אם כוונתה של גרינווד היתה לכתוב ספר סנסציוני, כוונתה צלחה. האשפה האמריקאית הכפרית הלבנה הובאה בספר במלוא כיעורה. לא שמעמד הביניים הוצג טוב יותר.
הרומן הרב קולי והמבלבל הזה מביא לפנינו את אמריקה של שנות השבעים והשמונים של המאה הקודמת. אנו פוגשים את וייבי בת השמונה, בתם של יצרן המת' קריסטל ליאם והאם הנרקומנית ואל. האב היה יפיוף בלונדיני, המקיף עצמו בנשים כנועות. גם דונל התינוק נולד לא מזמן, אבל אותו גידלה כבר אחותו וייבי, מלאכית בלונדינית יפיפיה בפני עצמה. מפי האם למדה וייבי חוקים נוקשים כמו החוק שכל דבר הנכנס לפה הוא סכנה של חיידקים, שלא רצוי לדבר ולבטוח במבוגרים, והחוק הדרקוני ששום דבר אינו שייך לך ואינו שלך באמת. וכך מתנהלת וייבי בעולם בו איש לא רואה אותה אוכלת באמת, אינו שומע אותה מדברת והיא אינה חושקת בשום רכוש, אף לא בובה חדשה.
ואז, כשהיא בת שמונה והיא מסתובבת בחוץ בשטח החווה, קלן מגיע עם אופנועו, לוקח סיבוב חד במהירות גבוהה ומתרסק. פציעתו קשה ו-וייבי נחלצת לעזרתו. הוא מחלים, אך קשר נוצר בינו לבין המלאך זהוב השיער. היא בת שמונה, הוא בן עשרים ואחת, נפיל אדם ממוצא אינדיאני, חריג מכל זווית אפשרית.
קלן, המכיר את הוריה המזניחים, מחליט לקחת את וייבי תחת חסותו, דואג להביאה כל יום לבית הספר ולהחזירה, מרחק נסיעה לא קטן. הקשר ביניהם ממשיך, וייבי נעלמת מביתה כדי להמצא בשדה בלילות, לשכב בחיקו של קלן ולהביט עמו בשמים, לאתר קבוצות כוכבים ולקרוא בשמם. הקשר ביניהם מתפתח עד לכדי קשר מיני וכשהיא בת 14 פחות כמה שעות, קלן נתפס ומואשם באונס וייבי, אף-על-פי שלא היה אונס ולא אקט מיני של ממש. זה לא משנה הרבה באמריקה הכפרית הנבערת, המתלהמת והחשוכה. קלן אמנם מקבל אישור מאביה לנישואיהם של וייבי וקלן בגיל 14(!), אבל איתרע מזלם ובדיוק באותו יום נרצחים האב ליאם והאם ואל. 10 שנות מאסר נגזרות על קלן ובמעמד של פדופיל, חייו של קלן בכלא שווים כקליפת השום ומעמדו זהה גם בחוץ, בשחרור על תנאי.
כאמור, הרומן הזה מובא בכמה וכמה קולות: וייבי עצמה, קלן אהובה, איימי בת דודתה וגילה, רנה חברתה לדירה בקולג' ועוד כמה. תמיד צריך לשים לב מי הדובר ובאיזה תאריך. זה עוד החלק המעיק הקל.
ומה בסוף? שבע שנים עוברות. וייבי לא חדלה מלאהוב את קלן, שקנה לה עוד בגיל 13 טבעת אירוסין יקרת ערך יחסית. לקלן אסור לקבל מכתבים בכלא, אך וייבי לא חדלה לכתוב. כדי להמתיק את גלולת הרומן הירוד הזה, מספרים לנו שוייבי לומדת אסטרופיסיקה, וממש בסוף היא אף לומדת את חוקי השחרור על תנאי מתוך ספרי משפטים לא מעטים ומגישה עתירה המקלה על קלן ועל האפשרות שהם כן יתראו ויתאחדו.
אמריקה הלבנה במלוא זבליותה. עם עובד הרימו את הכפפה ותרגמו עם עטיפה צבעונית ולא מעט תמוהה.
זה לא שאני חסוד ונמנע מסיפורים לא שגרתיים, אבל זה עבר כל גבול אפשרי בדרך למטה. מי שמבקש ספר טיסה, כזה המטיסים מהיד בשאט נפש, ימצא פה את מבוקשו.
איך שלא יהיה, אני מעדיף את הזבל השחור היוצא מהקומפוסטר של מאיר שלו בגינת בר מהזבל הלבן האמריקאי הנחות. מאותו זבל אמריקאי לבן דוחה סבלתי גם בההיסטוריה הסודית של טארט.

