• חברים
  • ביקורות
  • דירוגים
  • פורומים
  • רשימות
  • נושאים
  • מחפשים בנרות
  • ספרים חדשים
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
סימניה - סופרים ספרים וחברים • © 2006-2026
אודות•חנויות ספרים•ספריות•עזרה•תנאי שימוש•פרטיות
תוכן פרסומי רלוונטי
סימניה
•
•
•
•
שלוש קומות

שלוש קומות

מאת אשכול נבו

הביקורת של גחלילית

תמונה של גחלילית
דירוג
דירוג
דירוג
דירוג
דירוג
4.0
שלוש קומות

שלוש קומות

מאת אשכול נבו

הביקורת של גחלילית

דירוגדירוגדירוגדירוגדירוג
4.0
תמונה של גחלילית
הוצאה לאור:כנרת זמורה דביר
שנת הוצאה:2015
קטגוריה:ספרות מקורית
הקודמת
אנה מ
דירוגדירוגדירוגדירוגדירוג
5.0
לפני 6 שנים

“כבר שנים אני לא גרה בארץ, ופרוזה עברית משובחת כמו זו מחזירה אותי הביתה כל פעם מחדש. זהו קובץ של שלוש”

14/63
ביקורות על שלוש קומות
הבאה
צילה
דירוגדירוגדירוגדירוג

הביקורת

הביקורת נכתבה לפני 6 שנים•1 דקות קריאה

איך בכלל כותבים על שלושה סיפורים בבת אחת? איך מסכמים שלוש חוויות, שלוש תקופות, שלוש קומות?
אולי אתחיל דווקא מלומר שאני נמצאת כרגע בתקופה שלא מיטיבה איתי. הראש מלא במחשבות, הלב בוער מאהבה, הגוף לא מוצא נחת...
וכמו תמיד- כשמגיעה תקופה שכזו, קשה לי לקרוא, קשה לי לכתוב.
הספר הזה, נבחר מתוך ייאוש, מתוך אמונה באשכול נבו שידע איך להקל עליי, איך להעניק בלי לדרוש שום מאמץ.
אבל כשמאגר הכוחות מרוקן, כל דבר ודבר, גם הקל שבקלים, מלווה במאמץ.
מאמץ רגעי, או מאמץ מתמשך, בכל מקרה- מאמץ.
ואני התאמצתי, וחשבתי, ובערתי ולא מצאתי נחת.
אבל כמה שהייתי מרוצה.
אני אוהבת את האנושיות שנמצאת בכל אחת מדמויותיו של אשכול נבו. הן נוגעות ללב. אוחזות בו ולא מרפות.
מסיפור לסיפור היה נדמה כי העלילה משתפרת, כי הדמויות מתעגלות, נותנות מענה לצורך הקיים למצוא אדם להזדהות איתו, להרגיש כי אתה לא יחיד, לא לבד.
את הסיפור האחרון קראתי כמעט בשטף, הוא סחף אותי לתוכו. משהו בדמותה של דבורה האלמנה פגש משהו בדמותי שלי. זה עניין אותי, הקשר המוזר הזה שנוצר בינינו, וחקרתי לא מעט, נברתי במעמקי נפשי, אך התשובה התחבאה לה ממש מול עיניי.. היא מתגעגעת. וגם אני – מתגעגעת.
וכמו תמיד, וכמו שאשכול נבו בטח יודע, הגעגוע מחבר.

מי אהב את הביקורת

אהבת?
תמונה של strnbrg59
strnbrg59
תמונה של אתל
אתל
תמונה של Mira
Mira
תמונה של עמיחי
עמיחי
תמונה של אדמה
אדמה
תמונה של אַסְיָה
אַסְיָה
תמונה של Ayeletjon
Ayeletjon
תמונה של חיפושית
חיפושית
11קוראים|גיל ממוצע53|45%נשים

על המבקרת

תמונה של גחלילית

גחלילית

חברה מזה 8 שנים
8 ביקורות•1 נבחרות•143 לייקים
ז'אנרים מועדפים:
ספרות מקורית•ספרות מתורגמת
תמונה של גחלילית
גחלילית
חברה באתר מזה 8 שנים
ביקורות8
ביקורות נבחרות1
לייקים שקיבלה143
דירוג ממוצע4.8 ⭐
ז'אנרים מועדפים
ספרות מקורית6ספרות מתורגמת2

דיון על הביקורת

2 תגובות
אתל
אתל•לפני 6 שנים
כמו תמיד, את כותבת נפלא.
Rasta
Rasta•לפני 6 שנים
ספר נהדר.
2 תגובות בסך הכל

ביקורות נוספות של גחלילית

יונה ונער

יונה ונער

מאיר שלו

"יונה ונער הוא ספר נהדר, אבל תחכי עוד כמה שנים, שתגדלי..." הייתה אמי חוזרת ואומרת, ואני, כמו כל בת ממושמעת, חיכיתי...
חיכיתי וחיכיתי, וכשהגיע הזמן וייחלתי לקחת את הספר מהספרייה העירונית לפני כמה שבועות, נעניתי בחיוב.
חיוך גדול נפרס על שפתיי בעוד אני קוראת את המילים הראשונות בספר- חיוך של הרפתקה חדשה...
ומה שונה היה חיוכי בסיומו- חיוך עצוב ומלא תהיות, חיוך עוויתי שנועד לחפות על עיניים לחות, על לב שנשבר...
חיוך שאט אט יגדל לזכר כל הטוב שהיה ונשכח לרגעים,
לזכר אהבתם של יאיר ותרצה שהלהיבה וריגשה, ואיתה גם אהבתו של יעקב "אביכם" לרעיה, שאף שהכאיבה לי בחוסר הדדיותה, תפסה בלבי את מקומה...
לזכר אהבה של אם ובנה, לזכר בית שעוטף סביב...
אך יותר מכל, לזכר אהבתם של "התינוק" ו"הילדה",
שכל יונה ששילחו האחד לשנייה, הביאה איתה מכתב קטן וסמוי מן העין גם בשבילי-
מכתב אהבה ללא תוכן, מכתב שיום אחד אגלה את מוענו,
ובינתיים אתענג על ההרגשה הנעימה, שאי שם בעולם הגדול, הרחב, יש יונה אחת, בודדה, שעפה בשבילי, בחלומי, ואני בשבילה בית, ואני בשבילה כתובת, והיא בשבילי הקסם שבאהבה...

לפני 7 שנים•
★★★★★
•גחלילית
שתהיי לי הסכין

שתהיי לי הסכין

דויד גרוסמן

העיניים כבר מזמן לא שמחות, וידיי מחבקות את גופי... ואיפה אתה- יאיר, שתבחין, שתראה, שתבין?
"יאיר שלי" בוא והתגלה בפניי... תחושת הבדידות לא מיטיבה איתי, והשקט- הוא הורג לאט...
התחושות שהיו, ששכנו בי לפני הקריאה,
הציפיות, ההרגשות, החלומות על האהבה...
היו ואינן עוד...
כאילו שנפרס מול עיניי עולם חדש, עולם שבו האהבה היא עצומה מכפי שאפשר לדמיין....
שהרגשות בו עולים על גדותיהם...
ואיך לחזור להסתפק באהבה הנורמטיבית, איך לא ליפול אל תוך הטירוף?
הרי הספר, הוא השאיר בי צלקת. ואולי... אולי לא צלקת, אלא סימני מתיחה?
סימנים שכבר לא אוכל להסתיר, שנחרטו על גופי, שקרעו את עורי מבפנים, מהר מדי, ללא כל אזהרה...
שיראו, לכל מי שיעז להתקרב, שגדלתי. שבגרתי.
ומי מעז להיכנס אל אינטימיות דחוסה כל כך, לאפשר לספר, או אולי לשתי דמויות להיות "הסכין שבה אני נובר בתוכי",
להרשות להן לנבור ולנבור ולהגיע למעמקי הנפש, לקלף שכבה ועוד שכבה?
אני העזתי, והיטלטלתי והזדעזעתי לעתים, וגם אהבתי וחשקתי, והלכתי שבי אחריו...
"ולא הבנתי הרבה, לא הבנתי כלום בעצם, רק שזה יפה מהכיל, שזה פשוט שואג מרוב חיים וקורא לי בשמי." (עמ' 98. העברתי את הכתוב מגוף שלישי לראשון...)

