-העולם שובר את כולם, ולאחר מכם, הרבה חזקים במקומות שבורים (ארנסט המינגווי)
(מכין ספויילרים למרות האזהרה המסכנה שלי...)
סוף סוף, חיכיתי כל כך הרבה זמן שיתרגמו את הספר הזה, אבל הבעיה היא שנשברתי וקראתי את הגרסה המקורית לפניי שנה וחודשיים, אבל למרות הזמן הרב דבר אחד אני זוכרת מהספר הזה - כאב.
רק להזכר בכל המאורעות מדמיע אותי, שלא לדבר כשמצאתי את השיר המלא באינטרנט.
ביקורת מלפני שנה, די עלובה וגוססת:
כבר עבר הרבה זמן מאז שקראתי ספר נוער רגיל שבכיתי מימנו, ושנהנתי מימנו.
כל כך, כל כך הרבה זמן.
לצערי, אני לא יכולה לתאר ממש איך היה לקרוא את הספר הזה, אבל במילה אחת, הוא היה מהנה.
כן, אני בכיתי, והייתי צריכה להחזיק את עצמי לא להתחיל לבכות כשקראתי אותו בשיעור מסויים, אבל העמודים הבודדים והאחרונים שקראתי בבית הראו לי עד כמה הספר הזה נכנס בי חזק.
את האמת, כבר הרבה זמן שלא קרה לי שאני צריכה 'להתגבר על ספר', אני חושבת שזה קרה עם גנבת הספרים, אבל זה פשוט כי, זה גנבת הספרים, וזה ספר נוער, די דכאוני.
אבל עד כמה שזה רע אני התגעגעתי לתחושה הזו, לתחושה שאני צריכה לעכל, שאני לא יכולה לעבור לספר הבא עד הבוקר החדש כי אני צריכה לעכל את הקריאה שלי. וכן, אני התגעגעתי לתחושת מועקה וחוסר מנוחה שיש לי מספר, ספר נוער!
במקור רציתי לקרוא את הספר הזה ממש מזמן, מהרגע שחיבבתי את הספרים של ג'ון גרין, all the bright places תמיד הופיע איפה שהוא והומלץ, ואחרי רדיפות והמתנה של 4 שנים, קראתי אותו, נהנתי, בכיתי, ולעולם לא אשכח אותו.
אז ככה, מהביקורת שכתבתי אני דווקא רוצה לפרט יותר אפילו; יש לי ספרים שבכיתי מהם אבל לא כבכי טוב, כמו שקולו של ארצ'ר שהתחרפנתי כי חשבתי שאחת הדמויות מתה למרות שהיא לא, ואחותי הייתה צריכה לבוא ולהרגיע אותי שהוא לא מת, כי לא הייתי מוכנה להמשיך לקרוא, או כמו סיריוס מהארי פוטר, שמת לשווא, ושוב, בכיתי שעה, ואחותי מתלוננת "הוא לא מת לפני שעה??"
לא, כאן, זה בכי, כי למרות שהדמות מתה, היא קיימת ביותר מידי היבטים.
יש יותר מידי ספרים שברגע שדמות מתה, מתייחסים לכך רק באופן עצוב, אבל כאן, זה ממש לא היה ככה, זה היה כאילו ניסו להנציח את זיכרון הדמות.
אני מניחה שאני מסבירה את זה באופן ממש נוראי בגלל שקראתי את הספר לפני שנה אבל עדיין יש לי התרגשות מימנו.
מה שציינתי בביקורת הישנה, שהרבה זמן לא הייתי צריכה להתגבר על ספר, בדרך כלל זה קרה לי כשהייתי קוראת בכיתה ז ספרים ממש כבדים עם הרבה מוות(כי, נוער = מוות ברור), והייתי צריכה לנוח מימנו, ולא יכולתי להתחיל לקרוא ספר אחר כי הראש שלי עוד היה בשוק מהספר הקודם.
זה כבר לא קרה.
אני קוראת וקוראת, והכל עובר חלק, אולי כי התבגרתי, אולי כי לא קראתי ספרים כאלו וואו, אבל זה פשוט לא קרה.
עד הספר הזה.
זה היה קצת כמו מה שהיה לי במסדר עוף החול, שהדמות מתה, אבל יש עוד 100 עמודים בערך ופשוט דוקרים אותך מבפנים. עד שמגיע השיר ואיך שהוא נהיה כואב יותר ממה שכבר היה.
אני פשוט התחלתי לדמוע באמצע הכיתה ולא המשכתי לקרוא כי ידעתי שזה לא אפשרי, למרות שכבר ידעתי מה קורה, כי אני סתומה ומצאתי ספויילר בספר, שזה הפיתקיות שיש בכל חלק, אבל עדיין התחלתי לדמוע ולא נגעתי בספר עד שהגעתי הביתה וייבבתי שם.