#
רוב הספרים הנכתבים עוסקים באהבה. זה רגש מורכב, שמספר הווריאציות שלו נראה אין סופי. אנשים אינם שבעים מלקרוא על אהבה, מלראות סרטים על אהבה וגם לדבר על אהבה. ומה שמבדיל בין ספר (על אהבה) לספר (על אהבה) הוא מידת הכישרון של הסופר ויכולתו לשכנע את הקוראים, שמצידם מצליחים (או שלא) להתחבר לסיפור ולחיות לרגע את חיי האהבה של אחרים.

גם הספר הזה עוסק באהבה. החיבור מוזר, נראה לנו היום בלתי אפשרי ומתועב, בין גבר בן 25 וילדה בת 8. החיבור הזה מטריד כי חונכנו לראות בו סטייה וניצול. אבל גרינווד מצליחה לאפיין היטב את דמויותיה ולשכנע את הקורא באותנטיות רגשותיהם ובכנות מעשיהן, הנושא המטריד בספר הוא כמובן מערכת היחסים הנוצרת בין ילדה לבין גבר בוגר. אבל הקשר המתפתח בין הדמויות נראה אמין, אפשרי ולא מתועב. אין פה פדופיליה – בניגוד להומברט מ"לוליטה" קלן אינו נמשך מינית לילדות ועוברות שנים עד שהוא נמשך מינית לוייבי - ועדיין כאנשים שחיים בחוקים החברתיים שלנו, הנושא הזה לא עובר לנו בקלות בגרון.
רוב הדמויות כאן חיות בשוליים הדחויים חברתית. לוייבי יש אם חולת-נפש, אב סוחר סמים שאוסף לו הרמון קטן, משתמש בעצמו בסמים מכה-נשים מתעלל. המבוגרים מזדיינים, צורכים סמים ומכים חופשי – לא משנה גיל הצופים בהם. וייבי גדלה בבית הזה ומגדלת בו את אחיה התינוק. החיים של ילדה שמתעללים בה, שאין שום ביטחון בעולמה מתוארים היטב – לעתים אפילו קצת יותר ממה שצריך כדי לדמיין את המצב. תת-התרבות העבריינית של המעמד הקרימינלי-הזעיר גם היא מפורטת מאד, לתוספת דרמה וגועל.

מה שהעביר את הסיפור הזה, הכתוב היטב שגורם לך לחשוב, מדירוג של ארבעה כוכבים לשלושה, הוא חלקו השני והפתרונות ממוטטי-האמינות שמצאה הסופרת. אלה נראו לי מופרכים ביותר – לקרוא את התיאורים המצמררים של חייה של וייבי כילדה ולפגוש אותה כבוגרת – נראה לי כשני חלקים שהודבקו כדי לספק לקורא סוג של "סוף טוב". מצד שני הספר עוסק בנושא טעון, מעלה נושאים קשים נוספים על השולחן – התייחסות לילדים, מיניות, משפחה ואהבה - והוא לחלוטין מאתגר את הקורא לבחון את עמדותיו. גרינווד אמנם עושה זאת בפרובוקטיביות לא קטנה, עם תיאורי מין מפורטים מאד, אבל לפי מה שקראתי בביקורות על הספר – היא מצליחה לאתגר ולחשוף עמדות, וקוראיה מתייצבים משני צידי קו עמדה, ונשארים שם.

מכירים את התחושה שאתם נשאבים לעלילה (בין אם זה ספר או סדרה), מתמידים פרק אחר פרק, לא רוצים לפספס, ואז באה "הקלות הבלתי נסבלת של הסיום" ומשהו בהנאה קצת משתבש ומשאיר אתכם מבולבלים ואפילו קצת מאוכזבים. אז זה מה שקרה לי עם הספר הזה.