לפני 7 שנים•
★★★★★
•גחלילית
לב המעגל

לב המעגל

קרן לנדסמן

לאחרונה ביצעתי שינוי גדול ומשמעותי בחיי- עברתי לפנימייה, רחוקה מהבית, מהחדר, מהמקום הבטוח שלי...
מצאתי את עצמי מוקפת באנשים ועם זאת מרגישה בדידות נוראה וריחוק משמעותי מכולם...
אך נערה אחת בכל זאת הצליחה להגיע אליי, אולי ראתה בי משהו שאיני רואה בעצמי...
גיליתי שותפה לדיון, שיתוף והמלצות על ספרים, ובכך התחיל המסע שלי עם "לב המעגל"...
המלצה חמה מאותה חברה הביאה אותי להתחיל ולקרוא את הספר, כשרגשותיי נעים בין סקרנות והתרגשות לבין חשש וחרדה גדולה...
אולי אצטרך להסביר את עצמי- החלטתי לקרוא את הספר גם בכדי להרחיב את המכנים המשותפים ביני לבין אותה חברה, אולי בתקווה שנוכל לדבר ולדון על הספר במשך שעות... מעין פנטזיה שכזאת... אבל הפחד- שלא אוהב את הספר, שהספר לא יגע בי כפי שנגע בה, קונן בי ולא עזב...
ומה גברו חששותי כשלא הצלחתי להיסחף אל תוך העלילה... כשהאלמנטים הבדיוניים הכו בי, וחשבתי שלא אצליח להיחלץ, שכמו תמיד פיתחתי תקוות שווא שלא יתגשמו...
אבל אז... באורח פלא כמעט, הצליחו האלמנטים הבדיוניים כמו להשתלב עם המציאות, קרן לנדסמן הצליחה בעזרת אותם אלמנטים, שכה הקשו עליי בתחילת הדרך, להעשיר את העולם שלנו, לספק דילמות מוסריות, לדון על היחס לקהילות השונות בתוכנו, ומעבר לכך, הצליחה לנדסמן להשתמש באותם אלמנטים (ובכך לשנות את דעתי על הספר בצורה מוחלטת) בכדי ליצור מערכת יחסים כה סוחפת ונוגעת, כה נדירה ומיוחדת, מוצפת ברגשות... מערכת יחסים שגרמה לי להזיל דמעה, ועוד דמעה, ולהפוך אותן, לקראת סיום הספר, לגל שלם של בכי לא נפסק באמצע הלילה...
ספר מקסים ונוגע, עם דמויות מעוררות חיבה, ובאמת לא דורש הרבה מאמץ בקריאה...

וכעת... נותר לי רק לסיים במשאלה קטנה- ששנת הלימודים החדשה שתבוא עלינו תביא איתה עוד היכרויות משמעותיות- חברים חדשים, ספרים נוספים וסופרים נהדרים...
הלוואי!


נ.ב
למי שמתלבט לגבי "לב המעגל" , מומלץ מאוד לקרוא באינטרנט את ההקדם הקצר לספר- מעין סיפור קצר, הפורס לפנינו קצת מהעולם של גבע ותמר- זוג חברים טובים, גיבורי הספר, שכתבה קרן לנדסמן ונקרא- "רצון חופשי"...

לפני 7 שנים•
★★★★★
•גחלילית
צנורות (זמורה-ביתן)

צנורות (זמורה-ביתן)

אתגר קרת

יש לי חבר מיוחד שהכרתי בנסיבות מיוחדות ועם זאת, לא פשוטות...
יחד פיתחנו תחביב מיוחד, שנולד מאהבה מיוחדת לסופר מיוחד עוד יותר..
אתגר קרת, או בשמו השני המצוין לעיל- "סופר מיוחד עוד יותר", נגלה אלי דרך מורה נהדרת לספרות שחשפה אותי לסיפורו- "לשבור את החזיר"... סיפור מופלא ונוגע ללב על ילד בודד בעל לב רחב, וחזיר חייכן מחרסינה...
מאז, עברתי חוויות, טובות ורעות, משמעותיות יותר ומשמעותיות פחות... המשכתי ללמוד את חנוך לוין, ריימונד קארבר, ביאליק ויהודה עמיחי הנהדרים והקלאסיים, אבל דווקא הסופר הצעיר בעל הדמיון הרחב, שבה אותי בקסמו וסירב להרפות...
כשהכרתי את החבר, החבר הכל כך מיוחד, הופתעתי לגלות שעם השוני הרב בינינו, יש הרבה מאוד נקודות דמיון וקשיים משותפים שעזרו לנו ליצור קשר קרוב ואוהד, מקום מפלט לרגשות והמחשבות...
בין נקודות הדמיון, גילינו את אהבתנו המשותפת לסיפורים קצרים בכלל ולאתגר קרת בפרט, מה שהביא לכך שבתוך שבוע מאותו הרגע, ברגישותו ובנדיבותו, כבר הספיק החבר להשיג עבורנו ארבעה מספריו של קרת...
קראנו את הספרים יחד בשקיקה, כאשר כל אחד מאיתנו, מקריא בתורו סיפור אקראי מתוך ספר שבחר... וכך, אט אט, גילינו את עולמו המיוחד של אתגר קרת, שבורך בכישרון כתיבה נהדר ורעיונות כה מופלאים...
בין ארבעת הספרים, שכב ספר ורוד שהצליח לשבות את לבי עוד מהתקציר הנוגע, "צנורות" שמו...
ובתוך הספר, כמו מסתתר, סיפור קצרצר שהביא לכך שאבחר בספר הזה כייצוג לספריו של אתגר קרת-"חובזה" :
"יש מקום אחד, שקוראים לו חובזה, לא רחוק מת"א. אמרו לי שהאנשים לובשים שחור שם בחובזה ותמיד תמיד מאושרים.
"אני לא מאמין בכל הקשקושים האלה", אמר החבר הכי טוב שלי, ובעצם רצה להגיד שהוא לא מאמין שיש אנשים מאושרים.
הרבה אנשים לא מאמינים. אז עליתי על האוטובוס שנוסע לחובזה, ובכל הדרך שמעתי ב"ווקמן" שלי שירי מלחמה.
האנשים בחובזה לא מתים במלחמות אף פעם. אנשים בחובזה לא הולכים לצבא. ירדתי מהאוטובוס בכיכר המרכזית. האנשים של חובזה קיבלו אותי יפה מאוד. מקרוב היה לי קל מאוד להבחין שהם באמת מאושרים. הם רוקדים הרבה בחובזה, וקוראים בספרים עבים, ואני רקדתי לידם שם בחובזה, וגם קראתי בספרים העבים. ואני לבשתי את בגדיהם שם בחובזה וישנתי במיטות שלהם. ואני אכלתי את מאכליהם שם בחובזה, ונישקתי את התינוקות שלהם, על הפה.
במשך שלושה שבועות שלמים.
אבל אושר זה לא דבר מדבק."

לפני 7 שנים•
★★★★★
•גחלילית
צלה של הרוח

צלה של הרוח

קרלוס רואיס סאפון

הספר המופלא הזה העניק לי חיים. במשך שלושה ימים חייתי בדמיוני בברצלונה היפהפייה בעלת הסודות האפלים, כשאני מבקרת לעתים בבית הקברות לספרים נשכחים, נעתקת מול יופיה של קלרה, מעריצה את מר סמפרה החכם והרגיש, מחכימה מסודות חייו של פרמין, ומתהלכת שבי אחר חוליאן המסתורי וספריו...

כפי שמר סמפרה מספר לבנו- "לכל ספר, לכל כרך שאתה רואה, יש נשמה. הנשמה של מי שכתב אותו, ונשמתם של אלה שקראו בו וחיו אותו וחלמו עליו. ",העותק הישן של "צלה של הרוח" שהשאלתי מן הספרייה בא אל ידיי מרוח ברגש ומלא בחלקי נשמה, כמהים ואוהבים, שפוזרו בעדינות בין דפי הספר... וגם אני, בזכות הנפלאה שניתנה לי, השארתי חלק גדול ומשמעותי מנשמתי, וחתמתי את שמי בדמעה שנפלה לה עם סיומו של הספר...

קראו את הספר, ואולי גם אתם תזכו להישאב אל אחת מהקלאסיקות הנהדרות ביותר, אל האהבה והתשוקה, המסתוריות והאפלה, ואנא מכם... אל תשכחו להשאיר גם אתם, חלק קטן מנשמתכם...

לפני 7 שנים•
★★★★★
•גחלילית
צ'רלי (1988)

צ'רלי (1988)

דניאל קיס (קיז)

