ביקורת ספרותית על מסע ארוך כל כך מאת רוהינטון מיסטרי
ספר טוב

---

קראתם את התקציר לספר הזה?
בין אם כן ובין אם לא, מוטב שנעשה זאת יחד:

"מיסטרי כותב בתשוקה עזה, וביצירתו ניכרות האבחנות הרחומות והנוקבות ביותר על המצב האנושי, מה שהופך אותו לאחד הסופרים המסעירים והחשובים של זמננו בשפה האנגלית."

נכון. מיסטרי כתב את "איזון עדין" והעובדה הזאת לעולם תעמוד לזכותו. "איזון עדין" הוא ספר מעולה שהקריאה בו היא אכן חוויה מסעירה. באיזון מיסטרי בזק על גיבוריו כמות שווה של טרגיות וחן, וליתר ביטחון - עוד קצת חן, והתוצאה היא איזון מושלם בין סבלן של הדמויות לכוח הסבל של הקורא (העדין). למעשה, היה זה איזון ששלח אותי לחפש עוד מספריו של מיסטרי, בבחינת קלף בטוח. עד כמה בטוח? הקורא המיומן יסיק מהעובדה הבאה שאולי לא כל-כך: "מסע ארוך" הוא ספר הביכורים שיצא בארץ לאור הצלחת קודמו.

"גוסטד נובל, פקיד בנק הודי חרוץ, הוא איש משפחה למופת שחייו הצנועים מתפוררים אט אט לנגד עיניו."

נכון חלקית. גוסטד עומד בראשה של משפחה נאה, והוא אכן איש הגון וצנוע. כמו כל אדם, ויהא חרוץ והגון ככל שיהיה, גם הוא נתקל בקשיים: ריחוק מהבן, מחלה ממושכת של הילדה, חיכוכים עם האישה, בית מגורים מסריח. קשיים - כן, אבל בשום אופן לא משהו שמזכיר את רצף הטרגדיות של גיבורי איזון עדין. חייו מתפוררים? לא ממש. כשעזבתי את הספר, מרחק חמישים עמודים מהתקציר שבו אנו מעיינים כעת, חייו עדיין עמדו על תילם. הצצה חפוזה לסוף גילתה שגם אחת מהאבנים הקטנות שהתערערו חזרה למקומן. הכל בסדר, טודו בום.

"...באחד הימים הוא מקבל מכתב מידיד ותיק, סוכן ביון, המבקש ממנו עזרה במשימה הרואית... עד מהרה הוא מוצא את עצמו לבדו, שקוע בפשע שלא התכוון לו, הולך ומסתבך ברשת מסוכנת של שקרים."

אם השורה הקודמת הייתה דרמטית יתר על המידה, הרי שכאן זו כבר ממש הגזמה פראית. הקורא מקבל את הרושם שהעלילה סובבת סביב אותו אירוע מכונן, בעוד שמדובר באירוע בעל נפח קטן בהרבה, שדועך בקול ענות חלושה ומבלי להאיץ לבבות. המשימה עצמה אומנם מטרידה אך רחוקה מלהיות הרואית, ורשת השקרים המסוכנת מורכבת אולי מחוט בודד.

"מסע ארוך כל כך הוא רומן רב־רבדים עתיר הומור וחמלה, המשרטט את מסעו של לב מוסרי בעולם שניגף ברוחות השינוי הסוערות."

אין שום הצדקה לכנות את הספר בשם כה פומפוזי, שיש בו הבטחה למסעות חובקי עולם או יורדי חדרי בטן. מסע של ממש לא היה כאן, ובטח שלא ארוך כל כך. לעיתים הרומן מסופר מנקודת המבט של אשתו של גוסטד, אך הדבר אינו הופך אותו לרב-רבדים, ולא בטוח שמידת ההומור והחמלה זכאים לתואר "עתיר", אף-על-פי שבהחלט קיימים. רוחות השינוי הסוערות הן רוחות מלחמת הודו-פקיסטן 1971. המלחמה נוכחת בשיחות של הדמויות ובחלב המיימי שנמזג לספלי המשפחה, אבל בסופו של דבר לא יצאתי נשכרת בהבנה של מי נגד מי, למה וכמה. ספר שיוצא מגבולות מדינתו צריך להיות מוחתם בכמה דפי אחרית דבר, ובעצם מוטב כבר לפני כן.

והנה התקציר שלי:
סך הכל ספר טוב למדי. מעניין רוב הזמן, משעמם מעט לפרקים. כוחו בתיאור חיי היום-יום של משפחה הודית דלת אמצעים הנאבקת על סביבת מחייה נקייה ועל חינוך טוב לילדיה, דוחפת אותם להשכיל ביד אחת, וביד השנייה, מתחת לשולחן, רוקחת תרופות אליליות שהמרכיב הפעיל בהן הוא ציפורניים. משפחה שמגלה סבלנות למפגר השכונתי המפשפש במפשעתו, יחד עם סובלנות למגוון מסחרר של אלים (מה שהרשים אותי פחות כי ככה זה כשישו וזרתוסטרה הם היינו הך). מלבד זאת, הספר מביע מחאה כנגד השחיתות השלטונית בימיה של אינדירה גנדי. אני לא יודעת דבר על מסורת שחיתות השלטונות בהודו, אבל מיסטרי נשמע כמו קול אמין שיודע על מה הוא מדבר. עובדה, החרימו אותו באוניברסיטת מומביי. אין לי נימוק של ממש מדוע לא סיימתי את מעט העמודים שנותרו, חוסר עניין או חוסר ריכוז. 3.5 כוכבים ועוד חצי מהיתרה של "איזון עדין". זה מה שנקרא - השאיר לו אבק (כוכבים).

» ביקורות נוספות של נעמי
» ביקורות נוספות על מסע ארוך כל כך