עלילת הספר היא מיוחדת וסוחפת ונוגעת בסוגיה שהיא בבחינת טאבו בחברה – יחסים בהסכמה. קיימים חוקים וכללים ברורים, השונים ממדינה למדינה, בכל הקשור לגיל ההסכמה, שאינו בהכרח גיל הנישואין, אולם נושא זה מוצא עצמו לעיתים בתחום האפור ובתוך תחום זה מצאה הסופרת לספר חלקים מסיפורה הביוגרפי.

סיפורה של וייבי (ובונה) בת השמונה, בת למשפחה לא מתפקדת, אם מכורה לסמים ואב סוחר סמים, אשר מתפקדת על תקן המבוגר האחראי במשפחה ומטפלת באחיה התינוק ודואגת לצרכיו. פגישה אקראית עם קלן, גבר צעיר בשנות ה- 20 לחייו, שגדל גם במשפחה מתפרקת עם זוג הורים שתיינים ואחים שיוצאים ונכנסים מבתי סוהר, לא סיים תיכון וזוכה ליחס די לעגני מצד סביבתו הקרובה, משנה את חייהם. בין השניים נרקמת ידידות המתחילה כדאגה ואכפתיות הדדית אשר מתפתחת אט אט, ברבות השנים, למערכת יחסים עמוקה ואף לאהבה.

הסופרת מתארת את החצר האחורית של אמריקה: התעללות, הזנחה, סמים, סקס זמין, שכרות, משפחות מפורקות, וילדות קטינות המנהלות מערכת יחסים עם גברים מבוגרים. אין בעלילה תיאורי חושניות של לוליטה ופיתויים של פדופיליה, אולם מערכת היחסים הנרקמת בין השניים מטרידה מחד ומעוררת סוג של אמפתיה מאידך. לאורך הסיפור צפות ועולות תחושות סותרות הנעות על רצף האי נוחות. אותה "פרה קדושה" של יחסים בהסכמה מציפה גם תהיות וסימני שאלה באשר לחוקי גיל ההסכמה. בעוד שגיל ההסכמה בסיפור הוא 16, מסתבר שגיל הנישואין באישור ורשות ההורה הנו 14 (??) - מה שנקרא "זה לא הגיל אלא התרגיל". "אשרי" מוסד הנישואין שמכשיר יחסים בין קטינות למבוגרים.

בקיצור, סיפור מעניין וסוחף (העביר לי יפה את יום כיפור), הכתוב היטב ומעורר דיון ומחשבה, אולם, כפי שציינתי בהתחלה, בחלק האחרון די זייף (היו קטעים שגרמו לי להרים גבה ואף למלמל "נו, באמת") אך יחד עם זאת שווה קריאה.

הספר הזה היה בשבילי כמו הארוחה הדשנה הזו שמיסמרה אותי לספה בלי יכולת וכוחות לזוז יותר מדי. האוכל צריך היה את הזמן שלו להתעכל, לנוע בקצב שלו. בדיוק כמו הסיפור הזה.הייתי צריכה את הכמה ימים האלו לעכל אותו, מאז שסיימתי לקרוא אותו, כדי לכתוב עליו.הוא לא יתפוגג כל כך מהר.

וייבי וקלן נפגשים לראשונה כשהיא בת שמונה והוא בן עשרים ואחת. לכאורה פער כזה ששום דבר לא יכול לחבר ביניהם. אבל רק לכאורה. כי לפעמים תום ילדותי יכול לבקע לב של גבר בצורה הרבה יותר מדוייקת מאשר חן פלרטטני של אישה בשלה ובוגרת.כי כשנשמה מוצאת את הנשמה התאומה שלה היא חוצה גילאים וגבולות.ובספר הזה הגבולות מאוד היטשטשו,ובעצם אולי מעולם לא היו קיימים בעולמם של וייבי וקלן.

לכל אורך הסיפור הרגשתי ממש פיזית את הנואשות שלהם, את הנזקקות שלהם אחד לשני, הם היו עוגן אחד לשני, ושמרו האחד על השני מפני שקיעה.



כן, זה סיפור אהבה. אהבה גדולה מהחיים, כזו שצלחה משברים, התגברה על כל מכשול אפשרי, והיו הרבה כאלה.מסתבר שכשאהבה היא אמיתית- רק אז היא יכולה להתקיים.

הרגשתי שהספר עושה בי מסלולו מהלב למוח,ומעיר בי כל רגש אפשרי. התפעלות, שמחה, עצב, תדהמה, זעזוע, השתאות, הכל...!

