על שום מה ניתן לספר הזה את שמו :"ממה עשוי התפוח"?,התשובה עפ"י עוז: "ממה תפוח עשוי? מים, אדמה, שמש, עץ תפוחים וקצת זבל. אבל הוא לא דומה לאף אחד מהם. הוא עשוי מהם אבל הוא לא דומה להם. ככה זה סיפור , הוא בוודאי עשוי מסך הכל של פגישות והתנסויות והקשבות”.
שירה חדד עבדה כעורכת של ספריו האחרונים של עמוס עוז. ב-2014 ישבו שניהם לשיחה שלא נגמרה להם, וכך המשיכו להיפגש בביתו של עוז בהתחלה בסלון ואח"כ בחדר עבודתו השיחות נסבו על נושאים – ספרים וסופרים, על השראה והשפעה, על הרגלי כתיבה ורגשות אשם, על נישואים ועל הורות,ובאיזה שלב הונח מכשיר הקלטה על השולחן ,לא כל השיחות תורגמו ועובדו ממכשיר ההקלטה ,אולם מתוכו נוצרו שישה פרקים שמהווים את מהות הספר.
האמת שבתחילה לא ידעתי "איך לאכול את הספר",אין עלילה,אין סיפור,אין דמויות,אבל מה שהיה בו מהדף הראשון זוהי שפתו הנהדרת של עוז ,ככל שהמשכתי לקרוא
נקלעתי למצב רוח קריאתי של קסם, המילים, המשפטים, אופן ניסוחיו ,נושאי השיחות ,הפכו את חווית הקריאה להנאה והיסחפות במהלך הקריאה. אודה שבתוך יממה סיימתי לקרוא את הספר כיוון ואי אפשר היה להניחו בצד שמא הקסם יפוג .
זה לא ספר "רגיל" שעוז וחדד מציעים לאוהביי הספרים של עוז,ובכלל, אומנם הוא משרטט לקוראיו שוב את תולדות חייו, תולדות כתיבתו, תולדות המדינה ותולדות הרעיונות הפוליטיים והחברתיים ששלטו בחיינו ודומה כי הם כולם כרוכים אלה באלה, והכל נפרש במפגן מרשים של בהירות וחדות, ארגון וכאוס, אכזבה ופיכחון .ואהבה יומיומית, ובכל זאת זהו ספר שנקרא ממקום שבא משספרה אחרת,לא מהמציאויות היומיומיות, איני יודעת בוודאות להצביע על על הסיבה,אולי שפתו והתנסחויות משפטיו ואופן דבורו ,עושים את הקסם.
עוז בשיחותיו ממציא משלים קטנים, אנקדוטות, אמרות ואנלוגיות, שהראשונה שאהבתי היא ההשוואה בין עבודת הסופר לעבודת החנווני: "אתה בא בבוקר, פותח את המכולת, יושב ומחכה ללקוחות. יש לקוחות, זה יום טוב. אין לקוחות, אתה בכל זאת עושה את העבודה שלך בזה שאתה יושב ומחכה".
החלטתי שלביקורת הזאת אביא גם חלק מהציטוטים בשפתו של הסופר בנושאים השונים,אולי באופן הזה,אצליח להעביר לביקורת את הקסם שמהלך בספר,וכמובן את מחשבותיו בנושאים ששוחחו עליהם שניהם.
כשנשאל "מה מניע את היד הכותבת שלך?-עוז עונה כך :
"אני כל החיים חי חיי מרגל... אני מקשיב לשיחות לא שלי, אני מסתכל על אנשים זרים, ואם אני בתור בקופת חולים, או בתחנת רכבת, או בשדה תעופה – אני אף פעם לא קורא עיתון. במקום לקרוא עיתון אני שומע מה אנשים מדברים, גונב קטעי שיחות ומשלים אותם. או שאני מסתכל על הבגדים, או מסתכל על הנעליים – נעליים תמיד מספרות לי המון. מסתכל על אנשים. מקשיב."
והוא ממשיך:"בשנים האחרונות כשאני בא לעיר זרה, אני כבר לא הולך למוזיאונים, כי הברכיים כואבות לי. אני גם לא הולך לראות את האתרים המפורסמים, כי כבר ראיתי די. אני יושב לי בבית קפה בחוץ, או אם קר אז בבית קפה בחוץ עם זכוכיות. אני יכול לשבת לבדי שעתיים־ שלוש ולהסתכל על אנשים זרים. מה יותר מעניין מזה?"
