ביקורת ספרותית על האיש הזקן - פרידה מאת נגה אלבלך
ספר מעולה

---

לאחרונה יצא שקראתי ארבעה ספרים ברצף כשהמשותף לכולם הוא הנושא: זיקנה. הספר הזה חתם את שרשרת הספרים ולא היה מתאים ממנו.
הכל בספר הזה מצומצם על גבול הסגפנות. החל בפורמט, ממשיך באיור הסמלי שעל הכריכה עד לכתיבה עצמה. למילים שאומנם נכתבו במשורה אך פורשות בפני הקורא תמונה עשירה והקורא מתוודע לדמות מאוד חיה ומלאה. פורמט הספר הוא כמו פנקס כזה שנושאים בתוך התיק, וגם התוכן נקרא בלקוניות כמו פיסות דברים שנכתבים על פתק.

האיש הזקן הוא אביה של הסופרת. ואף שיש לו שם- שלמה, למעט פעם אחת, לכל אורכו של הספר הוא מכונה האיש הזקן. אשתו היא אשתו של הזקן, והסופרת עצמה היא בתו של הזקן.

אל כתיבתה של אלבלך התוודעתי בספרה סילנד ונשביתי. יש לה כתיבה שברירית, כתיבה שיודעת לגעת בול במקומות הנכונים. והיא יוצקת בדמויות שלה הרבה אנושיות וחמלה ושולחת אותן לאוויר עם המון אהבה.

הספר מתאר פרידה של בת מאביה, לאב שאיבד עצמו לטובת האלצהיימר. אלבלך מתארת את הליווי של אביה החל מרגע האבחון עד לאשפוז במוסד הייעודי. המחלה- אין לה כתובת והיא יכולה להידפק על דלתו של כל אחד. האיש הזקן- דווקא הוא? הוא שהיה מתעסק עם מילים, איך ייתכן שלא ימצא את המילים? איך ייתכן שככה המילים יהתלו בו?

כל מוות הוא קשה. כל מוות הוא פרידה. אך אין אכזרית יותר וקשה יותר פרידה מאדם בעודו חי. כי מי שהכרת כל חייך מזמן כבר לא שם. הגוף עדיין מתפקד אך ליבת האדם, התודעה כבר מזמן הסתלקה לה. ממש כמו ספינה שאיבדה את הקברניט שלה והיא שטה אנה ואנה בינות לגלי הים ללא תכלית וללא כיוון. כמו מחפשת את דרכה, כשמזרח ומערב אחד הם.

ספר שיותר מכל מרגש.

» ביקורות נוספות של dina
» ביקורות נוספות על האיש הזקן - פרידה