אז ככה, עכשיו לעלילה עצמה, אחרי חפירה ענקית.
כל המקומות המוארים(לא מאמינה שתירגמו את שם הספר מילולית לשם שינוי), מדבר על שתי דמויות - ויולט ופינץ', שנפגשתי על מגדל השעון בבית הספר שלהם, במן מטרה-לא מטרה לקפוץ.
אז אנחנו לומדים יותר על הדמויות: ויולט מעוניינת להעלם בעקבות מוות אחותה, ופינץ' הוא דמות שעדיין מתקשים להבין בעקבות המחלה הנפשית שלו שמגלים אותה לקראת הסוף, ובסופו של דבר, ויולט "שלומדת לחיות מילד שרוצה למות" (מהכריכה באנגלית).
בעקבות החיבור המוזר ביניהם רואים איך נרקמת ביניהם מערכת יחסים, שלפי הערכתי, הייתה רעילה.
זה קצת ספויילר אז אני אשים בכוכבית למי שלא מעוניין
*************
בעקבות הזוגיות של ויולט ופינץ', נוצרת בפינץ' מן הרגעה עם ויולט. יש סצנה שלמה שאני לא יכולה לשכוח שבה הדיכאון שלו משתלט עליו, וכדי להפטר מימנו הוא חונה בשוליים בכביש מהיר, או בשדה ליד, ופשוט יוצא מהרכב ורץ כאילו החיים שלו תלויים בו מהרכב קדימה, לאן שהוא, בגשם.
אבל הוא מפסיק.
כי הוא ראה פרחים, והוא התחיל מיד לחשוב על ויולט(שם של פרח סגול), והגיע למסקנה שהוא רוצה להביא לה פרחים, וזה מה שהוא עושה; הוא הולך לחנות הקטנה, קונה, הולך לאוטו חזרה, ונוסע עד אליה כדי להביא לה את הפרחים האלו.
או כשהם צוללים לאגם חסר תחתית(ככה קראו לו בעברית?), הוא ניסה לשחות לתחתית, כי הוא תמיד איתגר את הגוף שלו, כאילו הוא בוחן מה הדרך האידיאלית להרוג את עצמו, אך ברגע האחרון הוא נסוג ושוחה למעלה, בגללה.
והסיבה שבסופו של דבר הוא נעלם ומתאבד, הייתה אחרי שהוריה מצאו שהוא שיקר, ואסרו עליהם להיפגש, וזה מה ששבר אותו.
אבל למרות שזה שבר אותו הוא המשיך את המסע שלהם בלעדיה, והשאיר לה רמזים מעצמו בכל מקום, שזה למה זה הרגיש שהוא לא באמת מת, וכך גם ויולט מרגישה.
פינץ' היה תלוי בויולט יותר מידי, ואולי הוא היה טיפה מניפולטיבי עם איך שהוא איתגר את החיים שלו מולה.
עד כמה שאני חושבת שויולט באמת למדה מזה משהו, ואפילו באמת אהבה אותו, פינץ' היה גרעין רעל במערכת יחסים שלהם, אבל זה רעל שהיה אפשר לתקן.
הרעל הזה נוצר בעקבות המחלה שלו, שזה היה דו קוטביות דפרסיבית אם אני זוכרת נכון.
אם הוא היה נותן לעצמו עזרה וטיפול הרעל היה עוזב, והוא היה דמות יותר מתאימה ולא רעילה למערכת יחסים.
************
במהלך המערכת היחסים הזו שנוצרה ביניהם, שתי הדמויות מתפתחות.
אפשר לראות שפינץ כביכול מתחיל להרגיש טוב יותר, אבל זה פשוט בגלל שאהבה וקבלת אהבה זה כמו סם, ביולוגית.
האפקט היה דומה לו פינץ היה משתמש בסמים כאלו ואחרים, כשבפועל הוא לא באמת טוב יותר, ורואים את ההשפעות האלו בהמשך.
נראה לי שהספר מנסה להראות שאהבה לא יכולה לרפא מחלה נפשית.
עד כמה שזה חשוב שאם אתה אדם שיש לך קרוב החולה נפשית, אתה צריך להראות לו אהבה ותמיכה, אבל זה לא מה שירפא אותו.
זה משהו שמראים בהרבה ספרים, מצויירים או מציאותיים, שכאשר אדם מתאהב הוא חושב שהכל מסתדר והכל יהיה טוב יותר, וזה מיתוס ממש ממש נוראי שיותר מידי אנשים עם מחלה נפשית חושבים שהוא אמיתי(הייתי אחת מהם).
מחלה נפשית לא יכולה להתרפא בעזרת אהבה גדולה.