מהיכן נולד ההרגל הזה ?כי זה שעשה עמוס עוז בילדותו,בעיקר הקשיב:“הם (הוריו) היו מדברים שם עם החברים שלהם לפחות שבעים ושבע שעות בלי הפסקה. אני, כדי לא להשתגע מרוב בדידות, פשוט התחלתי לרגל אחרי יושבי השולחנות השכנים. הייתי גונב קטעי שיחות, מסתכל, מי מזמין מה?”.ומכאן נולדה סקרנות "הריגול" אחרי אנשים ומקומות."{ מזכיר מאוד את המתואר בספרו "סיפור על אהבה וחושך}.
לדעתו:""אני באמת חושב שאדם סקרן הוא בן זוג קצת יותר טוב מאשר אדם לא סקרן, גם הורה קצת יותר טוב."
עוז מבחינתו -"לכתוב סיפורים זה כמו: להציל משהו מציפורני הזמן והשכחה. גם זה וגם הרצון לתת הזדמנות שנייה למה שכבר לא תהיה לו אף פעם הזדמנות שנייה."
"בזמן שאני כותב מאמר, בדרך כלל אני כותב כי אני כועס!!. הכוח המניע הראשי זה שאני כועס על משהו. אבל כשאני כותב סיפור, אחד הדברים שמניעים את היד הזאת הוא הסקרנות."
במהלך תהליך הכתיבה –נוצרות טיוטות רבות שנכנסות למגירה ואח"כ מתבצע תהליך טבעי משלו מה נכון ומה לא,בחירת התוכן הסופי,בניית הדמויות,הפסקות הכתיבה,פשרה בכתיבה,גניזת כתיבה ובסוף בחירת ה"הספר השלישי" שהתגבש.
והטכניקה-"לכתוב זה כמו לנהוג כל הזמן עם רגל אחת על הגז ורגל אחת על הברקס. הרגל על הגז עשויה מתמימות, מהתלהבות, מחדוות הכתיבה. הרגל על הברקס עשויה ממודעות עצמית וביקורת עצמית."
והוא ממשיך:"אני אומר לעצמי, אולי כתבת מספיק, שב תקרא. יש כל כך הרבה ספרים יפים לקרוא, ואני באמת כתבתי כבר המון. אבל היד נמשכת אל העט, והעט אל היד. בכל ספר יש לפחות שלושה ספרים: הספר שאת קראת, הספר שאני כתבתי, שמוכרח להיות שונה מהספר שאת קראת, אבל יש שם גם ספר שלישי: זה הספר שהייתי כותב אילו היה לי די כוח. די כנפיים."
וכיצד הדמויות נוצרות ומתגבשות תוך כדי כתיבה,מה עובר עליו בתהליך?:"הדחף הראשוני שלי הוא הדחף לנחש מה הייתי מרגיש אם אני הייתי הוא, מה הייתי מרגיש אם הייתי היא: מה הייתי חושב? מה הייתי רוצה? במה הייתי מתביישת? מה למשל היה חשוב לי שאף אחד בעולם לא ידע עליי?","אני יודע על כל הדמויות שלי הרבה הרבה יותר ממה שכתבתי עליהן. על כולן. גם על חנה ב"מיכאל שלי", או על פימה ב"המצב השלישי". על היַלדות שלהם,על ההורים שלהם,על הפנטזיות הארוטיות שלהם.
אני רק לא משתמש בכל מה שאני יודע עליהם."
בחלק שבו משוחחים עוז וחדד על יחסו לנשים,למין,לארוטיקה,ולפמיניזם בכלל והוא חלק ארוך יחסית בספר,יש בו הרבה כעס,תסכול אישי וזיכרונות רעים. מסתבר כי עוז למד בביה"ס עממי דתי "תחכמוני" בירושלים ואין צורך להכביר במילים מה הילדות {מתוך מילה ילדה}שהיו מעבר השני של הגדר בביה"ס נראו והוסברו להם-לבנים: עולם מוקצה,סגור,סודות לא מובנים, התנהגויות לא מבונות "עכשיו אני אגיד לך דבר קשה. לא רק אני, אנחנו כולנו, כל הבנים בתחכמוני, היינו מלאי שנאה, עלבון ומרירות כלפי כל המין הנשי. למה? כי לבנות יש משהו, ידענו שלבנות יש משהו, שאנחנו כל כך רוצים לראות והן אף פעם לא מראות לנו... אני מודה, לא נעים לי, אבל אני מודה שאני עד היום לא נגמלתי מן התשתית העמוקה הזאת, שכל מפתחות החמדה תמיד נמצאים בידי האשה".