נשימה עמוקה... העיניים נעשות לחות... הצביטה בלב לא מרפה, גם לאחר ההפוגה שלקחתי לאחר הקריאה ובטרם החלטתי לכתוב את הביקורת הזו...
הביקורת הזו קשה לי מאוד... היא מאלצת אותי לנבור ברגשות הכי עמוקים שלי...
אני אדם עם דימוי עצמי נמוך מאוד, אני מפחדת מאנשים וממה שיש להם לומר...
אמא שלי אומרת שהראש שלי עובד שעות נוספות, מה שגורם למחשבות ולהסתכלות שלי על הסביבה ועל הפרטים הקטנים להיות מוגזמת ולעתים אף לא ריאליסטית...
צ'רלי המתאר את מחשבותיו ומבטו על העולם בדפיו הראשונים של הספר, גרם לי לחשוב על החיים שלי ועל החיים של כולנו בכלל...
כמה התרגלנו להעריך את חיינו בכל פעם שראינו אדם כמו צ'רלי... כמה כוחה של המחשבה והמודעות לסביבה חשובה לנו... ואכן.. היא אכן חשובה... ואכן אני עוצרת ומעריכה אותה...
אבל לפני זה - אני עוצרת לחשוב... ולדמיין את חיי בלעדיה... ועולה בי השאלה- אולי חיי היו קצת קלים יותר?
"כשהייתי מפגר, היו לי המון חברים. עכשיו אין לי איש. כן, ודאי, אני מכיר הרבה אנשים. המון המון אנשים. אבל אין לי חברים של ממש. לא כמו שהיו לי במאפיה. אין לי אף חבר שבאמת חשוב לי, ואף אחד שאני חשוב בשבילו"
אין לי תשובה... אבל השאלה רודפת אותי ותמשיך לרדוף אותי בכל פעם שגל המחשבות שוב יציף אותי... כי אולי זה הסוד לאושר אמיתי... אושר כנה ותמים...
כבר אמרתי שהביקורת הזו קשה לי... אחת מהסיבות היא שאני לא נוהגת לכעוס, ובטח לא להביע את זה באופן פומבי.. אבל במהלך הקריאה בספר כעסתי. כעסתי על העולם שלנו ועל חלק מהאנשים שחיים בו... כעסתי על הרוע שקיים ועל חוסר הסובלנות כלפי האחר...
כי אנשים יכולים להיות מאוד לא רגישים לפעמים... וזה מרגיז.. וזה מרתיח... ויותר מהכל זה כואב...
"כמה מוזר שאנשים הגונים ורגישים, שלא היו מנצלים לרעה את מצבו של אדם שנולד ללא ידיים, או רגליים, או עיניים- אינם רואים שום פסול בלעג לאדם שנולד עם אינטיליגנציה נמוכה. המחשבה שלפני זמן לא רב- ממש כמו הילד הזה- גם אני שיחקתי בטיפשותי את תפקיד הליצן, ממלאת אותי זעם. ואני כמעט שכחתי..."
וכאבתי יחד עם צ'רלי, ובכיתי... והיה לי קשה... ועדיין קשה... אבל כל רגע כזה הוא שווה...

לפני 7 שנים•
★★★★★
•גחלילית
חצוצרה בואדי

חצוצרה בואדי

סמי מיכאל

את "חצוצרה בואדי" של סמי מיכאל קראתי לפני שנתיים, אבל כשסוף סוף אזרתי אומץ ופתחתי חשבון בסימניה, החלטתי, ללא התלבטות, לכתוב את הביקורת הראשונה שלי על הספר הכל כך נהדר הזה...
הייתי אז בקרואטיה- הרחק הרחק מישראל בכלל ומחיפה בפרט...
המשפחה החליטה לצאת לטיול משפחתי ושכרה בית קטן שבמקרה הסתבר כי יש לו מטבח חיצוני.
אני לא אספר הרבה מלבד זה שאת רוב הזמן הפנוי, כשכל אחד היה עסוק בענייניו, העברתי במטבח החיצוני הקטן שבאורח פלא הייתה בו ספה נוחה להפליא ומנורת קריאה...
אני אוהבת להביא איתי לפעמים ספרות ישראלית לחופשות מסוג אלה... תמיד מנחם אותי לחזור ולחשוב על מקום מוכר ונעים, לברוח קצת מהאירופאיות המנומסת והטובה ועם זאת גם זרה מאוד...
הזיכרון הזה- אני, לבד, שוכבת על ספה, שקט, רק הגשם דופק על החלון, בידי ספר נפלא שיבוא יום ויהפוך לספר כה משמעותי עבורי, הפך עבורי למקום מקלט, למחשבה מרגיעה, למקום בטוח ונעים בתוך ראשי.
גדולתו של הספר הוא לא באופן בו הוא סוחף את הקורא, שכן לא גמעתי אותו בן לילה, אלא באופן בו הוא נוגע... מלטף כל כך בעדינות, ועם זאת משאיר סימן...
גדולתו באופן בו הוא נפתח בפניך ומעניק תחושת הזדהות כמעט מפחידה...
כי הודא- היא אני... היא אני הכואבת... אני המחפשת אחר משהו שיאיר את דרכי, אחר מישהו שיאיר את דרכי...
היא אני, אני הפגועה ואני האוהבת, אני, שצליל חצוצרה ישבה את ליבה, שדבר לא יעצור אותה כשמדובר באהבה...
ויותר מהכל... יותר מהכל היא תקווה... שאולי... יבוא יום...
"ואני, הודא נכדתו, ירשתי את עיני המכשף הירוקות, אבל אין בכוחי לכשף איש. רק אלכס אומר עלי שאני יפה." (עמ' 122)

לפני 7 שנים•
★★★★★
•גחלילית

ביקורות נוספות על "שלוש קומות"

שלוש קומות

שלוש קומות

אשכול נבו

שלוש קומות יש לבניין, נגיד בכפר סבא, ואין פה סיפורי סבתא בכלל.
בקומה הראשונה איילת, עורכת דין מהודרת וקרת רוח. בעלה ארנון קצת פחות שולט ברוחו ולפעמים בורח לו הבת-ים. לזוג שתי בנות, ארנון אוהב את איילת. עופרי הבת הגדולה, כשעוד היתה היחידה, נשלחה לעיתים לשכנים הפנסיונרים רות והרמן לשהיה קצרה כשהוריה היו צריכים לעשות דברים דחופים, במיטה נגיד. הרמן תמיד מבקש נשיקה כשעופרי באה לבקר.
אלא שיום אחד חוזרת עופרי הדעתנית ומודיעה שהרמן התקלקל. לא זוכר את זה ולא את זה, האם סגר דלת, האם לקח מפתחות. ויום אחד זה מתפוצץ כשהרמן לוקח את עופרי לטייל ולא בטוח האם זה עניין הנשיקה או שיבוש הדעת. הם נעלמו. ונמצאו.
ארנון חמום המוח מוצא אותם ורוצה לעשות שפטים בהרמן, בעיקר לנוכח הנסיבות המחשידות בהם מצא אותם.
אבל באותם זמנים גם באה לבקר את זוג הפנסיונרים נכדתם הפריזאית בת השש-עשרה, שדיבורה החופשי ולבושה אף פחות ממה שמצריך הקיץ הישראלי גורמים לארנון לעשות מעשים להם התנגד כל עוד מדובר בבתו. אבל זו רק הקומה הראשונה.
בקומה השניה חני ואסף. חני לא עובדת משום הלידות והיא כותבת מכתב מפורט לחברת הנפש שלה בארה"ב. היא מספרת על אסף המוצלח, מוצלח בעבודה ופחות בבית, כל כך מוצלח, שהוא יותר בחו"ל בנסיעות בעבודה מאשר בבית. ומי ממלא את מקומו? פתאום קופץ לבקר אחיו הצעיר, השרלטן שרימה עשרות משקיעים וכל המדינה מחפשת אותו. חני נחרדת שאדם כזה ישהה אצלה, אבל מה לעשות והוא מקסים עם הילדים. ואותה.
אבל זו רק הקומה השניה.
ובקומה השלישית גרה דבורה אדלמן, אלמנתו של מיכאל אדלמן, שניהם שופטים מחוזיים בעברם. הוא, מיכאל, שופט קלה כבחמורה, גורם בכך לבנו אדר להתרחק מהם גם כשהיה סיכוי כלשהו שיישאר.
הזמנים הם זמני המחאה החברתית ברוטשילד תל-אביב. דבורה באה להפגין, הצפיפות נוראית, היא מתעלפת וכמשיבים את נפשה, היא שומעת ורואה דברים, ומבינה עד כמה המפגינים והמוחים תמימים והיא מקימה במקום פינת ייעוץ משפטית. אלא שהיא חייבת להתרחץ והיא מוצאת עצמה אצל אחד אבנר אשדות שבתו מוצאת עצמה אף היא רחוקה מחיק משפחתה. מתחילים להבין?
וזו הקומה השלישית.
דבורה מוצאת עצמה רוצה למכור ביתה ולעבור לעיר הגדולה. אבנר אשדות הוא איכשהו המציל, המבקש לקנות מעל המחיר ולמצוא לה בית הולם במרכז העיר הגדולה. מחשיד?
אין ספק, שהחלק השלישי מרים את הספר כולו לגבהים כשגם כך נבו יודע בהחלט לספר סיפור.

לפני 10 חודשים•
★★★★★
•מורי
שלוש קומות

שלוש קומות

אשכול נבו

בעיר בורגנית בין בתים וגינות
עומד לו בניין בן שלוש קומות.
ומי גר בבניין?

בקומה הראשונה מתגורר זוג די נוירוטי,
האמא קצת אנוכית והאבא על גבול הפסיכוטי,
וכל ההתנהלות שלהם היא די אידיוטית.

באותה הקומה מתגורר גם זוג מבוגר.
ילדיהם לא גרים בארץ - הם יורדים,
ומכאן שבני הזוג הם מאותגרי נכדים,
ולכן הם שומרים על הבנות של השכנים בשמחה ובששון
בעוד הקמצנים-נצלנים האלה עושקים אותם בלי חשבון.

בקומה השנייה גרה "אלמנה" צעירה.
היא דווקא נשואה ואפילו יש לה בעל הייטקיסט,
אך הוא רוב הזמן בחו"ל והשכנים לא רואים אותו מספיק
ולכן הם הדביקו לה את הכינוי הזה, הלא מצחיק.
השפיות של האלמנה המדומה היא כמו מטוטלת
כי בין מציאות לדימיון היא מיטלטלת.