הספר הזה הוא ספר מושלם לדיון במועדוני קריאה. אתם לא תפסיקו לדבר עליו, ואני בכלל לא אתפלא אם הטונים יעלו. והם בטוח יעלו. כי הכל בספר הזה עוצמתי, והוא מאוד שונה ומיוחד.

וואו איזה ספר מדהים! ספר חזק, מטלטל ומאד קשה לעיכול. סיימתי לקרוא לפני שבוע ואני עדיין לא מצליחה להתאושש ממנו. הספר אמנם שנוי במחלוקת וצפוי שיעורר אצל חלק מהקוראים התנגדות אבל כמו שרומז שמו: צריך לקרוא אותו כדי להבין את כל מה שקרה שם באמת. לאחר הקריאה, תוכלו אולי לשנות את נקודת מבטכם לגבי המקרה, לא להצדיק, אבל להבין ואולי אפילו להזדהות, כמו שקרה לי.
הספר מעורר רגשות סותרים לכל אורכו, מהרגשת זעזוע ואי נוחות עד להרגשת הזדהות והבנה. ספר שלא יכולתי להניח מהיד מתחילתו ועד סופו. ממליצה בחום!
מציעה לכם לקרוא את הראיון עם הסופרת בסיום הקריאה. הספר מבוסס על אירועים מחייה הפרטיים. לאחר קריאת הראיון, הספר מקבל משמעות חזקה עוד יותר. הסופרת טוענת ש: "לא כל מי שמנהל רומן עם ילדות הוא פדופיל" ואת זה היא מנסה להוכיח בספר.
הגיבורה היא וייבי ילדה בת שמונה שבאה ממשפחה הרוסה. אביה סוחר סמים ואימה נרקומנית ודיכאונית. לוייבי יש אח תינוק והיא זאת שמטפלת בו כי אימה לא מתפקדת.
וייבי ילדה בודדה, היא כמעט לא מדברת, לא אוכלת ליד אנשים ואסור שיגעו בה. אימה חינכה אותה שמגע זה לכלוך. בלילות היא משוטטת בחוץ וצופה בכוכבים בכדי לתפוס קצת שקט ולהירגע.
יום אחד היא נתקלת באופנוען שנפל מהאופנוע והתרסק. זהו קלן, גבר מקועקע בן 21 שעובד אצל אביה. היא עוזרת לו ומזעיקה עזרה ובכך מצילה את חייו. בתמורה, הוא מחליט להציל אותה מחייה הקשים. הוא משמש לה כאב. הוא דואג לה, שומר עליה, דואג שתלך ללימודים, דואג לה לאוכל. בעולם האכזר שסביבה, סוף סוף היא מצאה מישהו שאכפת לו ממנה, שמתייחס אליה, שמשמש לה אוזן קשבת. לא פלא שלאט לאט היא מתאהבת בו, גם אם עדיין איננה מסוגלת להבין מה משמעותה של אהבה כזאת כמו שהיא מרגישה.
במשך שנים קלן דואג שהאהבה תהיה אפלטונית ושומר על עצמו ועל וייבי. אבל וייבי רוצה יותר במיוחד כשהיא הייתה חשופה לבגידות של אביה ולמגזינים פורנוגרפיים וראתה מה מבוגרים עושים. היא התבגרה מוקדם מדי. כשהיא בת 13, כבר קשה לה לשלוט ברגשותיה. קלן יודע שהיא קטינה וזה אסור, אבל גם לו יש תשוקות וגם הוא בעצמו זקוק לאהבה. גם הוא בא ממשפחה הרוסה ואביו היה אלים כלפיו. יש לציין שהוא לא כופה עליה כלום, היא מכתיבה את הקצב. היא מתקרבת והוא מרחיק, היא כועסת ונעלבת, בורחת אבל בסוף תמיד חוזרת, היא מאוהבת ותלויה בו, היא בסך הכל עדיין ילדה.
לא ארחיב יותר מחשש לספויילרים. רק אומר לכם שקורה שם הרבה ויקרה שם הרבה. דבר גורר דבר. בהמשך מתרחשים אירועים טראגיים וטלטלות שיהפכו את חיי השניים, ביחד ולחוד, אירועים שיגיעו בסופו של דבר עד כותלי בית המשפט.
האם מה שיש בין וייבי לקלן זאת אהבה אמיתית בין בני זוג? או שאולי זוהי רק תלות? אולי הפחד שיעזוב אותה ושוב תישאר בודדה, הוא זה שגורם לה להישאר צמודה אליו? האם ילדה בת 13 יכולה בכלל להבחין בין אהבה זוגית לאהבה אבהית? האם היא מסוגלת לאהוב? האם היא מסוגלת להבין מה המשמעות של קיום יחסי מין? האם היא מסוגלת בכלל להחליט מה טוב בשבילה בגיל כה צעיר?
הספר מעורר הרבה מחשבות והרבה רגשות, הן של כעס והן של חמלה. אבל לאחר הקריאה אפשר להבין איך זה קרה ולמה זה קרה וכמו שכבר ציינתי, אפשר גם להרגיש הזדהות.
מה יהיה בסוף? תקראו ותגלו. למרות הנושא הקשה והכואב, נותרתי עם חיוך בסיום הקריאה.