"אני כועס, גם על מה שדחפו לראש שלי כשהייתי ילד, וגם על מה שעושות היום ועושים היום פמיניסטים מיליטנטיים, ותקינים פוליטיים מיליטנטיים... אני לא כועס רק מטעמים אינטלקטואליים, אני כועס בעיקר כי הם מרבים סבל בעולם. כי הם מרבים רגשי בושה ואשמה. מרבים צביעות ומרבים חרדה. כי הם מונעים מבני אדם בחיים האלה קצת נחמה. החיים מלאי כאב, והם תמיד נגמרים רע מאוד. מה אכפת לך שיש בחיים האלה שלושה־ארבעה דברים שעושים טוב? למה לגזול אותם? או להכפיש אותם? למה?"
“אני גדלתי בעולם בלי נשים. האישה שילדה אותי, שאהבתי אותה כל כך, שעזבה אותנו כשהייתי בן שתים-עשרה וחצי, בעצם היא הלכה והתרחקה עוד הרבה לפני שהיא הרגה את עצמה. מה שהיא השאירה לי בענייני נשים זה אולי מין ריגוש מעורפל ומבולבל, שאישה היא דבר שביר ופגיע, דבר שצריך לגעת בו בזהירות מאשר בכלי זכוכית, ושאישה זה דבר שעשוי מחלומות, מגעגועים, מרגישות ומכאב.”
ואח"כ במעבר לקיבוץ חלודה כנער מתבגר בודד ,בלי משפחה ,הרזה,החיוור ,המופנם ובתחילה גם ללא חברים ,שם בעולם הנשים המתהלכות במכנסיים קצרים ששיער הערווה היה מבצבץ מתוכם,והגברים כולם שזופים, בעלי גוף ושרירים,שם בקיבוץ התרחש "המפץ הגדול" מבחינתו.
"יש גם פמיניזם פנאטי בעולם, והוא לא הרבה יותר טוב מסוגים אחרים של פנאטיות. חלק ממנו נעוץ בסירוב הדוגמטי להכיר בעובדה שכן יש הבדלים. אצל דוסטויבסקי ב'האחים קרמזוב', איוואן קרמזוב אומר: 'נפש האדם היא רחבה מדי,אני הייתי מצמצם אותה קצת. ובכן, אני – לא. גם לא הייתי מצמצם את ההבדל שבין אישה לגבר. כן הייתי מצמצם ואף מחסל את העוול שנובע מההבדל הזה."
"אלימות, סדיזם, השפלה. אפילו משחקים של החפצה, אם הם נעשים בהסכמה, הם בעיניי לא עוול. החפצה יכולה גם להיות חלק ממשחק מיני בהסכמה גמורה בין השותפים. הרוע מתגלם בכפייה או באילוץ."
"ה־#MeToo נמצא בדיוק בסכנה הפוכה. בסכנה להיסחף במדרון שבין להט מהפכני מובן ומוצדק לבין אכזריות בולשביסטית: מותר לקורבנות לעשות שפטים בלי משפט, רק מפני ש'החלש תמיד צודק באשר הוא חלש, ובאשר הוא סבל וסובל כל כך הרבה ובאשר נעשה לו עוול היסטורי במשך אלפי שנים'. המהפכה הזאת היא מבורכת, אבל בשוליים שלה, כמו בכל המהפכות, נופל צל של קנאות."
עוז מספר להפתעתי{ ולא שמתי לב לכך בספריו}כי לא כתב ספרים על מלחמות למרות שלקח חלק בשתיים. לפיו "אינו מצליח להעלות על הכתוב את הריחות. כי אין מסריח יותר משדה קרב – מתכת בוערת, גומי בוער, גופות בוערות ותחמושת שהתפוצצה, עשן וריקבון."
עוז משוחח על מעורבותו בחיים הפוליטיים ועל ההשפעה הזעומה שיש לסופרים על החברה, ושל דורו,הוא מרגיש כמי ש-"הרמזורים כבר מזמן מתחלפים בלעדינו",עוז מדבר בכאב מפוכח על אובדן היכולת להשפיע.
ויש בספר גם עוד רגע מתוק של התבגרות הגיל השלישי כשעוז החילוני הרציונליסט מדבר על אמונות תפלות: "אני למשל מנשק לפעמים תמונות של הילדים שלי, תמונות שרואים אותם כשהם היו קטנים, ושל הנכדים שלי כשהם היו קטנים. לפעמים אני מסתכל בתמונות וככה הרגשות גואים בי, ואני מנשק את התמונה. אז מה? עשיתי רעה למישהו? כל אדם בעולם, שימצא לו כל נחמה בעולם שמנחמת אותו, אפילו אם בעיני מישהו אחר זאת נחמה מבדחת או מטופשת".