בקומה השלישית גרה אלמנה אמיתית, שופטת בפנסיה.
היא מדברת עם בעלה המת במשיבון - כמובן לא בפרהסיה,
והקשר שלה עם בנה המתוסבך נמצא כבר הרבה שנים ברגרסיה.

בדירות האחרות גרים כנראה סתם ניצבים
לצורך הסיפור, בכל אופן, הם ממש לא חשובים.
הקשרים בין הדיירים בבניין
הם בכלל לא עצם העניין,
וגם אם מישהו יעזוב את הדירה
אף אחד לא ישים לב ולא יתהה מה קרה,
כי לכולם יש בעיות משל עצמם וקשיים למכביר
אז אף אחד לא יקבע שלט 'דירה להשכיר'.

ובכלל, בעידן המודרני הקפיטליסטי התחרותי
דירה היא לא נכס ציבורי אלא רכוש פרטי,
וממילא דירה פנויה תימכר או תושכר למי שירבה במחיר
גם אם הוא אדם מפוקפק או אפילו רוצח שכיר.
מה שסוגר את העסקה זה ערימת המזומנים
ולא אם הוא נאה או לא בעיני השכנים.

בא שונרא החתול לבניין.

אף אחד מהשכנים לא יצא לקראתו,
אף אחד לא הטריח את עצמו לפגוש אותו,
ואף אחד לא הזמין אותו לבקר בדירתו.

אז שונרא דיבר אל עצמו.

-הנאה חדר המדרגות בעיניך?
-הצבע מתקלף והנורה בקומה השנייה שרופה. ולמה אין מעלית?
-הנאה הלובי בעיניך?
-לזה אתם קוראים לובי? ראיתי מעליות יותר גדולות ממנו.
-הנאה חדר האשפה בעיניך?
-ממש לא! למה אתם לא מפרידים פסולת?
-הנאים השכנים בעיניך?
-איזה שכנים, מה שכנים? זה בניין נטוש, לא?
-אם כן, אתה כנראה לא תשב איתנו, שונרא החתול.
-לא, לא אשב.
-ברוך השם.
-אני לא אבוא להתגורר בבניין כי אני לא כל כך מתלהב מהקבלן.
-מי בכלל שאל אותך? עוף מפה!

וכך, בעיר בורגנית בין בתים וגינות
עומד לו בניין בן שלוש קומות.
ואין בבניין אף דירה להשכיר וגם אין אף דירה למכירה.
ואין בו לא חתולים ולא שונרא.
האמת? זה לא ביג דיל. ממש לא נורא.


הסליחה עם לאה גולדברג על כך שעשיתי מהסיפור המקסים והחינוכי שלה חוכא ואיטלולא.
ועכשיו אני אכתוב על הקבלן של הבניין בן השלוש הקומות ואסביר למה אני לא מתלהבת ממנו.


אשכול נבו + ספר חדש = אשכול פיס.
למה? כי כל ספר חדש של אשכול נבו הוא מפעל פיס דו כיווני.
יכתוב מה שיכתוב, נבו תמיד ישתבץ ברשימת רבי המכר כי תמיד יהיו לו קונים כי מי לא ירצה לקנות את הכרטיס הזוכה בפיס?

כשספר חדש של נבו יורד לדפוס, עולה למשאיות, יורד לחנויות ועולה בסולם המכירות, אני מדמיינת אותו מפזז ומפזם את שירו של אריאל זילבר היקר "עסקה מוצלחת בשבילי, טובה גם בשבילם." בהנחה שהוא לא מחרים אותו.

הפעם אשכול הפיס בנה בניין בן שלוש קומות בעיר בורגנית פרוורית, שהוא מאוד מקפיד לא לציין את שמה ולא ברור לי למה. האינטואיציה שלי גרמה לי לחשוד בגבעתיים, ואז נזכרתי שיש לו גם צימר בגבעתיים והחשד שלי התחזק: הבניין נמצא בגבעתיים כי הוא פשוט המשיך את תנופת הבנייה שלו בעיר.
אז אשכול נבו בנה בניין, אבל ככה-לא-בונים-בניין. הבניין שלו צריך תמ"א 38 או דלתות מקשרות בין הדירות או לפחות איזו מרפסת. אמרו את זה קודם, לפני: כל בית צריך מרפסת.

הבה ניכנס לבית, נבקר לרגע קט במטבח ונפתח את המקפיא.
איקאה הביאה לארץ את בשורת תבניות הסיליקון ליצירת קרחונים. בעידן הקרח טרום-איקאה היו תבניות מתכת בילט-אין של אמקור או מגשי פלסטיק של כתר ליפסקי, ואיקאה הוסיפה צבע, צורה ויופי לקרחונים ובעצם אִימֵרְפַה את הריבוע הקרחוני. היא הכניסה למקרר שלנו לבבות, כוכבים, בקבוקונים, פרחים, ירחים וחלקי פאזל (הכי הכי), וזה נורא חמוד, מרענן וכייפי לייצר גושי קרח לאו דווקא בצורה של קובייה משעעמת.
כיום אבד הקרח על איקאה. לא רק שמחקים אותה בלי סוף, היא גם משתרכת לאיטה אחרי תבניות סיליקון תלת מימדיות של יצרנים אחרים. תבניות בצורה של כוסיות שוט, למשל.
הבעיה היא שאם נדבקים לתבנית סיליקון אחת (חלקי פאזל, נניח), ההתלהבות דועכת במשך הזמן, בדומה לקרח שמשאירים מחוץ למקפיא והוא מתמוסס לו לאיטו.

ומה בין הקרחונים של איקאה לספרים של אשכול נבו?
הספרים של אשכול נבו הם קצת כמו הקרחונים שמייצרים בתבניות הסיליקון של איקאה. בתחילה הם יפים, מיוחדים, מלהיבים ומשובבי עין אבל עם הזמן גם הם הופכים למתוכנתים וצפויים, ומתישהו הם ממצים את עצמם ואז הם לא מלהיבים, בואכה מאוסים ומשעממים.

ואני אדגים:

הבחורות של אשכול נבו הן תמיד הבחורות הכי מוצלחות ומבוקשות בשטח, ולעולם ילבשו ג'ינס שצמוד לגופן החתיכי וגופיה שמבליטה את השדיים הזקורים שלהן. בהמשך הן יעברו לאיזה שרוואל זרוק עם החולצה המרופטת של החבר/הבעל מסיום קורס קצינים/חובלים/טיס/סיירת מטכ"ל, שכיום הוא כבר בורגני מצליח בעל מקצוע חופשי.

הבחורים של אשכול נבו לעולם יהיו בורגנים מצליחים בעלי מקצועות חופשיים שהיו בקורס קצינים/חובלים/טיס/סיירת מטכ"ל, והחברה שלהם היא תמיד הבחורה הכי מוצלחת ומבוקשת בשטח. הם זכו בה כי הם בורגנים מצליחים שהיו בקורס קצינים/חובלים/טיס/סיירת מטכ"ל, והיא קיבלה את חולצת סוף הקורס שלהם כי היא הבחורה הכי מוצלחת ומבוקשת בשטח, שכמובן לובשת ג'ינס שצמוד לגופה החתיכי וגופיה שמבליטה את השדיים הזקורים שלה.
השרוואל וחולצת סוף הקורס יבואו אחר כך.
או שמא לפני כן?

מה קדם למה? מי קדם למי? חולצת סוף הקורס המרופטת או הג'ינס הצמוד והחתיכי?
נוצר פה מעגל קסמים, וזו הבעיה. אשכול נבו לא מרבע את המעגל ולא מעגל את הריבוע, והקסם שלו מתחיל להתפוגג.

כן, הסיפור מעניין, קולח, מושך, זורם ומסקרן, אבל לי היה חסר העוקץ, התחכום, ההפתעה, החידושים וההמצאות. הכתיבה של נבו יפה, תקנית ומעניינת אבל הסיפוריות שלו חיוורת, שחוקה וחסרת ניצוץ.
יש לו עט ואין כל ספק שאשכול נבו יודע לכתוב, אבל לתחושתי האישית, הדיו בעט אוזל והוא מתחיל לאבד את ה"עט פקטור".

בסיום הקריאה חשבתי על זה שאשכול נבו לא צריך להסתפק בשלוש קומות, כי אחרי שהוא בנה מקווה בסיביר, ארבעה בתים עם תוספת של געגוע, ארץ חדשה, שלוש קומות וגם צימר בגבעתיים, הוא בהחלט יכול להקים שכונה. יקראו לה נווה אשכולות או משאלות האשכול או אשכול הכסף.
אבל בגלל מצוקת הקרקע בארצנו וטרנד המגדלים, מוטב לו שיבנה לגובה. ובהתחשב במטראז׳ הבנוי שלו הוא לא יכול להסתפק בפחות מאיזה בורג׳ אל דובאי אשר ייגע בשמי הספרות כיאה לכוכב האשכול. הבורג' יאוכלס בקהילה הומוגנית להפליא: כל הבחורות יהיו זקורות חזה וכל הבחורים ילבשו חולצת סוף מסלול שכתוב עליה "עד מתי אוגוסט 97?"
עד מתי? עד שתבניות הסיליקון של אשכול נבו יתקלקלו. אני שומעת שהוא משכפל אותן בסדנאות כתיבה, אז הן כנראה לא ייגמרו לעולם.