אתחיל מהסוף ואומר שאהבתי את הספר מאוד.
אסייג את דבריי ואומר, שלהשתמש במילה 'אהבתי' זה לא כל כך מדויק מצידי.
לא היה לי מושג, שאני עומדת לקרוא ספר מהסוג הזה. מהסוג המשמים. המטריד.
יכולתי להגיד שהספר הזה הוא טראש אמריקאי, רומנטי וקיטשי, אבל הוא לא היה כך עבורי.
הרגשתי לא בנח, היה לי קצת חם, נלחצתי, וגם נגרם לי זעזוע קל.

הספר הזה פגש אותי בקונפליקט רחב יותר. קונפליקט חברתי.
בין קמפיינים של METOO לבין וודי אלן ובת זוגתו ובכלל, כל הדבר הזה שנקרא: הטרדה, ניצול סמכות, פערי גיל, שיקול דעת.
לכתוב ספר כזה, בתקופה שבה המציאות מתעלה על כל סיפור או ספר- זה מעשה דיי נועז.

כל הספר התבלטתי מה אני מרגישה. התלבטתי באמת.
האם וייבי נמצאת במציאות שבה אין לה ברירה חוץ מקלן? האם היא באמת מאוהבת או חושבת שהיא מאוהבת?
וקלן. שכל המחשבות שלו פרצו החוצה בספר הזה, כאילו לא מספיק, שאני כקוראת קוראת את ההתרחשות, אני גם שומעת בתוכי את המחשבות שלו. זה היה קשה.
כי פתאום, הכל התערבב לי. ההיגיון והחוסר היגיון והאהבה האמיתית ומה שבאמת ומה שלא.

שאלתי את עצמי אם קלן היה צריך לפעול אחרת? מה המעמד שלו בתוך כל הדבר הזה?
ואני, יושבת בניחותא, אבל לא כל כך בניחותא, שואלת את עצמי האם זה לגיטימי? האם זה לגיטימי להתאהב בילדה בת שמונה?
האם זה לגיטימי כל מה שקורה כאן?

הכל אצלי רומנטי בחיים. הדרך שבה בחורה או בחור כלשהו הולכים ברחוב בדרך זאת או אחרת נראית לי רומנטית וגם הדרך שבה השמש זורחת,ואני יכולה להציג עוד הרבה דוגמאות, ולכן שאני ניצבת מול קונפליקט מחשבתי שכזה אני מסרבת לראות את חוסר ההיגיון אלא רק את הרומנטיקה, אבל הפעם לא יכולתי שלא חצי להתקומם, חצי להתווכח עם עצמי.

והכותבת, הסופרת. היא עשתה את זה טוב. כי היא לא חסכה בכלום. בתיאורים, במחשבות, בכאב- בכלום. ולכן, כשסיימתי את הספר לא הסתכלתי על הספר הזה כטראש. הסתכלתי עליו כספר מעורר מחשבה על המציאות של היום. על העיוות או הרומנטיקה- על האם בכלל המח שלי/שלנו מסוגל עוד לראות בסיפור כזה היגיון או שהכול כבר נשרף?

