ביקורת ספרותית על האיש הזקן - פרידה מאת נגה אלבלך
ספר טוב דירוג של ארבעה כוכבים
הביקורת נכתבה ביום רביעי, 6 במרץ, 2019
ע"י רץ


על הזיכרון

הוא היה האבא של גיסתי, קשיש הראוי לשאת את התואר דור מקימי המדינה, ממייסדי חניתה, מי שעמד וקרא את הגדת הסדר הקיבוצי, עוד שהיה כזה, אחר כך הוא שקע לדמנציה, אבל כשהוא ראה אותי הוא ידע שאני מתעניין בהיסטוריה ותמיד אורו פניו וקלו רטט כשהוא סיפר לי בפירוט איך כמג"ד שלחם בתש"ח, הוא עצר את
פלישת הסורים, על יד מארב גדודי ממערב לגשר בנות יעקב.

הסיפור הזה מעבר להיותו סיפור מרגש הנשמע מאדם המשמיע עדות אישית, שעוד מעט ולא תשמע, הוא גם סיפור על תעתועי הזיכרון, לאופן בו אדם מאבד את זיכרונו קצר המועד, ואת אחיזתו בסביבתו, אך עדיין יש לו עוגנים אחרונים לחיים, באמצעותם הוא זוכר רגעים מכוננים בחייו. מה שגורם לנו בספו של דבר לשאול את עצמנו, החיים מהם? על רקע העובדה, שהזקנה לעתים מדרדרת את האדם לעלבון צורב באחרית ימיו.

איך בכלל אפשר להתמודד עם העלבון הזה, אנחנו כאנשים ההולכים ומתבגרים, וכבנים להורים ההולכים ומזדקנים ונמוגים, ומה זה אומר על ילדנו, שיום אחד הם ידרשו לטפל בנו?

חשבתי על האבא של גיסתי בשעה שקראתי את ספרה של נגה אלבלך, האיש הזקן פרידה, המספר על הפרידה מאביה שהלך ושקע אל תוך הדמנציה, אך באחת משיחותיו האחרונות הוא טרח להגיד בהבלחה של רגע מתוך הערפול, אני לחמתי עם רבין, כזיכרון אחרון למה שהיה האדם הזה, שכעת הולך ונמוג ונמחק.

כותרת הביקורת הזאת היא טוויסט לשם סיפרו של סאראמאגו, על העיוורון, כי כמי שחובב היסטוריה, קיימת בי רגישות לזיכרון ולמה שהוא מבטא במהותו, למודעות וליכולת להבין באמצעותו את מורכבות החיים שלנו כבני אדם. העדר זיכרון הוא כמחיקת החיים והאדם. מידי פעם אני שואל את עצמי איך ראוי לו לאדם לסיים את חייו, ויש דבר אחד שבביטחון מוחלט אני רואה בו כנורא ביותר, את הרגעים בהם האדם נמחק מעצמו, וכל מה שנותר ממנו זאת קליפתו חסרת השליטה.

הספר של נוגה אלבלך, הוא דרך מיוחדת ורגישה להתמודדות עם רגעים נוראים, בהם ראש משפחה מסיים את חייו בצורה מעליבה ומקוממת. ביתו הנושאת את עלבונו בימיו חייו האחרונים, לא מכנה אותו, אבא, אלא איש זקן, כינוי המבטא ניכור והתרסה לאופן הלא הוגן שלא פעם אנחנו נדרשים לרדת מבימת חיינו או להיפרד מהורנו. במילה איש זקן, נגה אלבלך אומרת, את מי שהיה אבי אני לא מכירה עוד, אך אני מחויבת אליו כי הוא בכל זאת אבי. קונפליקט פנימי הקורע את ביתו של האב מבפנים. לכן נוגה אלבלך בחרה לספר על אביה בגוף שלישי, צורה המבטאת ניכור כואב ולא הוגן.

הספר הזה כתוב במשפטים קצרים, ההולכים ומצטמצמים, המבטאים את נמוגות האב ואת כאב הבת, באמצעות קטעים קצרים, התופסים לעיתים רק מספר שורות בתוך דף הבוהק בלובנו ובריקנותו, המבטא ריקנות, חוסר אונים וכאב ההולכים וגדלים, בתהליך הפרידה מהאב.

אפשר עוד לכתוב הרבה על הספר הזה, אך כספר צנוע וקטן ממדים, ראוי שגם האמירה עליו תהיה כזאת (לא הצלחתי בכך), ועל כן בחרתי לסיים במשפט אחרון נוסף, ספר עצוב, מכמיר, ומעורר מחשבה לדרך שבה לעתים אנו נפרדים מיקירינו.
31 קוראים אהבו את הביקורת
אהבת? לחץ לסמן שאהבת




טוקבקים
+ הוסף תגובה
רץ (לפני 5 ימים)
אור תודה, מכיר את ההרגשה הזאת, גם אמא שלי דעכה מדמנציה, ברגעים מסוימים היא שכחה את הדרך, ובאחרים היא ממש דיברה לעניין - רגעים שהיו כואבים לכולם.
אור (לפני 6 ימים)
ריגשת רץ,

כבן למשפחה שקוללה באלצהיימר, אני מסכים איתך שאיבוד צלם האנוש הזה הוא מחריד ומקומם, ולכן אני מתכוון להימנע ממנו, בכל מחיר.