ובכניסה לבורג' אל דובאי דה אשכול ירבוץ לו שונרא חתול נודניק מעצבן שיילל בלי הרף, ישרוט את השיש במבואה ויצרח על כל מי שנכנס שככה-לא-בונים-בניין.

אז אני, מצדי, גמרתי עם אשכול נבו.
עד הספר הבא שלו, זאת אומרת. מה, השתגעתי לוותר על הכרטיס הזוכה בפיס?

לפני 10 שנים•
★★★★★
•שונרא החתול
שלוש קומות

שלוש קומות

אשכול נבו

אם אי פעם אשב בתכנית של יאיר לפיד ושר האוצר לשעבר ישאל אותי: "מה ישראלי בעיניך?" אשיב לו בלי היסוס: "ספריו של אשכול נבו".
קראתי את ספריו הקודמים וחיבבתי אותם מאוד (פרט ל"שלושה בתים וגעגוע" אותו חיבבתי פחות). קל מאוד להזדהות עם גיבוריו של אשכול נבו. הגיבור הראשי הוא בד"כ הישראלי הממוצע, לא ערס שדורש שוקולד, לא, אלא השכן מהדירה ממול. לא השכן שזורק את בדלי הסיגריות למרפסת שלך, אלא זה שמולו אתה חולף במדרגות ומנהל איתו סמול טוק, רק לצאת מידי חובה, מבלי באמת להקשיב לדבריו.
הספר הזה שומר על כל אותם המאפיינים והפעם הגיבורים לא רק מייצגים את השכן ממול, אלא הם באמת אותו השכן. שלושה סיפורים של שכנים, הדרים באותו הבניין, בשלושת קומותיו. כל אחד מהם מספר סיפור ושלושתם קשרים האחד בשני באופן רופף, כמו הסמול טוק שהם מנהלים בינם לבין עצמם.
הסיפור הראשון הוא מונולוג של אב לילדה צעירה, שמוצא את עצמו בסיטואציה שאף הורה לא מאחל לעצמו. הסיפור השני הוא סיפורה של "אלמנת הייטק" שמרוב בדידות לא בטוחה שהיא יודעת להבדיל בין דמיון למציאות. הסיפור האחרון הוא שיחה אותה מנהלת שופטת בדימוס עם בעלה המת, אישה חזקה שלאחר שפרשה מעבודתה והתאלמנה, נאלצת להתמודד לבדה עם השדים בעברה.
הצלחתי להזדהות באופן מוחלט כמעט עם גיבור הסיפור הראשון, להרגיש חמלה כלפי גיבורת הסיפור השני ולא יכולתי שלא להעריך את דמותה של השופטת מהסיפור השלישי. שלושת הסיפורים קריאים מאוד ולא מאפשרים להניח את הספר מהיד.
לאחר שנאמרו הסופרלטיבים, אני חייבת לציין שמשהו בכל זאת היה חסר. קשה לי לשים את האצבע על מה בדיוק. את הספר קראתי בפורמט דיגיטלי בפעם ראשונה בחיי (זכיתי בספר בהגרלה בפייסבוק ותודה לאינדיבוק), אולי כאן הבעיה ואולי פשוט יש לי בעיה עם סיפורים קצרים - הכל נגמר מהר מדי ועד שנקשרים כבר לדמות, היא עוזבת אותך לנצח וזה מצער.
בשורה תחתונה - מי שאוהב את אשכול נבו, יאהב ככל הנראה גם את זה ואלה שאוהבים סיפורים קצרים, כדאי שיתנו לו צ'אנס.

לפני 11 שנים•
★★★★★
•נתי ק.
שלוש קומות

שלוש קומות

אשכול נבו

פעם, בילדותי, היה לי סיוט בלילה שחזר על עצמו כמה וכמה פעמים, סיוט אחד מבין רבים.
ובסיוטי, יצור מפלצתי רודף אחריי, בעודי יחסית קרוב לבית, עושה הליכה לא רחוק משם. זה אמצע הלילה, כולם כבר ישנים, ולמזלי יש לי מפתח ביד. אני רץ, ורץ, ורץ, בורח מהיצור שדולק אחריי.
לבסוף אני מגיע לבית, אוחז במפתח בידיי הרועדות. אני שומע את היצור הולך ומתקרב, ואילו אני מתפלל שהידיים הרועדות שלי לא יבגדו בי והדלת תיפתח בעזרת המפתח כמה שיותר מהר.
למזלי הרב אני מצליח להשתלט על ידיי הרועדות, והדלת של הבניין ולאחר מכן גם הדלת של הדירה, נפתחות.
אמא שלי, שכנראה הרגש האימהי שלה שזיהה שיש סכנה, גרם לה להתעורר.
אלא שזו לא הייתה באמת אמא שלי. אמנם מבחינה חיצונית זו אכן הייתה היא, אבל מבפנים היא הייתה המפלץ שרדף אחריי...

***

הספר שלוש קומות של אשכול נבו, עוסק בבית ובבניין.
הבית והבניין בו אנו מתגוררים הם לכאורה המקומות הבטוחים יותר לשהות בהם, אבל לפעמים הבית והבניין יכולים להיות מקומות די מסוכנים, מקומות בהם מתרחשות צרות וקורות בעיות.
הספר חושף וידויים של שלושה דיירים בבניין במרכז הארץ, כששלושת הוידויים עוסקים בבית במונח הלא יציב והלא בטוח שלו.

בוידוי הראשון, בקומה הראשונה, יש וידוי של אב דואג ומסור לבנות שלו, והוידוי שלו עוסק בשכן המבוגר שלו שעשה בייביסיטר לאחת מהבנות שלו. האב הדואג והמסור חושד בו שהוא ביצע בביתו מעשה מגונה. האם כך אכן היה? הקטע הוא כמו תעלומה מותחת ומסקרנת, משום שהכל בה מעומעם ושום דבר לא בטוח. אבל חשד וסכנה? בהחלט יש, והיא קורית דווקא בבניין הבטוח והמוגן לכאורה, דווקא מצד איש זקן וחביב ולא מזיק. לכאורה.

בוידוי השני, בקומה השנייה, יש וידוי על בחורה שמסתירה בביתה את אחיה של בעלה, שהמשטרה והשוק השחור ואזרחים פגועים, דולקים אחריו משום שהונה אותם כלכלית ואין לו דרך להחזיר להם את הכסף והוא בחובות גדולים. הבחורה שמסתירה אותו בביתה, מגלה שהבית שלה כבר לא מוגן כמו בעבר ויש סכנה לעתיד שלה ולעתיד ילדיה אם יתפסו אותו מתחבא אצלה.
הקטע יפה גם הוא, וכמו בקטע הראשון, מלבד עניין הביתיות והסכנה, יש גם את עיניין ההורות והדאגה לילדים שתופס בו חלק נכבד.

בוידוי השלישי, בקומה השלישית, יש אישה שבעלה מת אך נוכחותו מורגשת היטב בדירה, מלווה אותה בכל צעד בחייה האישיים. גם נוכחותו, או יותר נכון חוסר נוכחותו, של הבן שלה איתו נותק הקשר, מלווה אותה בכל מני רגעים. האישה בוחרת לעבור לדירה חדשה (אולי גם כדי לשנות את האווירה) ונעזרת במתווך דירות, ביניהם נוצרת סוג של מערכת יחסים, מערכת יחסים המבוססת על וידויים, וידויים שבסופו של דבר משלבים את סיפור חייהם האחד של השנייה, וכל זאת על רקע המחאה החברתית. גם בקטע הזה, החלק של ההורות והמשפחתיות תופס חלק מרכזי.


כרגיל הספר כתוב נהדר כמו כל ספר של אשכול נבו שקראתי עד כה. הוא פשוט מהפנט בכתיבה שלו שיש בה המון רגש. מן כתיבה משתפכת כזו, אסוציאטיבית נורא וכמובן שגם זורמת להפליא.
הספר הוא כמו דלת פתוחה של בניין, שמזמינה אותנו הקוראים, האנשים שבאים מבחוץ, להיכנס אל תוך הביניין. גם הסופים ברובם, כמו דלת הביניין הפתוחה, הם סופים פתוחים - מה שקצת מאכזב מצד אחד, ומצד שני טוב שהם כאלה כי הם גם יכלו להסתיים בצורה רעה ולא נעימה, ובנוסף זה גם נותן מקום לדימיון.



*** מקדיש את הסקירה לסקאוט, שנתנה לי את הספר. את יכולה להיות בטוחה שהבית שנקים יהיה מוגן כמה שאפשר, לפחות מבחינת החלק שלי בעיניין.