שם הספר "כל מה שקרה שם באמת" הוא בעצמו מעמת אותי עם המציאות.
כי בכל כך הרבה סיפורים במציאות שלנו יש עמימות לגבי מה שקרה שם באמת. וששואלים אותי: מה את אומרת על זה? אני תמיד עונה שאין לי מושג. כי באמת אין לי מושג. כמו שאין לי מושג מה אני חושבת על כל מה שקראתי בספר הזה.
אבל, לפחות, בספר הזה גיליתי את האמת ויש בזה כל כך הרבה הקלה...וגם בכלל לא.

כשעברנו למקום משכננו החדש בשכונה מטופחת שבצפון העיר ורשמנו את ילדינו לבתי ספר ציבוריים שנחשבו למובילים במתקניהם (מלתחות-אצטדיונים-בריכה-תכנית לימודים אטרקטיבית) והמתגאים ברשימת תלמידיהם המצטיינת, חשבנו שהסתדרנו בחיים.
חסר היה לנו רק כלב מגזע גולדן רטריוור כדי להשלים את תהליך האמריקניזציה ולהפוך לפלצנים מהשורה.
יום אחד, בעודי טורחת על פעילות חג החנוכה בכיתתה של בתי שכללה משחקי סביבונים ורכישת מטבעות משוקולד אונליין, התקשרה אלי אחת האימהות ובקולה ההיסטרי סיפרה כי מיסטר איקס עבר להתגורר במרחק קילומטר וחצי מאתנו.
"מי האדון"? שאלתי ומיד הצטערתי על השאלה שכן ידידתי פרצה בקילוחים של הערות, גערות והאשמות שמהן לא הבנתי מי נגד מי.
הסתבר לי לבסוף שמדובר בפדופיל שישב שנים לא מעטות בכלא והשתחרר לא מזמן.
הדפסתי מכתב מחאה ואני מתכוונת להעבירו לראש העיר, אמרה. תחתמי עליו, כן? זאת לא הייתה בקשה.
שאלתי אותה מהיכן המידע והיא נתנה לי כתובת של אתר באינטרנט המספק מידע על כל הפדופילים הגרים באזורנו.
הייתי סקפטית אך נכנסתי בכל זאת לאתר, ומה אספר לכם? חשכו עיני!
במרחק של כחמישה ק"מ מסביבתנו גרים ארבעה מועדים לפורענות. מיסטר איקס מתגורר כקילומטר וחצי ממקום מגורי, ממש ליד הסופר השכונתי.
ליד שמו מופיע צילום עדכני ומתחת פירוט עבירותיו ומספר השנים שהיה בכלא.

הגדלתי את תמונתו. הוא לא נראה כמו רוצח סדרתי, סתם אחד.
קירח, עיניים כחולות ופנים חתומות.
חשבתי על הבת שלי, אוטוטו בת תשע. דומה לטוליפ פראי בצבעי כתום וצהוב
גבעולית, צבעונית ומריחה כמו במבה.
ונבהלתי. ונשנקתי. ומיהרתי לפתוח את הקובץ האלקטרוני ששלחה לי חברתי ולחתום בראשי תיבות את שמי ולקוות שיעבירוהו למקום אחר.

הספר "כל מה שקרה שם באמת" נוגע לא נוגע באחד התחלואים הנוראיים עמם מתמודדת ארה"ב ועמה מן הסתם, עוד ארצות ומדינות מסביב לעולם.
גרינווד מספרת לנו על אהבה כנגד כל הסיכויים בין גבר צעיר לילדה.
היא מנסה להתמודד עם נושא הפדופיליה בנגיעות קלות כשל פרפר זהיר.
שלא כמו שאר היצירות (ויש לומר לעיתים מפוקפקות) שקראתי אודות אלימות והתעללות במשפחה כגון טירת הזכוכית וגיבורת "הולכת רחוק" שריל סטרייד שאכלה בילדותה מספיק קש כדי למלא אסם בגודל בינוני, פה מצאתי עדנה וחמלה.
אין ניסיון לרכך את המעשיים שנעשו והנחשבים לנלוזים בעיני החברה. אין הרגשה של סניגוריה על האיש המאוהב אלא הבאת העובדות כפי שהן והרגשות העמוסים על השולחן, גלויים כמו חפיסת קלפים.
זה מרשים בעיני ונוגע ללב. אפשר להבין כיצד מרוע מוחלט מלבלבים נבטים של אכפתיות ורצון להושיט יד, של אהבה אמתית ובאמצעותה יציאה מחושך לאור אך בד בבד לא יכולתי להיפטר מתחושת החמיצות שהותיר בי הספר.
כאם לילדה שזה עתה החלה ללבלב, שעדיין לא מודעת לתנועותיה החתוליות, לחן הרב אך המעט מגושם בו התברכה – לא הייתי מרחמת על אדם שרק היה מרהיב להביט בה באופן שנראה לי לא נכון.
לא הייתי מהססת לרגע להביס, להכניע ואפילו לקפד את חייו של האיש אשר ינסה לפגוע בבתי בכל אופן שהוא.