כתבת נפלא,

תודה.
רץ (לפני 6 ימים)
פרפר צהוב - תודה להמלצה ובתקווה שנוכל להיות בדעה צלולה ולעמוד על הרגליים, עד רגעי חיינו האחרונים. אני אישית מעדיף איכות על כמות.
פרפר צהוב (לפני שבוע וחצי)
רץ, תודה על הסקירה היפה.
אני מאחל לכולנו שכאשר נסיים את חיינו, יהיה זה בכבוד ובדיעה צלולה עד הרגע האחרון.
ההצגה "האבא", העוסקת בנושא הזה, בביצועו המדהים של ששון גבאי, היתה הצגה הטובה ביותר שראיתי עד כה. נקווה שימשיכו להציג אותה עבור מי שעדיין לא הספיק לחזות בה (אחרי שששון גבאי יסיים את הופעותיו בהצגה "ביקור התזמורת" בארה"ב).
רץ (לפני שבוע וחצי)
חני - תודה, לגבי המה יישאר, אני בטוח שרעייתי ואני השארנו ערכים לבני ביתנו, וזה החשוב מכל. מה שחשוב, שנוכל לחיות את המשך חיינו בכבוד ועם משמעות, ולהמשיך לתמוך בבני משפחתנו, הנמצאים בעיצומו של מרוץ חייהם.
חני (לפני שבוע וחצי)
לא פעם העניין עולה לי בראש עוזי. מה נשאר , מה יישאר.
אבל כמו צמח שמפזר זרעיו, כמו עץ שמשריש באדמה כך אנחנו מצמיחים דורות. והזיכרון שנטמיע בהם
זה מה שיישאר. נקווה שגם שאר הערכים .
סקירה נפלאה.
רץ (לפני שבוע וחצי)
Tamas - תודה, לפני זמן מה סיפר לי בני, שמתמחה ברפואה פנימית, על תסכול גדול, בניסיון שלו שכשל לשכנע בת לקחת הביתה את האם הנוטה למות. אמרתי לו זאת אכן בעיה, מחלקות פנמיות הם לא הוספיס, אבל לא תמיד רפואת הקהילה ערוכה לתת מענים לכך, ולא תמיד לבני המשפחה יש את הכוח הנפשי לטפל בקרוב משפחה הנוטה למות.
רץ (לפני שבוע וחצי)
shila1973 - תודה, החיים לא פעם מלאים עצב, תחושת עליבות, וגעגוע, מסכים לאמירה שלך.
רץ (לפני שבוע וחצי)
אדמה - תודה, זאת שאלה גדולה מה עדיף, רוב האנשים חיים יפה עד 80 ומעבר לכך, כנראה שהשנים האחרונות הם הקשות והמבזות, והם שיוצרות את הדילמה בין תוחלת חיים לאיכות חיים. הבעיה היא שלמדינה אין את המשאבים, בכדי לכבד את מי שנמצאים בישורת האחרונה של החיים.
Pulp_Fiction (לפני שבוע וחצי)
סקירה יפה. הנושא הוא באמת לא קל.
היו פעמים שקשישים בחרו לשים קץ לחייהם על מנת לא להגיע למצב סיעודי.
Tamas (לפני שבוע וחצי)
סקירה יפה. הזכרת לי בדיוק כתבה בנושא שעסקה בבירוקרטיה והממסד הנוקשה בכל הקשור לקשישים שברוב הפעמים נטל גדול נופל על הילדים. והחדווה הופכת לצער גידול הורים.
shila1973 (לפני שבועיים)
יצירה צנועה, נוגעת ללב שהותירה בי געגועים לקרובי שנפטרו זה מכבר
מאוד התחברתי למה שכתבת. לכל אחד מאיתנו יש זכרונות ותהיות אודות אהובינו
הספר הזה מחיה אותם
אדמה (לפני שבועיים)
תודה רץ על סקירה נהדרת כרגיל. תוחלת החיים הגבוהה שקיימת במערב מביאה בחלק מהמקרים איכות חיים ירודה. ממחלות כרוניות ועד דמנציה. עד לפני 150 שנה תוחלת החיים הייתה 50 שנה וזה רק במדינות מפותחות. היום מוות בגיל 50 במערב, נחשב למוות בטרם עת. ברוב מדינות אפריקה (מדרומית לסהרה) תוחלת החיים בממוצע היא 55 שנה, אין שם בעיות כמו במערב.
מה עדיף?
אין לי תשובה.
רץ (לפני שבועיים)
עמיחי - תודה, כאלה הם החיים, יש בהם רגעי שפל נוראים, אבל הם נותנים משמעות לרגעים היפים שלנו, או לרצון שלנו להשאיר בזיכרון של מי שיבוא אחרינו רגעים יפים, או מורשת משפחתית.
עמיחי (לפני שבועיים)
כואב באופן מקומם.





©2006-2019 לה"ו בחזקת חברת סימניה - המלצות ספרים אישיות בע"מ