על הזיכרון
הוא היה האבא של גיסתי, קשיש הראוי לשאת את התואר דור מקימי המדינה, ממייסדי חניתה, מי שעמד וקרא את הגדת הסדר הקיבוצי, עוד שהיה כזה, אחר כך הוא שקע לדמנציה, אבל כשהוא ראה אותי הוא ידע שאני מתעניין בהיסטוריה ותמיד אורו פניו וקלו רטט כשהוא סיפר לי בפירוט איך כמג"ד שלחם בתש"ח, הוא עצר את
פלישת הסורים, על יד מארב גדודי ממערב לגשר בנות יעקב.
הסיפור הזה מעבר להיותו סיפור מרגש הנשמע מאדם המשמיע עדות אישית, שעוד מעט ולא תשמע, הוא גם סיפור על תעתועי הזיכרון, לאופן בו אדם מאבד את זיכרונו קצר המועד, ואת אחיזתו בסביבתו, אך עדיין יש לו עוגנים אחרונים לחיים, באמצעותם הוא זוכר רגעים מכוננים בחייו. מה שגורם לנו בספו של דבר לשאול את עצמנו, החיים מהם? על רקע העובדה, שהזקנה לעתים מדרדרת את האדם לעלבון צורב באחרית ימיו.
איך בכלל אפשר להתמודד עם העלבון הזה, אנחנו כאנשים ההולכים ומתבגרים, וכבנים להורים ההולכים ומזדקנים ונמוגים, ומה זה אומר על ילדנו, שיום אחד הם ידרשו לטפל בנו?
חשבתי על האבא של גיסתי בשעה שקראתי את ספרה של נגה אלבלך, האיש הזקן פרידה, המספר על הפרידה מאביה שהלך ושקע אל תוך הדמנציה, אך באחת משיחותיו האחרונות הוא טרח להגיד בהבלחה של רגע מתוך הערפול, אני לחמתי עם רבין, כזיכרון אחרון למה שהיה האדם הזה, שכעת הולך ונמוג ונמחק.
כותרת הביקורת הזאת היא טוויסט לשם סיפרו של סאראמאגו, על העיוורון, כי כמי שחובב היסטוריה, קיימת בי רגישות לזיכרון ולמה שהוא מבטא במהותו, למודעות וליכולת להבין באמצעותו את מורכבות החיים שלנו כבני אדם. העדר זיכרון הוא כמחיקת החיים והאדם. מידי פעם אני שואל את עצמי איך ראוי לו לאדם לסיים את חייו, ויש דבר אחד שבביטחון מוחלט אני רואה בו כנורא ביותר, את הרגעים בהם האדם נמחק מעצמו, וכל מה שנותר ממנו זאת קליפתו חסרת השליטה.
הספר של נוגה אלבלך, הוא דרך מיוחדת ורגישה להתמודדות עם רגעים נוראים, בהם ראש משפחה מסיים את חייו בצורה מעליבה ומקוממת. ביתו הנושאת את עלבונו בימיו חייו האחרונים, לא מכנה אותו, אבא, אלא איש זקן, כינוי המבטא ניכור והתרסה לאופן הלא הוגן שלא פעם אנחנו נדרשים לרדת מבימת חיינו או להיפרד מהורנו. במילה איש זקן, נגה אלבלך אומרת, את מי שהיה אבי אני לא מכירה עוד, אך אני מחויבת אליו כי הוא בכל זאת אבי. קונפליקט פנימי הקורע את ביתו של האב מבפנים. לכן נוגה אלבלך בחרה לספר על אביה בגוף שלישי, צורה המבטאת ניכור כואב ולא הוגן.
הספר הזה כתוב במשפטים קצרים, ההולכים ומצטמצמים, המבטאים את נמוגות האב ואת כאב הבת, באמצעות קטעים קצרים, התופסים לעיתים רק מספר שורות בתוך דף הבוהק בלובנו ובריקנותו, המבטא ריקנות, חוסר אונים וכאב ההולכים וגדלים, בתהליך הפרידה מהאב.
אפשר עוד לכתוב הרבה על הספר הזה, אך כספר צנוע וקטן ממדים, ראוי שגם האמירה עליו תהיה כזאת (לא הצלחתי בכך), ועל כן בחרתי לסיים במשפט אחרון נוסף, ספר עצוב, מכמיר, ומעורר מחשבה לדרך שבה לעתים אנו נפרדים מיקירינו.
