלא נגמרה להם, וכך המשיכו להיפגש בביתו של עוז בהתחלה בסלון ואח"כ בחדר עבודתו השיחות נסבו על נושאים – ספרים וסופרים, על השראה והשפעה, על הרגלי כתיבה ורגשות אשם, על נישואים ועל הורות,ובאיזה שלב הונח מכשיר הקלטה על השולחן ,לא כל השיחות תורגמו ועובדו ממכשיר ההקלטה ,אולם מתוכו נוצרו שישה פרקים שמהווים את מהות הספר.

האמת שבתחילה לא ידעתי "איך לאכול את הספר",אין עלילה,אין סיפור,אין דמויות,אבל מה שהיה בו מהדף הראשון זוהי שפתו הנהדרת של עוז ,ככל שהמשכתי לקרוא
נקלעתי למצב רוח קריאתי של קסם, המילים, המשפטים, אופן ניסוחיו ,נושאי השיחות ,הפכו את חווית הקריאה להנאה והיסחפות במהלך הקריאה. אודה שבתוך יממה סיימתי לקרוא את הספר כיוון ואי אפשר היה להניחו בצד שמא הקסם יפוג .

זה לא ספר "רגיל" שעוז וחדד מציעים לאוהביי הספרים של עוז,ובכלל, אומנם הוא משרטט לקוראיו שוב את תולדות חייו, תולדות כתיבתו, תולדות המדינה ותולדות הרעיונות הפוליטיים והחברתיים ששלטו בחיינו ודומה כי הם כולם כרוכים אלה באלה, והכל נפרש במפגן מרשים של בהירות וחדות, ארגון וכאוס, אכזבה ופיכחון .ואהבה יומיומית, ובכל זאת זהו ספר שנקרא ממקום שבא משספרה אחרת,לא מהמציאויות היומיומיות, איני יודעת בוודאות להצביע על על הסיבה,אולי שפתו והתנסחויות משפטיו ואופן דבורו ,עושים את הקסם.

עוז בשיחותיו ממציא משלים קטנים, אנקדוטות, אמרות ואנלוגיות, שהראשונה שאהבתי היא ההשוואה בין עבודת הסופר לעבודת החנווני: "אתה בא בבוקר, פותח את המכולת, יושב ומחכה ללקוחות. יש לקוחות, זה יום טוב. אין לקוחות, אתה בכל זאת עושה את העבודה שלך בזה שאתה יושב ומחכה".

החלטתי שלביקורת הזאת אביא גם חלק מהציטוטים בשפתו של הסופר בנושאים השונים,אולי באופן הזה,אצליח להעביר לביקורת את הקסם שמהלך בספר,וכמובן את מחשבותיו בנושאים ששוחחו עליהם שניהם.

כשנשאל "מה מניע את היד הכותבת שלך?-עוז עונה כך :
"אני כל החיים חי חיי מרגל... אני מקשיב לשיחות לא שלי, אני מסתכל על אנשים זרים, ואם אני בתור בקופת חולים, או בתחנת רכבת, או בשדה תעופה – אני אף פעם לא קורא עיתון. במקום לקרוא עיתון אני שומע מה אנשים מדברים, גונב קטעי שיחות ומשלים אותם. או שאני מסתכל על הבגדים, או מסתכל על הנעליים – נעליים תמיד מספרות לי המון. מסתכל על אנשים. מקשיב."

והוא ממשיך:"בשנים האחרונות כשאני בא לעיר זרה, אני כבר לא הולך למוזיאונים, כי הברכיים כואבות לי. אני גם לא הולך לראות את האתרים המפורסמים, כי כבר ראיתי די. אני יושב לי בבית קפה בחוץ, או אם קר אז בבית קפה בחוץ עם זכוכיות. אני יכול לשבת לבדי שעתיים־ שלוש ולהסתכל על אנשים זרים. מה יותר מעניין מזה?"

מהיכן נולד ההרגל הזה ?כי זה שעשה עמוס עוז בילדותו,בעיקר הקשיב:“הם (הוריו) היו מדברים שם עם החברים שלהם לפחות שבעים ושבע שעות בלי הפסקה. אני, כדי לא להשתגע מרוב בדידות, פשוט התחלתי לרגל אחרי יושבי השולחנות השכנים. הייתי גונב קטעי שיחות, מסתכל, מי מזמין מה?”.ומכאן נולדה סקרנות "הריגול" אחרי אנשים ומקומות."{ מזכיר מאוד את המתואר בספרו "סיפור על אהבה וחושך}.

לדעתו:""אני באמת חושב שאדם סקרן הוא בן זוג קצת יותר טוב מאשר אדם לא סקרן, גם הורה קצת יותר טוב."

עוז מבחינתו -"לכתוב סיפורים זה כמו: להציל משהו מציפורני הזמן והשכחה. גם זה וגם הרצון לתת הזדמנות שנייה למה שכבר לא תהיה לו אף פעם הזדמנות שנייה."
"בזמן שאני כותב מאמר, בדרך כלל אני כותב כי אני כועס!!. הכוח המניע הראשי זה שאני כועס על משהו. אבל כשאני כותב סיפור, אחד הדברים שמניעים את היד הזאת הוא הסקרנות."

