ביקורת ספרותית על ממה עשוי התפוח? - שש שיחות על כתיבה ועל אהבה, על רגשי אשמה ותענוגות אחרים מאת עמוס עוז
ספר טוב

---

נתחיל בווידוי - אני לא ממש אוהב את עמוס עוז. חלק קטן מספריו, בעיקר המוקדמים, היו טובים בעיני. היתר - לא.
לא אהבתי את ה"מועמדות הנצחית" שלו לפרס נובל ונטייתו להשמיע את דעותיו תחת כל עץ רענן, תוך התעלמות או פסילה של דעות אחרות.
אבל כאשר עילית, ידידה טובה שלי, ביקשה שאקרא את הספר, התגברתי על רתיעתי, רכשתי וקראתי אותו.
הוויכוחים שלי עם עמוס עוז לא נעלמו. כמעט כל קטע פסקני בספר, כל פיסקה שאמורה לעורר התפעלות אצל הקורא - קוממו אותי. לא הסכמתי עם שירה חדד ועמוס עוז. חסרה לי מאד אצלו ההתלבטות, המחשבה שאולי לא כל השכל שבעולם הגיע רק אליו. נכון, הוא כותב "בצניעות" שהוא לא יודע הכל, אבל בפרק אחר מיד הוא חוזר לקביעות חדות ופסקניות ללא הבעת ספק.
בכלל - ה"גרופיות" של שירה חדד, ההערצה המוחלטת שלה לכל מילה שיוצאת מהפה של עמוס עוז - יוצרת אצלי הסתייגות שלא לומר תחושת גועל נפש. אני לא אוהב אנשים שמתבטלים בפני אחרים. בטח לא אנשים אינטיליגנטיים כמו שירה חדד.
אז אלו לא שיחות בין אפלטון לסוקרטס. למה המשכתי לקרוא?
כי גם בתוך הספר הזה, למרות כל מגרעותיו, יש המון דברים שאני מזדהה איתם. ובעיקר - יש נקודות חשיבה שלא היכרתי.
ורק בשביל מעט המקומות הללו שבהם עמוס עוז הפתיע אותי בחשיבה אחרת - שווה לקרוא את כל הספר.
אני בטוח שכל קורא ימצא את הפסקאות הללו, המשפטים הללו, ושהתגובה תהיה "איזה יופי. על זה לא חשבתי. את זה אני אוהב".
אהבתי במיוחד את דעותיו על "איך ללמד ספרות". מקסים.
אז בשורה האחרונה - ספר שאני חושב שכדאי לקרוא ובחלק מהמקרים גם לשמור בספרייה או בבית.

» ביקורות נוספות של עומר ציוני
» ביקורות נוספות על ממה עשוי התפוח? - שש שיחות על כתיבה ועל אהבה, על רגשי אשמה ותענוגות אחרים