ביקורת ספרותית על האיש הזקן - פרידה מאת נגה אלבלך
ספר טוב

---

שלשום ישבתי לחוף הים עמוק אל תוך הלילה עם אדם יקר. למי שחי בהרים, הים תמיד יהיה מוקד משיכה קסום על גבול המיסטי. לעיר שנגמרת בים תמיד יהיה איזה חיבור עם האינסוף, פתאום העיר נגמרת ברצועה אינסופית של מים ואופק שנמתח בלי גבול.

כזה הוא המוות. ניצב שם בסוף, ממתין, בלתי נתפס ובלתי מעורער.

נגה אלבלך כותבת ספרון קצרצר שנקרא בגמיעה אחת על מות אביה. הספרון בנוי מסיפורים קצרים, מעין מכתמים אנקדוטליים על סיומם של החיים, על הזכרונות, ועל הכאב. אין בו השתפכות, או מליציות מוגזמת. יש בו כתיבה נקייה, תמציתית ופשוטה ובחירה חכמה של התרחשות או מאורע נקודתי נוגע ומתובל בהרבה כאב ובהומור דקיק ועצוב, שמאפיין ומשקף היטב את היחסים בין אב לבתו, בין האדם הזקן לעצמו, בין מוות לחיים.

» ביקורות נוספות של יוֹסֵף
» ביקורות נוספות על האיש הזקן - פרידה