במהלך תהליך הכתיבה –נוצרות טיוטות רבות שנכנסות למגירה ואח"כ מתבצע תהליך טבעי משלו מה נכון ומה לא,בחירת התוכן הסופי,בניית הדמויות,הפסקות הכתיבה,פשרה בכתיבה,גניזת כתיבה ובסוף בחירת ה"הספר השלישי" שהתגבש.

והטכניקה-"לכתוב זה כמו לנהוג כל הזמן עם רגל אחת על הגז ורגל אחת על הברקס. הרגל על הגז עשויה מתמימות, מהתלהבות, מחדוות הכתיבה. הרגל על הברקס עשויה ממודעות עצמית וביקורת עצמית."

והוא ממשיך:"אני אומר לעצמי, אולי כתבת מספיק, שב תקרא. יש כל כך הרבה ספרים יפים לקרוא, ואני באמת כתבתי כבר המון. אבל היד נמשכת אל העט, והעט אל היד. בכל ספר יש לפחות שלושה ספרים: הספר שאת קראת, הספר שאני כתבתי, שמוכרח להיות שונה מהספר שאת קראת, אבל יש שם גם ספר שלישי: זה הספר שהייתי כותב אילו היה לי די כוח. די כנפיים."

וכיצד הדמויות נוצרות ומתגבשות תוך כדי כתיבה,מה עובר עליו בתהליך?:"הדחף הראשוני שלי הוא הדחף לנחש מה הייתי מרגיש אם אני הייתי הוא, מה הייתי מרגיש אם הייתי היא: מה הייתי חושב? מה הייתי רוצה? במה הייתי מתביישת? מה למשל היה חשוב לי שאף אחד בעולם לא ידע עליי?","אני יודע על כל הדמויות שלי הרבה הרבה יותר ממה שכתבתי עליהן. על כולן. גם על חנה ב"מיכאל שלי", או על פימה ב"המצב השלישי". על היַלדות שלהם,על ההורים שלהם,על הפנטזיות הארוטיות שלהם.
אני רק לא משתמש בכל מה שאני יודע עליהם."

בחלק שבו משוחחים עוז וחדד על יחסו לנשים,למין,לארוטיקה,ולפמיניזם בכלל והוא חלק ארוך יחסית בספר,יש בו הרבה כעס,תסכול אישי וזיכרונות רעים. מסתבר כי עוז למד בביה"ס עממי דתי "תחכמוני" בירושלים ואין צורך להכביר במילים מה הילדות {מתוך מילה ילדה}שהיו מעבר השני של הגדר בביה"ס נראו והוסברו להם-לבנים: עולם מוקצה,סגור,סודות לא מובנים, התנהגויות לא מבונות "עכשיו אני אגיד לך דבר קשה. לא רק אני, אנחנו כולנו, כל הבנים בתחכמוני, היינו מלאי שנאה, עלבון ומרירות כלפי כל המין הנשי. למה? כי לבנות יש משהו, ידענו שלבנות יש משהו, שאנחנו כל כך רוצים לראות והן אף פעם לא מראות לנו... אני מודה, לא נעים לי, אבל אני מודה שאני עד היום לא נגמלתי מן התשתית העמוקה הזאת, שכל מפתחות החמדה תמיד נמצאים בידי האשה".

"אני כועס, גם על מה שדחפו לראש שלי כשהייתי ילד, וגם על מה שעושות היום ועושים היום פמיניסטים מיליטנטיים, ותקינים פוליטיים מיליטנטיים... אני לא כועס רק מטעמים אינטלקטואליים, אני כועס בעיקר כי הם מרבים סבל בעולם. כי הם מרבים רגשי בושה ואשמה. מרבים צביעות ומרבים חרדה. כי הם מונעים מבני אדם בחיים האלה קצת נחמה. החיים מלאי כאב, והם תמיד נגמרים רע מאוד. מה אכפת לך שיש בחיים האלה שלושה־ארבעה דברים שעושים טוב? למה לגזול אותם? או להכפיש אותם? למה?"

“אני גדלתי בעולם בלי נשים. האישה שילדה אותי, שאהבתי אותה כל כך, שעזבה אותנו כשהייתי בן שתים-עשרה וחצי, בעצם היא הלכה והתרחקה עוד הרבה לפני שהיא הרגה את עצמה. מה שהיא השאירה לי בענייני נשים זה אולי מין ריגוש מעורפל ומבולבל, שאישה היא דבר שביר ופגיע, דבר שצריך לגעת בו בזהירות מאשר בכלי זכוכית, ושאישה זה דבר שעשוי מחלומות, מגעגועים, מרגישות ומכאב.”

ואח"כ במעבר לקיבוץ חלודה כנער מתבגר בודד ,בלי משפחה ,הרזה,החיוור ,המופנם ובתחילה גם ללא חברים ,שם בעולם הנשים המתהלכות במכנסיים קצרים ששיער הערווה היה מבצבץ מתוכם,והגברים כולם שזופים, בעלי גוף ושרירים,שם בקיבוץ התרחש "המפץ הגדול" מבחינתו.

