#
רוב הספרים הנכתבים עוסקים באהבה. זה רגש מורכב, שמספר הווריאציות שלו נראה אין סופי. אנשים אינם שבעים מלקרוא על אהבה, מלראות סרטים על אהבה וגם לדבר על אהבה. ומה שמבדיל בין ספר (על אהבה) לספר (על אהבה) הוא מידת הכישרון של הסופר ויכולתו לשכנע את הקוראים, שמצידם מצליחים (או שלא) להתחבר לסיפור ולחיות לרגע את חיי האהבה של אחרים.
גם הספר הזה עוסק באהבה. החיבור מוזר, נראה לנו היום בלתי אפשרי ומתועב, בין גבר בן 25 וילדה בת 8. החיבור הזה מטריד כי חונכנו לראות בו סטייה וניצול. אבל גרינווד מצליחה לאפיין היטב את דמויותיה ולשכנע את הקורא באותנטיות רגשותיהם ובכנות מעשיהן, הנושא המטריד בספר הוא כמובן מערכת היחסים הנוצרת בין ילדה לבין גבר בוגר. אבל הקשר המתפתח בין הדמויות נראה אמין, אפשרי ולא מתועב. אין פה פדופיליה – בניגוד להומברט מ"לוליטה" קלן אינו נמשך מינית לילדות ועוברות שנים עד שהוא נמשך מינית לוייבי - ועדיין כאנשים שחיים בחוקים החברתיים שלנו, הנושא הזה לא עובר לנו בקלות בגרון.
רוב הדמויות כאן חיות בשוליים הדחויים חברתית. לוייבי יש אם חולת-נפש, אב סוחר סמים שאוסף לו הרמון קטן, משתמש בעצמו בסמים מכה-נשים מתעלל. המבוגרים מזדיינים, צורכים סמים ומכים חופשי – לא משנה גיל הצופים בהם. וייבי גדלה בבית הזה ומגדלת בו את אחיה התינוק. החיים של ילדה שמתעללים בה, שאין שום ביטחון בעולמה מתוארים היטב – לעתים אפילו קצת יותר ממה שצריך כדי לדמיין את המצב. תת-התרבות העבריינית של המעמד הקרימינלי-הזעיר גם היא מפורטת מאד, לתוספת דרמה וגועל.
מה שהעביר את הסיפור הזה, הכתוב היטב שגורם לך לחשוב, מדירוג של ארבעה כוכבים לשלושה, הוא חלקו השני והפתרונות ממוטטי-האמינות שמצאה הסופרת. אלה נראו לי מופרכים ביותר – לקרוא את התיאורים המצמררים של חייה של וייבי כילדה ולפגוש אותה כבוגרת – נראה לי כשני חלקים שהודבקו כדי לספק לקורא סוג של "סוף טוב". מצד שני הספר עוסק בנושא טעון, מעלה נושאים קשים נוספים על השולחן – התייחסות לילדים, מיניות, משפחה ואהבה - והוא לחלוטין מאתגר את הקורא לבחון את עמדותיו. גרינווד אמנם עושה זאת בפרובוקטיביות לא קטנה, עם תיאורי מין מפורטים מאד, אבל לפי מה שקראתי בביקורות על הספר – היא מצליחה לאתגר ולחשוף עמדות, וקוראיה מתייצבים משני צידי קו עמדה, ונשארים שם.


