לפני 4 שנים•
★★★★★
•זה שאין לנקוב בשמו
שלוש קומות

שלוש קומות

אשכול נבו

לזה אני קוראת הפתעה. נעימה. במקרה שלי, ממתק קליל לימים ולילות מורטי עצבים..
שלושה סיפורים של אשכול נבו, סיפורי חיים שפגשו סיפור קטן שלי גם הוא מהחיים..

בפרוור בורגני ומנומנם באזור המרכז – בית בורגני מנומנם בן שלוש קומות.
בכל קומה, בכל דירה אנשים, סיפור חיים – הכול שם בסדר ובעצם כלום לא בסדר מאחורי הדלת הסגורה.
אל סיפורי החיים שבהם הכול בסדר ובעצם כלום לא בסדר – הקורא נחשף.

תוך כדי קריאה עולים ומטפסים מקומה לקומה ופוגשים את הדיירים ועוברים מסיפור חיים לאחר.

שלושה סיפורים שפגשו אותי עם סיפור קטן משלי מהחיים: קצת אחרי שהגיע לארץ גל הטרור, באופן לא מתוכנן וכשלא ברור כמה זמן יישאר ולכמה נזקים ופגיעות עוד יוביל, הגעתי, גם אני, באופן לא ממש מתוכנן לארבעה ימים.. זמן קצוב - מקווה שלא השארתי נזקים ופגיעות.
והכול התחיל בסיפור שגרתי וקטן מהחיים - ר' בני הגדול הגיע לפני כשנה לגיל בו האתגר מתחיל – כן, מיונים לצבא.. מתחילים כאן אצלנו בנציגות עם "נציגי מיון", ממשיכים בשלבים שונים של זימונים ומיונים בארץ – יש כבר רוטינה – נעדרים מבית הספר "מבריזים" קוראים לזה אצלכם, יש כבר היכרות אישית עם אנשי הביטחון בשדה ועל הטיסות.. וכך עד, עד לשבוע שעבר, זה השבוע לו חיכה ר' בקוצר רוח ובתקווה גדולה - גיבוש טייס אליו זומן. וכמובן, נרגש ומוכן למשימה התייצב יומיים לפני תחילת הגיבוש לפגישה עם אנשי הביטחון בשדה ועל הטיסה. ומה עושה בימים שכאלו אמו היחידה - מגיעה ארצה לקראת המחצית השנייה של שבוע הגיבוש (ליתר ביטחון) ומחכה בקוצר רוח ובעצבים מתוחים לחלוטין לקלוט אותו בסיום. כדי להעניק לו אחרי השבוע המאתגר עד הקצה הזה הרגשה של בית ככל האפשר.
לא אלאה אתכם בפירוט הספרים אותם הבאתי איתי, רק אומר שחוץ מאשר לבהות בהם לא יכולתי לעשות איתם דבר, לאורך ימי השבוע שבהם איש מבחוץ אינו שומע אינו יודע מה מתרחש שם מאחורי הגדר ב"חצרים". כן אספר על ההפתעה שפגשתי, במקרה, רגע לפני שיצאתי לדרך – שלוש הקומות של אשכול נבו.
ולמה הפתעה? כי כבר פגשתי פה ושם ספרים של אשכול נבו – התחלתי לקרוא, ונטשתי אחרי כמה עמודים, אפילו לא זוכרת למה ומי הם היו. ייתכן שאפילו שלוש הקומות היה שם.

אז כאמור, ההפתעה הנעימה כללה את שלושת סיפורי דיירי שלוש הקומות – סיפורים זורמים, קלילים, סיפורים כל כך מהחיים שנקראים כמעט בנשימה אחת.
האם הייתה כאן כוונת מכוון של המחבר להשוות או אולי להביא את תיאוריית המודל הסטרוקטורלי של פרויד, זה המודל המחלק את מבנה הנפש לשלושה מבנים תיאורטיים, ומשווה אותו לשלוש קומות:
הראשונה (Id) – "סתמי" המבנה שמאגד את מכלול היצרים הטבעיים של האדם.
השנייה (ego) – "האני" המבנה המאגד את המודע של האדם, זה היוצר איזון בין היצרים לחשיבה ההגיונית.
השלישית (super-ego) - "האני העליון" המבנה המאגד ומסמל אל החשיבה ההגיונית. את המוסר וההתייחסות לצרכי החברה.
אני מצאתי הקבלה מתאימה ומעניינת בין סיפורי דיירי הקומות לתיאוריה הזו. אם הייתה זו הכוונה או שבמקרה כך יצא - אינני יודעת ולא אדע.

ור' אתם שואלים? אז כן הוא סיים את הגיבוש והוא עבר. ומעוד כשנה ממתין לו (וקצת גם לי) האתגר האמיתי. אך לפני כן ממתין לו אתגר שנת הלימודים האחרונה וסיום "הבגרות" כמו שהוא יודע ויכול - וכל זה קטן עליו לעומת האתגר הכי מאתגר שממתין לו מעבר לפינה – להשאיר הבוקר אחריו קצת יותר מסודר את חדרו הכל כך מבולגן. מבולגן תמיד.

לסיכום: ממליצה של שלושת הסיפורים האלו מהחיים - כאמור מתוק, נחמד מאוד וזורם. מתאים כל כך לרגעים כאלו שכל כך צריך בהם איזה ממתק קליל ונעים. ועוד לסיכום: אה.. זה בסדר לספר שהלב עולה על גדותיו בגאווה אבל גם בחשש ?

השארנו אתכם, לצערי עם גל הטרור ועם תקווה אמתית לימים שקטים ומציאות שגרתית אחרת, השארנו אחרינו את הסתיו-הקייצי המהביל עדיין בחוץ, ונחתנו כעבור כמה שעות בסביבה השקטה בשקט רועם ועם טמפרטורה של 5 מעלות באויר. חזרה לשגרה.

לפני 10 שנים•
★★★★★
•
שלוש קומות

שלוש קומות

אשכול נבו

הספר כתוב טוב, בהחלט כתוב טוב.
האנישם נוגעים ללב,
הקונפליקטים שלהם מורכבים וקונפליקטואלים ממש.

אממה,
האכזבה היא בתפרים והתיפורים העדינים בין חלקי הספר.
העלילות לא מתחברות זו לזו,
הן מסתיימות במפתיע בקו תפר גס,
הקצוות קצת פרומים,
ומשהו בסך הכל לא יושב טוב.

כן כדאי לקרוא, אם הספר ממילא זמין בסביבה
כי הקריאה קולחת וזורמת, אין הרבה ספרים קולחים כאלה
אבל לא להגיע בציפיות גבוהות מהסיפור.

לפני שנה•
★★★★★
•מירי הופמן
שלוש קומות

שלוש קומות

אשכול נבו

הביקורת הולכת להכיל קצת ספויילרים...
*
*
*

לא הצלחתי להתחבר כל כך לספר. הנה כתבתי את זה. אני אוהבת את אשכול נבו, מאוד! אבל כאן משהו לא עבד בשבילי. אולי כי ממש לפני כמה שבועות קראתי את "הראיון האחרון" הממש מצויין... אולי כי פשוט לא. לא בשבילי.
הכתיבה היתה מאוד "אשכול נבו-אית", כמו שאני אוהבת. אבל הפעם לא הצלחתי להרגיש עד הסוף. גם כאן היתה קשת הרגשות על כל גווניה, אבל לא שמעתי את ה"קליק".

נבו מתאר בניין בן שלוש קומות, ובכל קומה הוא מתאר את אחת המשפחות המתגוררות בה ובעצם אנחנו קוראים וידוי אמיתי מהלב של אחד מבני המשפחה. קומה ראשונה, אחר כך שניה ולבסוף שלישית. מדי פעם השכנים האחרים מבליחים בתוך הוידויים הללו ואני חושבת שזה היה אחד הדברים שהפריעו לי. החיבורים האילו הרגישו לי מאולצים. אילו היו שלושה סיפורים נפרדים, כמו שלושה טלאים נפרדים, ונבו ניסה לחבר ביניהם בחוט מאוד רופף. זה הפריע לי, לא הרגיש לי "שלם".

רק איפשהו באמצע הוידוי השלישי, של השופטת (שהבליחה בשני הוידויים הקודמים כצופה מהחלון) הספר קיבל ממני עוד כמה נקודות כשהיא תיארה באחת ההקלטות שלה לבעלה המת חלום שהיא חלמה ובו היא מתוארת בתור ה"סופר אגו". אז פתאום הכל הסתדר לי: ה"איד" בקומה הראשונה, הדחף, היצר, ואפילו האלימות, בקומה השנייה ה"אני" והחיפוש אחריו, האישה האבודה שאיבדה את עצמה ומנסה להבין מי היא על ידי תקשורת עם אחרים. ובקומה העליונה: השופטת, שהיא, ובכן שופטת, הסופר אגו- יש לה רק נכון ולא נכון והיא צופה ומבקרת את כולם- יש לה רק טוב ורע, אין באמצע (לפחות לא בהתחלה...). נבו גם מסביר את הכל בהמשך הסיפור בצורה ברורה יותר.
עם כל המפגשים האינסופיים שלי עם פרויד במהלך התואר הראשון די התפלאתי על עצמי שלא זיהיתי את זה, אלא רק לקראת הסוף, כאמור, כשהשופטת מזכירה את החלום שהיא חלמה. אין ספק שה"בניין" וסדר הוידויים קיבלו אצלי משמעות אחרת, אבל עם זאת, הייתי מצפה, או שאולי הייתי רוצה לקרוא סיפור שלם יותר. מלא יותר. קצוות סגורים יותר. יותר נקודות מפגש בין הקומות, מפגשים אמיתיים ולא מאולצים.

