בחזרה לאינישאוון- ג'וזף אוקנור
בתקופה האחרונה אני קורא לא מעט ספרים כנראה שהקיץ הזה מפוצץ אצלי היטב את תאי המוח כך שיש נחמה לפתוח ספר תחת מזגן צונן ולעוף על הדמויות. אולי בעצם אני מתחבא מעצמי כך שמאז שסיימתי את כתב היד החדש שלי ואני לא יכול להקליד מילים אני מתנחם בספרים ומוזיקה.
בדרך כלל אני קורא ספרים מגוונים ובשנה האחרונה אני מחפש אחרי סופרים סופרות אסייתיים או דרום אמריקאים שקיים בהם צליל אחר של מילים. ובשל הפרעת הקשב שלי אני חייב לקרוא כמה ספרים יחד. סוג של תרפיה או לקיחת אחריות לסיום הספר. ולפתע ספר אירי נצץ על מדף הספרייה שטרף את הכול.
מעולם לא הייתי באירלנד אבל היא רשומה לי בהחלט כחלק מימי המסע שאני מתכנן לעצמי כבר שנים. המוזיקה האירית כבר נטמעה בי המון שנים. בעיני וואן מוריסון בהחלט הוא אלוהים חיים ואיתו עוד כמה גיבורי צליל. בירה אני שותה היטב אז עד פה אני די מסודר. ותמיד משהו באדוות של אירלנד משך את עיניי. הספר הזה נלקח מהספרייה כי קראתי עליו ביקרות כאן או שם ובהחלט מקבץ המילים מצאו חן בעיני. הספר הוא אירי אמריקאי ובהחלט הוא הרבה יותר אירי. מתקיימת בין דפיו מרירות אירית בתוספת מקטעים על אירלנד השסועה והטראומטית.
הספר נכתב מצוין והוא מסחרר יש בו חלקים שאתה משתהה ויש חלקים שאתה קורא אותם מהר מאד. היכולת של הסופר לכרוך גיבורים מחלקים שונים בכפיפה אחת היא נהדרת בתוספת היכולת הנהדרת ללהטט עם הקורא ולקפוץ ממקום למקום שזאת אומנות. הספר ריתק אותי בשל סיבות אלה אבל בלט גם בעיניי בגלל חוסר היהירות שבו הוא נכתב ללא כוונות מתוחכמות המסתתרות מעבר למילים המספרות סיפור. בהחלט מחוות של סופר הידוע לכתוב וליצור למעמקים כך שיצרו פסיפס מרתק עצוב. בדומה לנאמר בגב הכריכה. מדובר על סימפוניה מתוקה מרירה.
אני ממליץ על הספר בכל עת לא רק בעונת קיץ רותחת
וכמובן מוסיף צליל של ואן מוריסון הנביא האירי
. https://www.youtube.com/watch?v=hrsq1werkfs


















