הספר הזה היה בשבילי כמו הארוחה הדשנה הזו שמיסמרה אותי לספה בלי יכולת וכוחות לזוז יותר מדי. האוכל צריך היה את הזמן שלו להתעכל, לנוע בקצב שלו. בדיוק כמו הסיפור הזה.הייתי צריכה את הכמה ימים האלו לעכל אותו, מאז שסיימתי לקרוא אותו, כדי לכתוב עליו.הוא לא יתפוגג כל כך מהר.
וייבי וקלן נפגשים לראשונה כשהיא בת שמונה והוא בן עשרים ואחת. לכאורה פער כזה ששום דבר לא יכול לחבר ביניהם. אבל רק לכאורה. כי לפעמים תום ילדותי יכול לבקע לב של גבר בצורה הרבה יותר מדוייקת מאשר חן פלרטטני של אישה בשלה ובוגרת.כי כשנשמה מוצאת את הנשמה התאומה שלה היא חוצה גילאים וגבולות.ובספר הזה הגבולות מאוד היטשטשו,ובעצם אולי מעולם לא היו קיימים בעולמם של וייבי וקלן.
לכל אורך הסיפור הרגשתי ממש פיזית את הנואשות שלהם, את הנזקקות שלהם אחד לשני, הם היו עוגן אחד לשני, ושמרו האחד על השני מפני שקיעה.
כן, זה סיפור אהבה. אהבה גדולה מהחיים, כזו שצלחה משברים, התגברה על כל מכשול אפשרי, והיו הרבה כאלה.מסתבר שכשאהבה היא אמיתית- רק אז היא יכולה להתקיים.
הרגשתי שהספר עושה בי מסלולו מהלב למוח,ומעיר בי כל רגש אפשרי. התפעלות, שמחה, עצב, תדהמה, זעזוע, השתאות, הכל...!
הספר הזה הוא ספר מושלם לדיון במועדוני קריאה. אתם לא תפסיקו לדבר עליו, ואני בכלל לא אתפלא אם הטונים יעלו. והם בטוח יעלו. כי הכל בספר הזה עוצמתי, והוא מאוד שונה ומיוחד.


