יכולתי לקבל את הפיקציה הספציפית הזאת ולהמשיך הלאה בנינוחות מה, לו, בשלב מסוים הייתי מדלגת על עדותה של גיבורת הספר בבית המשפט והתיאורים המיניים שנלוו לה.מהרגע הזה איבד הסיפור מאמינותו והמשיך בקו זה על ל-"הפי אנד".
קצת חבל, אך אם מתייחסים לעלילה זאת כאגדתית – אפשר לצאת מזה בשלום ואפילו לומר: שיואו! איזה תוכן מרתק זה היה.
המציאות לצערי, שונה והרבה יותר אכזרית.

ספר מטריד. מאוד מטריד.
ציפיתי לאהבה נקיה ומסוככת של גבר לילדה אבודה, ובמקומה מצאתי אהבה מהסוג שיושבים עליו בבית סוהר.
ילדה שמתאהבת בגבר - לגיטימי, כמעט כל ילדה קצת התאהבה במישהו מבוגר
גבר שמתאהב בילדה? גבר שנוגע בילדה? -
סורי, אבל לא! זה לא בסדר. זה לא סיפור אהבה אלא סיפור פדופילי.

עם כל הקושי שבנושא הבלתי נבלע הזה, המשכתי והמשכתי לקרוא את הספר כי רציתי בשבילה שהיא "תבריא" רציתי בשבילה חיים נורמליים, רציתי בשבילה....

לא יודעת איך לסיים את חוות הדעת - אם לכתוב לכם שכדי לזעזע ככה הספר כנראה צריך להיות טוב או להמליץ לכם להתרחק ממנו כמו מאש כי זה קצת לתת לגיטימציה למשהו נוראי, לא יודעת. תחליטו לבד.

כשסיימתי את הספר אמרתי לעצמי "וואו", אך אותה תחושת התפעלות עמוקה שחשתי בסוף לא ליוותה אותי לאורך הקריאה כולה.
אין ספק שאפקט האחרוניות בספר הזה משאיר חוויה חיובית, שכן, החל מאמצע הספר ישנה עלילה סוחפת ולא יכולתי להורידו מהידיים.
לצערי, קריאת החצי הראשון של הספר נגררה עבורי על פני עשרה ימים בהם אפילו שקלתי לנטוש את הספר בשל ההתקדמות האיטית של העלילה. אני מבינה את הרצון של
הסופרת לבנות את מערכת היחסים הטרומית בין הדמויות בצורה אמינה אבל זה היה איטי מדי לפעמים עד לכדי ייאוש.

בכל מקרה, בתור אחת שאף פעם לא נוטשת ספר באמצע, הפעם בניגוד לספרים אחרים היה לפחות שווה להמתין ולסבול את כל החלק המסטיקי והארוך. אחרי שעות קריאה באמצע הספר מגיעים באמת לליבת הסיפור והמערכת היחסים בין וייבי לקלן קורמת עור וגידים. ספר שמעורר לא מעט קונפליקטים פנימיים אבל בעיקר אמפתיה מוגזמת (ההופכת למטרידה עם קריאת הספר) למערכת יחסית שכנראה לא הייתה מקבלת על ידי אור ירוק במציאות לפי הנורמות שחונכתי עליהם. ממליצה לקרוא ולו רק כדי להתעמת עם עצמך ועם עמדותיך, כי זה מעניין מאוד. אחרי שקוראים את "כל מה שקרה שם באמת" לפעמים הנורמות נראות רק אוסף של כללים שנועדו כדי לשמור על הסדר החברתי אבל לא בהכרח נכונים לכולנו.

בגדול אני ממליצה, רק תנסו לקרוא את החצי הראשון מהר ולא להתעכב יותר מדי כי העניין האמיתי מגיע בחלקו השני של הספר.