ויולט לא נרפאה ממחלה נפשית. יש סיכוי שהיא מעולם לא חלתה, כי ההתנהגות והמחשבות שלה היו בעקבות אבל מהמוות של אחותה, לא היא אמורה להיות הדמות החולה, פינץ לא ריפא לה דבר, עצם העובדה שהיא אולי מפסיקה לנסות לחשוב רע על עצמה, אבל באותו הזמן היא חוזרת לנהוג ולנסוע במכוניות, הוא עזר לה להתגבר על האבל והאשמה העצמית שלה בעקבות מות אחותה והעובדה שהיא חייה ואחותה לא.
אני לא יודעת אם ככה עובד ריפוי אחרי אבלות או האשמה עצמית, אבל זה היה כך שהמטרה עם ויולט "ילדה שלומדת לחיות מילד שרוצה למות", היא שויולט התגברה על האבל, וזהו, בעוד שפינץ הוא זה שאמור לעזור לה להתפתח כדמות וכבן אדם בעלילה, ואז כביכול כשהוא עשה את שלו הוא נעלם.
בערך כמו מה שקרה ב"ללכת בדרכך"(צר לי על הספויילר הלא נעים), כשוויל מת, הוא השפיע המון על לואיזה; הוא גרם לה להביע את עצמה יותר, להיות יותר בטוחה בעצמה, לרצות יותר, ולהתגבר על טראומה שהייתה לה כמה שנים לפני, ובסוף הספר היא הייתה אדם יותר חופשי.
היא התגברה על כל מה שקרה לה וחסם אותה מלחיות, אבל הוא לא ניתן לריפוי, וזה בדיוק אותו סיפור כמו ב"כל המקומות המוארים".
לואיזה חשבה שאם היא תראה לוויל כמה שיותר אהבה הוא יוכל להתגבר על המצב שלו, אבל הוא לא, כי אהבה לא יכולה לרפא את זה, ויש סיבה למה זה היה מתאים שהוא, טוב, בהחלטתו, התאבד, כי זה מצב של מבוי סתום; הוא לא יכול להתרפא, והוא יגרור את לואיזה אחריו.
אז אותו דבר בספר הזה - לחלות במחלה נפשית זה באמת להרגיש כלוא בתוך הגוף שלך ולא להיות מסוגל לעשות עם זה משהו, במיוחד במצב של פינץ שהוא מנסה להתנגד למחלה, ולומר שהיא לא קיימת.
אהבה לא יכולה לתקן את זה,אבל היא כן יכולה לתקן אבל, כי אהבה חדשה ממלאת את החלל שהיה למי שהלך.
השונה הוא שהחלל נפתח שנית, אבל ויולט השיגה כלים כדי למלא את החלל הזה שוב.
כי אם הספר היה נגמר לא כפי שהוא נגמר, זה היה המשך של מערכת יחסים רעילה, שהייתה מזיקה לשני הצדדים, ולא מביאה תועלת כמו בהתחלה - פינץ הרגיש נאהב והרגיש כאילו המחלה שלו נרפאת, וויולט הרגישה שהיא מקבלת את האירועים שקרו, ויכולה לחיות איתם בשלום, אלא שכאשר ויולט נרפאת, פינץ מבין שזו מערכת יחסים עם תועלת חד צדדית.
וזה היה ממשיך כך.
עד כמה שזה נשמע כמו ביקורת גוערת, אני פשוט מנסה להסביר דברים שלא ברורים, מביקורות של חברות, ועד כמה שאני מעריכה שהסופרת חשבה על זה והבינה מה לנכון, כי בסופו של דבר זו לא חוכמה לקרוא ולהבין מה קרה, זה יותר חוכמה להבין את זה לבד מכלום, ולכתוב את זה.
זה ספר שממש קשה לקרוא לאט, ונמצאים במרוצה כל כך מהירה איתו שזה מרגיש כאילו רצת היישר לתוך קיר בטון כשאתה לפתע מגיע לחלק הכואב, ומרגיש כאילו אתה הולך על דוקרנים לאורך כל הספר.
(נ.ב., המטאפורה עם הציפור הקרדינל... זה כואב)
אז, זה ספר ממש ממש מומלץ, עד כמה שהוא עצוב וגורם בכי, ועכשיו בזכות כך שהוא מתורגם ונגיש יהיה הרבה יותר קל להמליץ עליו לחברות ולהכריח אותן לקרוא אותו~
אז, מילות לסיכום; ספר כואב, אבל מהנה, מאוד, שמעביר מסרים שיותר מידי מקומות מעבירים לא נכון.
ציטוט לסיום~
You make me lovely, and it's so lovely to be lovely to the one I love...












