ביקורת ספרותית על האיש הזקן - פרידה מאת נגה אלבלך
ספר מעולה

---

לאחר ביקורי השנתי בישראל עשיתי עצירה של שלושה ימים בהולנד.
שכנעתי את חמותי להצטרף אלי בדרכי הביתה לאוסטין, טקסס.
"הפעם האחרונה שביקרת אצלנו בחג המולד הייתה עם חוש" אמרתי. מאז גדלו הנכדים ודברים קצת השתנו.
אני לא יכולה לנסוע בלעדיו, ענתה. מאז שנפטר אינני נוסעת. אני הולכת ברגל.
אני עושה קניות ומנקה את הבית.
את חיה על אוטומט, חשבתי ומיד הצעתי שאבוא לאספה בדרך למסעי הארוך הביתה. ביום הראשון לבואי ירד שלג כבד והיה קר מאוד, הגעתי בערב רעבה ועייפה והיא הכינה לי מרק עגבניות חם והציעה שמיד לאחר מכן אכנס להתקלח ולמיטה.
בחדר הקטן סדרה עבורי מזרון כפול ושמיכה עבה ואני מיהרתי להחליק לתוכה, לעצום את עיני ולשקוע בשינה עמוקה.
במחצית הלילה הרגשתי בה, ידעתי שמדובר בנדודי שינה.
היא עמדה מעלי לרגע ולאחר מכן רכנה מעט והידקה את השמיכה מעלי, כיסתה את ירכי הסוררת הרגילה לכרוך את האדרת סביבה ולא משנה גם אם הטמפ' בחדר מגיעה לנקודת קיפאון. שיניתי תנוחה וחייכתי בעיניים עצומות, לדעתי גם הוספתי "דאנק יה".
בבוקר הכנו שתינו את השולחן: קפה, לחמניות וממרחים.
תודה על אתמול, פתחתי. זה היה חמוד מצדך, גם אמי נהגה לכסות אותי כך כשהייתי קטנה. למה את מתכוונת? תהתה חמותי.
אתמול, נו? באמצע הלילה. כיסית אותי באמת שהיה לי קצת קר.
שפתיה הדקות התהדקו בחוזקה, הייתי אומרת שנשכה אותן.
לא כיסיתי אותך שרון, לקחתי כדור שינה. נרדמתי הרבה לפניך, אמרה.
אז מי, אם לא את? יריתי והייתה לי צמרמורת כמו כיוונתי רובה לראשה של חיה.
היא התחילה לבכות ובאה לחבקני אך אני כבר עמדתי כנשוכת נחש.
בואי נלך לסלון, אמרה.
ישבנו זו לצד זו על הכורסא והיא נתנה לי חיבוק. זה היה מוזר.
גם לי זה קרה המון פעמים, הוסיפה.
האורות באמבטיה מהבהבים, הטלפון מצלצל ללא סיבה וכשאני מרימה אין אדם מעבר לקו, דממה. אני לא מאמינה ברוחות, עניתי. זה לא ייתכן.
זוכרת כיצד נהג לחמם את ידייך? שאלה. הוא עדיין דואג לך, באמת אינך מאמינה?
אני לא ואולי בעצם כן. איך אפשר לדעת?
יש לי זיכרונות נדירים מאיש שהזדקן ברגע.
נגה אלבלך כתבה קרעי זיכרונות על אביה וכשסיימתי לקרוא את ספרה, כמעט בלי אוויר לנשימה התחוור לי שכל מה שחוויתי היה אמיתי.
שאם אדם שכולו טוב עוזב את העולם שלנו, הוא מותיר בו זיכרונות בלתי נשכחים.
נזכרתי בשירה של חווה אלברשטיין "רקמה אנושית אחת"
"ואם אחד מאיתנו
הולך מעימנו
משהו מת בנו –
ומשהו, נשאר איתו"
אז כן, ישנה פרידה והבת יודעת שנוכחותו הפיזית של אביה כבר אינה קיימת אך היא נזכרת בו ובמעשיו, בנדיבותו הרבה וכמו מחייה אותו מחדש בזיכרונה.
היצירה שכתבה "האיש הזקן – פרידה" כל כך נוגעת ללב, כה כנה ומתומצתת.
אין שום מילה מיותרת ושום משפט המוארך יתר על המידה.
אני מדפדפת בדפים אשלייתיים ומדי פעם מוחה דמעה.
נגה יודעת לרגש באותה מופנמות שירשה מאביה.
היא עשתה זאת בספר "הדחיפה" הנפלא שלא לדבר על "סילנד" הענוג שכעת, כשאני חושבת על כך אני תוהה האם דמותו של פקיד הבנק בגמלאות, טוב ליבה אינה סוג של Readymade הלקוח היישר מהמציאות היומיומית מאופיו של אביה מולידה.
התמצית שכתבה כל כך ראויה לאביה גם מבלי שאכירו, גם משברי זיכרונות בהם שיתפה את הקורא: "האיש הזקן מת כמו שחי: בשקט, בצנעה, בפרטיות, בפשטות, באומץ, בהתחשבות, בלי לעשות עניין"
וכזאת היא גם יצירתה: נקייה מפאתוס, פרטית, שקטה, צנועה ואמיצה.
אני בהחלט ממליצה.

» ביקורות נוספות של shila1973
» ביקורות נוספות על האיש הזקן - פרידה