"יש גם פמיניזם פנאטי בעולם, והוא לא הרבה יותר טוב מסוגים אחרים של פנאטיות. חלק ממנו נעוץ בסירוב הדוגמטי להכיר בעובדה שכן יש הבדלים. אצל דוסטויבסקי ב'האחים קרמזוב', איוואן קרמזוב אומר: 'נפש האדם היא רחבה מדי,אני הייתי מצמצם אותה קצת. ובכן, אני – לא. גם לא הייתי מצמצם את ההבדל שבין אישה לגבר. כן הייתי מצמצם ואף מחסל את העוול שנובע מההבדל הזה."

"אלימות, סדיזם, השפלה. אפילו משחקים של החפצה, אם הם נעשים בהסכמה, הם בעיניי לא עוול. החפצה יכולה גם להיות חלק ממשחק מיני בהסכמה גמורה בין השותפים. הרוע מתגלם בכפייה או באילוץ."

"ה־‎#MeToo נמצא בדיוק בסכנה הפוכה. בסכנה להיסחף במדרון שבין להט מהפכני מובן ומוצדק לבין אכזריות בולשביסטית: מותר לקורבנות לעשות שפטים בלי משפט, רק מפני ש'החלש תמיד צודק באשר הוא חלש, ובאשר הוא סבל וסובל כל כך הרבה ובאשר נעשה לו עוול היסטורי במשך אלפי שנים'. המהפכה הזאת היא מבורכת, אבל בשוליים שלה, כמו בכל המהפכות, נופל צל של קנאות."

עוז מספר להפתעתי{ ולא שמתי לב לכך בספריו}כי לא כתב ספרים על מלחמות למרות שלקח חלק בשתיים. לפיו "אינו מצליח להעלות על הכתוב את הריחות. כי אין מסריח יותר משדה קרב – מתכת בוערת, גומי בוער, גופות בוערות ותחמושת שהתפוצצה, עשן וריקבון."

עוז משוחח על מעורבותו בחיים הפוליטיים ועל ההשפעה הזעומה שיש לסופרים על החברה, ושל דורו,הוא מרגיש כמי ש-"הרמזורים כבר מזמן מתחלפים בלעדינו",עוז מדבר בכאב מפוכח על אובדן היכולת להשפיע.

ויש בספר גם עוד רגע מתוק של התבגרות הגיל השלישי כשעוז החילוני הרציונליסט מדבר על אמונות תפלות: "אני למשל מנשק לפעמים תמונות של הילדים שלי, תמונות שרואים אותם כשהם היו קטנים, ושל הנכדים שלי כשהם היו קטנים. לפעמים אני מסתכל בתמונות וככה הרגשות גואים בי, ואני מנשק את התמונה. אז מה? עשיתי רעה למישהו? כל אדם בעולם, שימצא לו כל נחמה בעולם שמנחמת אותו, אפילו אם בעיני מישהו אחר זאת נחמה מבדחת או מטופשת".

לפני 7 שנים•
★★★★★
•חמדת
ממה עשוי התפוח?

ממה עשוי התפוח?

עמוס עוז

ביום אחד מן הימים, נתקלתי בספר במהלך עבודתי בספריה בבר אילן, נקסמתי בעקבות הכותרת המרשימה, וגם לימודי על עמוס עוז בשנה החולפת, סיקרן אותי מאוד לקרוא את עוז אבל במקום קצת אחר, לקרוא אותו כסופר, או כאדם המספר על חיו בראיון עם שירה חדד. לצערי הייתי בלחץ זמנים, כי מרצות באונברסיטה נזקקו לספר, אז קראתי אותו באופן מהיר, אך בהחלט נהניתי ממנו, במיוחד לראות את הקווים היחודיים בעמוס עוז, שאנחנו לא מכירים. את החדות ואת השנינות הקולחת, ואפילו דעותיו הפוליטיות שהיו שנויות במחלוקת(לטעמי) היו רגעים בספר שרציתי לקרוא אותם שוב ושוב, החלק של הסקרנות, או איך לכתוב ספר? או איך סופר מתבונן על העולם? אלו דברים שמאוד חדרו לליבי, ונגעו בי באופן אישי בתור כותבת מתחילה, או מבקרת ספרים, וכמה נפלא שעוז תרם את קולו בנושא זה ובראיון כה נוגע ללב עם שירה חדד, אני חושבת שזה אחת הסיבות שאוהבים את עוז, את הקסם שלו
לא חייבים להסכים איתו על כל דבר, אבל הוא פשוט מכרה זהב.

לפני 7 שנים•
★★★★★
•אורי החמודה
ממה עשוי התפוח?

ממה עשוי התפוח?

עמוס עוז

התחיל אצלי בהרגשה של קשקוש אך השתפר בהמשך. למדתי דברים והחכמתי.

לפני 7 שנים•
★★★★★
•רוני pery
דירוג
4.0
לפני 7 שנים

“ביום אחד מן הימים, נתקלתי בספר במהלך עבודתי בספריה בבר אילן, נקסמתי בעקבות הכותרת המרשימה, וגם לימו”