בקצרה: אהבתי את הרעיון, אבל הרגשתי שהביצוע התפספס.

לפני 4 שנים•
★★★★★
•michal_84
שלוש קומות

שלוש קומות

אשכול נבו

כשאחותי ואנוכי, נפגשות מעת לעת בימי שישי החופשיים שלנו, לארוחת בוקר ופנינו לבית קפה "פחות מוכר", היא תמיד אומרת לי: "בואי ניקח ארוחת בוקר זוגית. עם ארוחת בוקר קשה לייפול"...

חברות וחברים, כך הרגשתי שעיניי פגשו את ספרו של אשכול נבו "שלוש קומות" בערימת הספרים שלי.

אז גם בארוחת בוקר שלא "נופלים איתה" יש מעט חריגות: לעיתים אין מספיק לחמניות, הקופסת חמאה המיניאטורית לא מספיקה לעטוף את פרוסת הלחם וכו. גם "שלוש קומות" כך, ולמרות זאת אהבתי את הספר... אז מה אם חסרה קצת חמאה, והקפה ההפוך שהוגש לא מספיק רותח? הא? לא נורא זה לא סוף העולם...

אחרי שחפרתי לכם על ארוחת בוקר, ועוד לפני שתרוצו למטבח להכין לעצמכם חביתה מדושנת בירק, לחמניות חמות וסלט ירוק עם שמן זית ולימון תקראו...

הבניין שעליו כותב אשכול נבו מורכב משלוש קומות. בכל קומה מסתתרת משפחה, ואשכול נבו דואה עליה מעל וחושף את סודותיה, שלא כולם יפים,. לצערנו-כמו בכל משפחה יש גם דברים שהשתיקה יפה להם.

בקומה הראשונה מתגוררים איילת וארנון ולהם שתי בנות. ממולם מתגוררים הרמן ורות הייקים. שתי הבנות של איילת וארנון נקראות עופרי ויעל. עופרי מייצגת את החוזקה, ואילו יעל מייצגת את החולשה ומן הסתם דורשת השגחה צמודה. מי שנפגעת מהיחס המיוחד שמקבלת יעל היא דווקא עופרי. את עופרי מותירים מעת לעת להשגחה אצל הרמן ורות הייקים, שנהנים ממנה ומשגיחים עליה כנכדתן. ועוד יותר טוב הם "שמרטף זול"... כפי שארנון מדווח לחברו הסופר.

עופרי הילדה בוגרת לגילה-כל הגננות והמורות טוענות כך. ארנון האב "החפרן" של קומה ראשונה אפילו מגדיל לעשות, ואומר לחברו שבשביל להבין את עופרי, היינו צריכים לעבור את יעלי. לעומת זאת יעלי הרבה יותר ברורה מעופרי... ציטוט עמוד 15: "אצלה הכול פשוט: כשהיא עצובה היא בוכה. כשהיא מתוסכלת היא נשכבת על הרצפה וצורחת. עופרי לא צורחת. היא מעכלת. מהרהרת. שוקלת עם עצמה את הדברים. ואין לך מושג מה קורה אצלה בפנים."...

עם הזמן, אותות הגיל מתחילים גם אצל הביביסיטרים הייקים, ותאי המוח נצבעים בגוון אפרורי. הרמן "מתקלקל"... הוא מתחיל לאבד את צלילות דעתו, והדמנציה מתחילה לחלחל אצלו בתאי המוח. מה קרה? ביום השגחה של כמה דקות כאשר רות לא הייתה בבית, הרמן ועופרי נעלמו... ארנון מוצא אותם בפרדס סמוך לבית... איש אינו יודע מה קרה שם, אך ארנון משוכנע שקרה מה שאף הורה לא ירצה שיקרה, וקרה "אולי" הרע מכול!

ל"חפירותיו הבלתי נלאות" של ארנון, מצטרפת קארין הנכדה הבלונדינית של הזוג רותי והרמן, קריסתו הכלכלית, המעבר מ"עצמאי" ל"שכיר", טענותיה הבלתי מתפשרות של איילת, שטוענת שהוא מוציא את כל תסכוליו על כל העולם ואשתו וגם קצת פוליטיקה...ציטוט עמוד 69: "זה כמו עם עזה. לאף אחד בעולם לא אכפת ששנים ירו עלינו קסאמים לפני שנכנסנו לשם".

בקומה השנייה מתגוררת חני ואפשר להגיד עליה אם חד הורית, משום שבעלה כל הזמן בחו"ל. בפי דיירי הבית היא נקראת "האלמנה". חני מיואשת וכותבת מכתב לנטע שירדה מהארץ לארצות הברית. המכתב הזה ארוך באורך הגלות, ומשתרע על לא מעט עמודים של החלק השני בספר.

חני כותבת לנטע על הייאוש, התפוררות נישואיה ועל החיים בשקר. בד בבד תוך כדי כתיבת המכתב לנטע צפה דמות נוספת "נומי" שהלכה לעולמה בטרם עת.

נומי קצת הזכירה לי את הסיפור המקראי של משה רבנו בעומדו על הר נבו. ("וַיַּעַל מֹשֶׁה מֵעַרְבֹת מוֹאָב, אֶל-הַר נְבוֹ, רֹאשׁ הַפִּסְגָּה, אֲשֶׁר עַל-פְּנֵי יְרֵחוֹ; וַיַּרְאֵהוּ ה' אֶת-כָּל-הָאָרֶץ אֶת-הַגִּלְעָד, עַד-דָּן. וְאֵת, כָּל-נַפְתָּלִי, וְאֶת-אֶרֶץ אֶפְרַיִם, וּמְנַשֶּׁה; וְאֵת כָּל-אֶרֶץ יְהוּדָה, עַד הַיָּם הָאַחֲרוֹן. וְאֶת-הַנֶּגֶב, וְאֶת-הַכִּכָּר בִּקְעַת יְרֵחוֹ עִיר הַתְּמָרִים--עַד-צֹעַר. וַיֹּאמֶר ה' אֵלָיו, זֹאת הָאָרֶץ אֲשֶׁר נִשְׁבַּעְתִּי לְאַבְרָהָם לְיִצְחָק וּלְיַעֲקֹב לֵאמֹר, לְזַרְעֲךָ, אֶתְּנֶנָּה; הֶרְאִיתִיךָ בְעֵינֶיךָ, וְשָׁמָּה לֹא תַעֲבֹר. וַיָּמָת שָׁם מֹשֶׁה עֶבֶד-ה', בְּאֶרֶץ מוֹאָב--עַל-פִּי ה'" דברים ל"ד, 1-5).

הקומה השלישית מכילה את החלק השלישי והאחרון של הספר. זו הקומה שהכי אהבתי, ולא בגלל שבקומה הזו מתגוררת דבורה האלמנה, שופטת בדימוס, שהיא גם מנהלת את ועד הבית של אותו בניין.

כל בקשתה של דבורה אדלמן , שמישהו יסיע אותה להפגנת המחאה החברתית בתל-אביב. לצערה במעבר בין דיירי הבניין היא נתקלת בהתחמקויות וסירובים וגם בחיבוק מנחם מחני. דבורה החליטה על אפו וחמתו של מיכאל בעלה ז"ל לנסוע במונית... ציטוט עמוד 177: "אז הזמנתי מונית. ספיישל. ולמען האמת, היא עלה מאה ועשרים שקלים. לא מאה. לעזאזל, כמה חשובה לי עדיין דעתך". לא לחינם הנחתי את הציטוט הנוכחי כאן. תחשבו לרגע עד כמה קשה לנו להשתחרר מהעבר, מאנשים שליוו אותנו שנים רבות, מהסטיגמות ומהגיבנת של עצמנו... נקודה למחשבה, ובהמשך יהיו עוד הרבה...

דבורה מגוללת את סיפור חייה, והחיים עם מיכאל-בעלה, שגם היה שופט, באמצעות השארת הודעות לתוך המשיבון האוטומטי, שמצאה בחדרו של מיכאל לפני פינוי דירתם. כאן, כאישה, שמתי לב שיש סוג של מעצור על הצמד מילים "מזכירה אוטומטית". חשבתם לרגע למה לא "מזכיר אוטומטי", אלא "מזכירה אוטומטית מלשון נקבה?" עוד נקודה למחשבה...

אשכול נבו בדרכו שלו, בעזרתה של דבורה, שכנראה השם "דבורה" לא נבחר שלא בכוונה, נגע במגוון רבדים של החברה הישראלית. החל מהמחאה על מחירי הדירות, הפגנות זועקות לצדק חברתי, גילוי עריות, הומוסקסואליות, הלחות התל-אביבית והפיח שעולה מעומס הרכבים, המדבר ויופיו הייחודי, הזקנה וההרגשה שפתאום, אתה מיותר בחברה האנושית, הבחירות בחיים, האכזבות והכזבים, על חשיבותן של המילים ועוד.

אני מודה שהגעתי לקומה השנייה, עם האוויר שהיה בריאותיי, חלחלו לתוכי רגשות אכזבה מעט, אבל שהתקדמתי לקומה שלישית שמלאה כרימון, החל מהשמות שנבחרו והשימוש בתורתו של פרויד - הוקסמתי.

כדאי לחשוב מעט על השמות שאשכול נבו בחר, ולדעתי הם לא נבחרו כלאחר יד כמו: דבורה הנביאה, נואית-הישוב שאליו דבורה נסעה עם אבנר אשדות. (נואית הינו פרח קוצני שמלבלב דווקא בחורף, כשהשמים בוכים והעננים מכסים את אור השמש). בבושקה-שמקור המילה מלטינית mother. כידוע הבבושקה מעוצבת כאישה טובת לב, שמנמונת עם מטפחת ראש. אסיה-יבשת היבשת שלנו, עופרי, יעל, אדר א' ואדר ב', ועוד.

את "שלוש הקומות" של אשכול נבו, אפשר לקחת למחוזות והרים שונים של מחשבות והרהורים אינסופיים. החל מתורתו של זיגמונד פרויד, וכלה בשיר "על שלושה דברים" של לאה גולדברג. (כדי לא תגידו שאני "חופרת" לכם, אז אני לא מביאה את מילות השיר לסקירה הנוכחית).

אם היה ניתן בידי, הייתי מכילה עמודים שלמים של ציטוטים מתוך הספר, ובמיוחד ציטוטים מהקומה השלישית של הספר. אחד הציטוטים שאני לא מוכנה לוותר עליהם הוא מעמוד 269, ואתם תיקחו את הציטוט הזה לאן שמחשבותיכן יסיעו אתכם.

"אתה מבין, זיגמונד פרויד היה איש חכם מאוד, אבל אתמול בלילה, אחרי שסיימתי את הספר האחרון במארז הספרים לו והנחתי אותו לצד המיטה, חשבתי לעצמי שהייתה לו טעות אחת. שלוש הקומות של הנפש לא מתקיימות בתוכנו בכלל! לא ולא! הן מתקיימות באוויר שבינינו לבין מישהו אחר, ברווח שבין הפה שלנו לאוזן של זה שאנחנו מספרים לו את הסיפור שלנו. ואם אין מישהו כזה-אין סיפור. אם אין מישהו כזה, לגלות לו סודות ולהשחיז עליו זיכרונות ולהתנחם בו, אז מדברים למזכיר אלקטרוני, מיכאל. העיקר לדבר עם למישהו. אחרת, לבדו, לאדם אין מושג באיזו קומה הוא נמצא בכלל, והוא נידון לגשש נואשות בחושך בחדר המדרגות, אחרי מתג האור".

מר אשכול נבו, כתבת ספר נפלא, למרות שבהתחלה קצת גרמת לי לקמר את גבותיי ועיניי. אני מודה, היו מקומות ששאלתי את עצמי: מה הוא רוצה ממני?

לא קבלתי ממך תשובות, לא היית חביב אלי ואפילו התאכזרת מעט.


הסתכלתי שוב במראה, נותרו לי אותם קמטים, אני לא רוצה חדשים! אני רוצה לחשוב איך להתארגן אולי קצת אחרת.

השארת אותי עם תקווה, הארת את דרכי, אני הולכת לצעוד...כן כן יש לי על מה לחשוב ואיך לשנות את המבט...

ספר מעולה, מרגש, עם כתיבה מהודקת, מדויקת כמו שאשכול נבו יודע לכתוב.

אל תשוו את הספר הנוכחי לספריו האחרים של אשכול נבו. יש לספר הזה את הקסם שלו!

אולי יהיה לנו המשך, ונקרא בעתיד על דרכה החדשה של דבורה אדלמן... מי יודע?

לבניין "שלוש קומות" של אשכול נבו, מומלץ לעלות במדרגות, לא להשתמש במעלית למרות שהיא תקינה לחלוטין!

מומלץ בחום אתם חייבים לקרוא ואולי בבניין הבא יהיה לנו בניין עם ארבע קומות!

לי יניני

נ"ב: שימו לב, שם הספר לא תורגם לאנגלית ל"שלוש קומות", אלא ל-THE REASONABLE PERSON
עוד נקודה למחשבה וגם מעניין למה זה לא מתורגם במדוייק?

לפני 11 שנים•
★★★★★
•לי יניני
שלוש קומות

שלוש קומות

אשכול נבו

הרבה שנים נמנעתי מקריאת ספרים של סופרים ישראליים למעט יוצאי דופן. מדוע? אולי כי חשתי שאין בהם את האקספיזם הרצוי עבורי. מציאות קרובה מידי היא בדרך כלל נטולת הקסם והדמיון שיש ביעד מרוחק שאני לא באמת מכירה או בהיסטוריה רחוקה. אך כמי שעוסקת בספרנות בשנים האחרונות חשתי שיש לי חוסר בידע על סופרים ישראליים. אולי אני מפספסת משהו ואולי פוסלת סתם מראש ולכן התחלתי לקרוא קצת יותר ספרות ישראלית. השנה קראתי את "שמים אדומים" של שנער שהיה מעניין ואת "מיכאל שלי" שהוא סוג של נכס צאן ברזל בספרות העברית שלא ירדתי לפשרו, והשבוע נפל לידי הספר "שלוש קומות" של נבו. לא ממש ידעתי מה סגנון הכתיבה של נבו.
כבד? מתיימר? פלצני? קליל? זורם? תמיד בעבר פסלתי קריאה בספרים שלו מתוך ההנחה שהם לא יהיו כוס התה שלי. ובכן טעיתי! אהבתי את סגנון הכתיבה העכשווי, הקולח. היכולת הסיפורית. איך שהוא רוקח סיפורים ועולמות פנימים וחיצוניים ומספק סיפור שהוא גם מרתק ומותח וגם מעלה דילמות מחיי היום-יום או מחיי הנפש של האנשים.

שלוש קומות מביא את סיפורם של שלוש נפשות שחולקות אותו מרחב גאוגרפי אך העולם של כל אחת מהן שונה ומיוחד ומציב דילמות ומראות שונות של היצור האנושי והיצרים האנושיים החמקמקים. בקומה הראשונה גבר, אב שחווה שבר מלווה ברגשי אשם ובפקפוק לגבי החלטותיו ההוריות. הסיפור מעניין ומותיר ספק בלב הקורא. האם אכן האינטואיציה האבהית שלו הייתה נכונה? ומה יהיו התוצאות של מעשיו.
בקומה השנייה חיה "אלמנה-חייה" עם זוגיות שרחוקה מהאידאל. היא מוצאת נחמה בדמיון על גבול ההזיה. היא חוששת שהיא קרובה לאיבוד שפיותה אחרי שאיבדה חלק מעצמה על מזבח האימהות. ובקומה השלישית חיה שופטת בדימוס, אלמנה שמכה על חטא על טעויות? שנעשו בעברה, על הקרע מבנה ועל הבדידות אחרי אובדן בן-זוגה והפרישה לגמלאות. אפשר להסתכל על הסיפורים בפן העלילתי המעניין שיש בהם ואפשר גם לפרש את הלכי הרוח והנפש שמאחורי המעשים. הסיפורים מסתיימים עם סוף חצי פתוח, עם פתח לתקווה ואולי לא. עם אפשרות לכפרה ולתיקון ואולי לא. זה הקסם שבסיפור. יש שיאהבו את הסוף הבלתי נחרץ ויש שאולי יתאכזבו.

למרות שהסיפורים היו מעניינים בעיני ונקראו בשטף והיה בהם תמהיל של מתח, הומור, עצב ומנעד שלם של רגשות. בשל המבנה של שלושה סיפורים שהחוט המקשר בניהם רופף לא ברור לי עד כמה ישאר בי חותם מהספר לאורך זמן אך לטעמי הנאה ועניין מובטחת לקורא.

הפן הישראלי בסיפור נראה בעיקר בביטוי שפה שונים ובשילוב אירועי אקטואליה בניהם מחאת האוהלים מעבר לכך הסיפורים אנושיים ויכולים להיות אוניברסליים.

נ.ב- אהבתי את התיאורים של המפגש הפסיכולוגי, את הגישה הצינית כלפיהם. דמות הפסיכולוגית עם המטפחת הנצחית התלויה לצווארה שאותו היא ממוללת לאורך הפגישה הוא תיאור די אותנטי לחוויות שהיו לי בכורסת הפסיכולוגיות. מעניין מה הצורך הפסיכולוגי של רבות מהן להסתתר מאחורי צעיף או אביזר אופנתי אחר לאורך הפגישה.

לפני 7 שנים•
★★★★★
•Ayeletjon
דירוג
5.0
לפני 10 שנים

“אהבתי מאוד את הספר. סיפורם האישי של הדיירים מהקומה הראשונה והשלישית נגע לליבי מאוד. את סיפורה של הדי”